תנשום

אני מערבי עברי וערבי, אני דו תחמוצת הפחמן התחמני, אני שיר שמתחיל בסלסול ונגמר בנהי, אני שמאל וימין ומרכז וקיצון, אני לא מחליט שום דבר בזמן שהחלטתי כבר על הכל
אני מתגלגל קדימה עם כל המחשבות שמתרוצצות, מתקדם הלאה והלאה ונותן למוח לזרום לי החוצה מהעיניים, החוצה מהפה, החוצה מהאוזניים ודרך כל החושים שמבשרים לי עוד יום חדש ומחויך, מרוח כמו משהו מתוק, או חריף שאי אפשר להתעלם ממנו.
אני מתרגל את התרגילים שלימדו את עצמם אל תוכי והולך באותם נתיבים מוכרים ובטוחים שמספרים לי שהכל בסדר.

אין מילים שמתארות את כל התחושות ואין כימיקלים שרק הופכים לנשמה, אין לאן לשאוף כשאי אפשר להסתכל למעלה וכל המשפטים מפורקים פתאום. הכל מתחלק למחשבות קטנות וחדות שטסות מצד אחד לצד אחר ולא חושבות אותי פעמיים. שטף המילים משתפך אל נהר החלל התלת מימדי מסביבי ואני תמיד מוצא את עצמי מנסה להיתלות על מילה אחת שחומקת ממני ואינני מתאמץ להשיגה

תכתוב אני אומר לעצמי, ועצמי שמחולק על דעתו של הינני מתחשב ברצונו הפנימי של אנוכי ועוצר בנקודה הקרובה.
והמילים ממשיכות לזרום ואין שום טעם כבר לחזור על המילה הזו – היא רק מספרת לי שאיבדתי את הדרך אבל עכשיו בשלבים של למצוא אותה מחדש אני אתקל בקשיים שכבר שכחתי ובמקומות שבהם כבר ביקרתי וזיכרונות שאספר לי מחדש.

אין לי שום דבר לחדש, אני מכונת תקליטים משובשת שחוזרת על אותה המנטרה המוכרת, כמו כל מי שכותב מסביב, או רחוק – כמו כל מי שמנסה ללמד את עצמו לקח ובכך ללמד גם מסביבו את הסובבים וחגים ונופלים. והתקליט מסתובב וקופץ וחורק ולפעמים התקליט נופל מהמגש ובדרך של קסם חוזר אל הסיבוב השקט והבטוח שלו. שקט ובטוח, רגוע ונינוח אני מסתובב עם הראש בעננים ואין שום דאגות פתאום והמצברוח משובח ואפשר רק להתעופף אל מקום אחר עם יותר קצב עם יותר גיטרות, עם יותר אגוזים של קוקוס וחול לבן לבן לבן, אל חוף טרופי שכבר חלמת, שכבר דמיינת בלפחות עשרים הזדמנויות אחרות ותמיד נראה לך וגם יראה כמו המקום השקט באמת, המקום בו המחשבות נודדות ללא חומרים משכחים, המקום בו אתה יכול לשכב כל היום על הגב ולא לחשוב על כל מה שמתפספס ואין שום צורך להסתכל בו על השעון ורק רעש של ילדים צוחקים מזכיר לך שיש עוד כמה דברים לעשות

תנשום, תנשום שוב, תתרפק על הרגעים שחולפים כי הם באים רק פעם אחת ואחריהם מיד מתחלף הרגע ברגע אחר שמזכיר לך שוב את מה ששכחת

כוונה

אתה שוכח איך ללכת, אתה שוכח איך להרים את רגל ימין ואז את רגל שמאל, אתה שוכח את כל מה שידעת, אתה נופל במנהרה המוכרת שכבר הפכה ללא מוכרת כי לא נתת לעצמך ליפול דרכה כבר יותר זמן ממה שאתה זוכר. אבל זה שקר – אתה סופר את השניות בכל רגע שבו אתה לא נמצא במקום שהכרת – ואתה בוכה על מה שאין ועל מה שיש ואתה בוכה על הקור והחום ועל זה שאין מספיק סיבות ויש יותר מדי סיבות לבכות ואין בך שום היגיון אתה חתיכת יצור מרוכז כמו ויטמינצ׳יק חושב שהאמת תבעבע מתוך הטמטום המחושב שלך – היא לא.

אתה בוקע אל תוך עולם שלא מבקש עוד כמוך, שדי נמאס לו מאלפים כמוך והתחושה המעופפת שלך שאולי תטיס אותך לירח בחלומות אבל כנראה שלא בחללית מרשה לעצמה לסמם אותך בתחושות מעומעמות על עתיד רחוק שמבטיח משהו, למישהו ואתה פשוט מקווה שהמחוג יצביע עלייך בסוף.

העצבים משתלטים לי על שדה המחשבות הרחב, הם נצמדים אל הגבעולים החדשים ואל הגזעים המתקלפים, הם מטפסים במעלה גבעות מוכרות וחופרים אל השורשים הכי ישנים שאני זוכר. אני מנקה אותם כמו עשבים שוטים החוצה וערימה גדולה נערמת מאחוריי ומחשבות על פינוי מתגנבות דרך החושים האחראיים ואין לי מושג מי יבוא לפנות לי אותם, אני מביט למעלה ומוריד מיד את הראש כי את התקוות האלוהיות שלי קברתי איפשהו בשדה הזה ואין לי מושג איפה הן נמצאות, אני מביט שמאלה וימינה ואין אף אחד לפנות אליו. השמש קופחת לי מעל הראש ומאיצה בי למצוא פתרונות ואני כושל.

מחשבות טורדניות נכנסות ויוצאות מבלי שתכננתי ומשנות את כל מזג האוויר בחוץ – מקפיאות לי את הדם ושורפות לי את הלב ואני מציית כמו זומבי, כי זה מה שזומבים עושים, הם מצייתים.
החורף עומד להסתיים ברוב המקומות שבהם חורף עכשיו וזה מעודד, אפשר לתת לפנטזיות לפרוח החוצה ולהתחמם ואפשר לתכנן תוכניות גדולות שאולי יקרו בקרוב ואולי יצללו חזרה לעומק כדי לצוף שוב ביום יותר בהיר.

אתה שוכח איך ללכת שוב, למרות שלמדת כבר כמה פעמים. מספרים לך שככה זה, נופלים וקמים ונופלים יותר עמוק ועולים יותר גבוה וככה זה ברכבות הרים אבל התחושה שמתגנבת אלייך בזמנים האחרונים לא מרגישה כמו אף תחושה שהרגשת אי פעם. אז אתה כותב לעצמך מכתבים, לא של אהבה, גם מרחמים אתה נמנע, גם לא עם פואנטה ברורה אלא עם כוונה. כוונה לא ברורה, לא מנומקת, לא מסודרת ולא מובנית – כוונה של תחושת בטן, כוונה של קימוט קל בשפה העליונה, כוונה של כוונות טובות ומעט מאוד ביטחון, כוונה של אמונה עיוורת, כוונה של אין ברירות – כוונה של שמחות – כוונה של עייפות – כוונה של תקווה, שמה ששכחת תחזור לדעת, שמה שתזכור לא יעזוב אותך
כוונה שיש סיבה לכל הדברים שקורים

מנמנם לעת ערב

מה אתה בעצם מנסה לומר? מה בעצם רצית להגיד?
למה שאלת שאלות מסובכות ולמה לא דיברת קצת יותר בעברית?

למה חלמת חלומות מפוארים ולמה לא נשארת קרוב אל הקן?
למה אתה מגלה שוב ושוב שהחיים טובים? ואיך אתה מבין בכל פעם מחדש את מה שידעו כבר אחרים לשכוח?
למה אין זריחות בחושך ולמה השמש לא יוקדת בלילה? למה הירח מסתובב מסביב ובכל לילה נראה קצת אחרת?
למה אין תשובות לשאלות שאנשים אחרים תמיד שואלים אותך? ולמה אין לאף אחד סיכוי להבין מה עומד לקרות? למה ולמה ושואלים ושואלים ואני מרגיש את הדם זורם בורידים, הוא מפמפם אל הלב ועולה אל מעלה לצוואר והראש ווצולל מטה דרך הישבן אל כפות הרגליים ומרעיד את כל הגוף בחישמול מדליק כזה

למה אין שוב תשובה בהירה? ולמה כולם סימני שאלות?
למה אין סוף למחשבות שבאות והולכות ובאות והולכות? למה אני לא יכול להפסיק לשאול את השאלות שמציקות לי ולכולם, את השאלות שמטפסות ויורדות ועולות מן המוח הלב וחזרה להיגיון?

למה אין סוף לדברים שאומרים ולמה אנשים תמיד נראים יותר גדולים? בטלויזיה סיפרו לי פעם שהכל יהיה טוב ובינתיים הכל דווקא די בסדר

בינתיים אני מניח ת׳ראש והולך לנמנם לעת ערב

לפני כל הרעש

המילים שוטפות אותך כמו גשם סוער בחוץ כשחורף חדש מכסה את העיר בעננים כבדים ואפורים וגבוהים שנראה שאף אחד לא יכול להושיט אליהם יד, קפוצ׳ון מכסה ראש של נערה יפה שמנסה להיעלם בין סמטאות וחומות אבן ישנות שטומנות בתוכן סיפורים ישנים ישנים.
סירנות במרחק חשות להצלה של מישהו שצריך עזרה קצת יותר מאיתנו כשאנחנו שוקעים אל בין החריצים של המרצפות המכחילות עובש וסודות, סרטים כחולים רצים על מסכים גדולים מרצדים במסיבות שאני לא מוזמן אליהן ועיניים סקרניות וטורפות מחפשות את מנת הציד הבאה לרשימה ואת הלב השבור הממתין לזמנו להתרסק.
קו הזמן מתעקם לו אל תוך החלל השחור וציפורים חוצות את קו הרקיע המדמם שקיעה שלא תעזוב אותי גם לא עוד עשרים שנה ואני מתפתל בין מסדרונות העצב והצחוק, הפחד והאושר וחופר ידידים ואויבים בדרך אל קו הסיום שממתין בסבלנות שכל אחד יקבל את תורו.

אין בי שום משמעות שפוקעת החוצה וגם אין תובנות, יש רק להחליק וליפול ולקום ולרוץ שוב, יש להבין מה היה טוב ולהתחשבן עם כל מה שהיה רע, יש להתאמץ ולא להשיג ויש להסתכן ולהרגיש ויש פנים, שמחכות, בשקט, בציפייה ואם רק היה להן זנב הוא גם היה מקשקש, מבקשות שאגיע, ואם אפשר שאקדים ואניח את מגפי הנסיעה לצד נעלי הבית ואכנס מתחת לשמיכה.

אם לא היו שרשראות וכוחות משיכה להחזיק את בני האדם לקרקע אז היינו כולנו מרחפים, קצת מעל ומעבר לכל הצרות ומניחים את הראש על ענן או גורם שמיימי אחר ונותנים לחלומות להתנגן לנו החוצה מהראש במנגינות שמעולם עוד לא שמעו. אם בני אדם רק יכולים היו לעוף באוויר אז לא היו יותר ציפורים בשמיים אלא על הקרקע ובמקום למלא את השמיים של הלילה, היו הכוכבים שתולים בין עצי יער עבותים ושיחים נדירים וזוהרים בלילה מתוך האדמה.

כשתשב על החול הלבן שאתה מדמיין מהיום שאתה זוכר עצמך ועצי הקוקוס הרזים יניחו עלייך צל והגלים ישברו לרגלייך בפלטה אחת ענקית ורדודה תחשוב עליי, תחשוב עליי עכשיו כשאני כותב את המילים האלה, תחשוב עליי כשאני מפנטז, תחשוב עליי כשאני מדמיין שטוב מביא טוב ואושר נובע רק מתוך אושר, תחשוב עליי כשהחול נתקע לך בין האצבעות והמחשבה הבאה שלך לא ממהרת להתערבל בין כל שאר המחשבות.
תחשוב עלייך ועל סימני הצעדים שהשארת מאחוריך, על הצעדים העמוקים והסימנים החרוכים, תיזכר במי שכבר שכחת ותדמיין את מי שעוד תפגוש. תחשוב אבל אל תחשוב, תנוח אחורה, תעצום את העיניים, תקשיב, תתמוגג לפני שכל הרעש יחזור

אנשי הועדה

קפוצים הם יושבים מולי כמו ענבים מקומטים
והיין ניגר משלפוחיותיהם העמוסות
אנשי הועדה הם צללים ללא דמויות
ואין להם שום אמות מוסר או מידות

הזיעה ניגרת והשעון מתקתק כשקטסטרופה נוספת עולה אל המזבח
לאלוהי הקולנוע מקריבים את חבריי ואותנו סופרמן לא יבוא להציל
עלילות של זעם וגיבורים סכיזופרנים משבשים את האישיות ואת סל הפרעותיה
ושורה מחברת חוליה נוספת אל שרשרת צימוקי הטעויות

חוזרים אחורה אל מחשבות שנטשנו כי אולי נמצאת בהן ישועה
מעולם לא האמנתי וגם לא אאמין שתיפול על ראשי נבואה
לדבר על עצמם רק אני ידעתי כי לא שאלו אותי אף שאלה
אז המצאתי סיפורי זוועות וטראומה שיצדיקו את גאוותי הפצועה

השאלות הקשות של האומנות הטובה והתהומות העמוקים של האמת הגדולה
החלומות הגדולים שמנסים להתנפץ ועומדים להתרומם בחתיכות לאוויר

כולנו ילדים פגועים ודחויים ואין שום אפשרות או ברירה
אז נשפשף את הפצעים ונזרה עוד קצת מלח
ונמצא בקצותינו תירוץ או תשובה

קו אחד ישר

הגעגוע לא עובר לי, כמו שיר קאנטרי ישן אל אהובה רחוקה שנמצאת מעבר להרים
הדמעות ממשיכות לזרום כמו נחלים שוצפים אחרי חורף קשה בארץ צפונית ומסתורית
המילים לא מנחמות אותי לאורך זמן אך מספקות תירוץ בינתיימי ללמה לפעמים אני מסתכל רק מטה
הגיטרות שמנגנות לי מעצמן מחפשות הרמוניה חדשה לצלצל בה באוזניי כדי שארים את המבט מעלה
ואני מתמסר לצלילן המתכתי שצובט לי את מיתרי הנשמה ומלווה את מחשבותיי הלאה והלאה

אין לי שום סיבות להצטער ועדיין תחושת האשמה מרחפת מעליי כמו רוח קרה ומדגדגת
קולות של אנשים מהעבר שמעולם לא הכרתי, לוחשים לי סודות נשכחים
תמונות רקע מתחלפות מול מסך עיניי והרגליים לא יודעות מנוח, התשובה לשאלה שאף לא שאלתי מצמיחה שורשים ומופיעה מולי בצורה של פרח לבן וקטן ויפה

מכתבי אהבה מתנועעים מעלה מטה בתוך בקבוקי משאלות שנשלחו אל האוקיינוס ועושים את דרכם אל ילדות תמימות עם חלומות על אבירים, האוויר מתדלל פתאום והראש מסתובב ורעש של רוח מתגנב אל ראשי.

הכל שקט וכולם מסתובבים בחשאיות של סוכנים כפולים, ואני מיד חושד – בקירות, ברעשים, באורות מרצדים. אנשים הגונים לא מסתובבים בצללים כי אין להם שום דבר להסתיר. העיניים מתרוצצות בחוריהן והמבט מנסה להתמקד על מחשבה אחת ומסוימת אבל הדמיון כבר מתכנן מתקפה ממזרח ומערבב את כל הקלפים והמוח שלי נסחף. קולות מהרחוב מזכירים לי שהכל בסדר ושתמיד יש אנשים אחרים ערים, מתפקדים, מרוויחים ופועלים שישמרו על השפיות ההולכת ומתחמקת שלי

דיבור לעצמי משתלט על המחשבות והמבט שלי כבר איננו המבט שלי והכל טס בקצב מטורף ואני לא מצליח לנשום והגוף מתחיל לפרכס לי על כל המקלדת וכתמים לא ברורים נמרחים על פני כל המקשים ואלף הופכת להא ודלת פתאום נהייתה שין והאצבעות כבדות לי כבדות ואני חייב לעצור

סיפור של סבא

סבא, מה יש מאחורי החומות האלה?
זה סיפור ארוך, ביום אחר
סבא! אבל אני לא יודע
לא יודע מה ילד?
מה יש מאחורי החומות האלה
יש שם דובים גדולים!
לא נכון סבא, אני יודע שאין פה דובים גדולים יותר
אוקיי, אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע מה יש שם?
כן! בטוח!

יש שם אנשים כמונו
מה?
כן, אנשים כמונו
ולמה הם מתחבאים מאחורי החומה
זה מסובך
אז מה! אני ילד גדול סבא, אני כבר יודע לספור
טוב טוב, אל תיעלב
יש שם מאחורי החומה אנשים שלא כל כך חושבים כמונו
מה? לא חושבים כמונו? אז איך הם חושבים? עם בהונות הרגליים במקום עם הראש?
אמרתי לך שזה מסובך! אין לי כוח לזה, מספיק
אבל סבא! הבטחת!

טוב
הבטחתי,
לפני הרבה הרבה שנים, כל העולם חי ביחד, והכל היה טוב. ויום אחד כל האנשים בעולם התחילו לדבר במילים קצת שונות
מה זאת אומרת שונות? כמו אנגלית ועברית?
כן קצת כמו אנגלית ועברית אבל עוד לא ידעו לתרגם אז. בכל אופן, אם היית מנסה לקנות עגבניות אצל אותו מוכר עגבניות שאתה קונה אצלו המון שנים ופתאום הוא לא מבין מה אתה אומר, היית מפסיק לקנות אצלו, נכון? בדיוק. אז האנשים הפסיקו לקנות עגבניות אצל האנשים שהם קנו אצלם עגבניות כל החיים והלכו לקנות עגבניות רק אצל מי שדיבר איתם באותה השפה
ואחרי שעבר כמה זמן, כל האנשים שדיברו את אותה שפה ועברו לגור באותו אזור שבו דיברו רק שפה אחת וקנו עגבניות רק אצל אלו שדיברו איתם את אותה השפה שממילא היו עכשיו גם הכי קרובים, גילו שהם חושבים אחרת משכניהם, שאת אותה השפה הם דוברים. מיד הרימו את רגליהם והעמיסו את כל רכושם ועברו לצד אחר, כדי שסביבם יהיו רק אנשים שאת אותה השפה הם דוברים ובכל עניין שעולה, באותה הדעה הם מחזיקים. ותנחש מה קרה כמה זמן אחרי כן?
מה קרה, סבא?
עלה עניין שבו לא היו כולם אחידים
ושוב הרימו מיטלטליהם אנשים ועברו לצד אחר שבו כולם מסכימים.
אוקיי סבא, זה סיפור שנשמע כמו סיפור עם מוסר השכל אבל איך זה קשור לאנשים מאחורי החומה?
סבלנות ילד, סבלנות
איפה הייתי? אה כן, מקום שבו כולם מסכימים
ובכן, ההיסטוריה חזרה על עצמה כמה פעמים מאז, כי זה פשוט טבעה של היסטוריה ואנשים התחברו והתפצלו עד שאי אפשר היה להבדיל ביניהם, מי הגיע מאיזה צד והסבא של מי איפה נולד
וגם חילוקי הדעות נהיו כל כך מורכבים שאף אחד כבר לא הבין צדדים אחרים
ואז הגיע טכנולוגיה ועשתה הכל פשוט וגם להפריד כבר לא הרגיש כמו טעות, אז הרימו מושבות וביניהם המון חומות ובכל מושבה טמנו אלף איש
למה אלף סבא? למה לא מיליון?
כי באלף אנשים החליטו, יותר כיף לחיות. אין עבריינים וגם אין פשע וכולם מכירים את כולם. ואין צורך בשוטרים, יש רק שוטר ואין שם מסכנים כי כל אחד עוזר לאחר. ויש שם הרבה יותר מותר מאסור והשמש גם זורחת שם לעיתים יותר תכופות ואין שם גם פחדים מרעב או מלחמות
אנשים לא זורקים שם זבל ברחוב ולא כי אסור אלא כי כל העיר היא כמו בית אחד גדול
ומאז שהוקמו החומות אין בעיות וכל העולם מסתדר בלי צרות
וזה מה שיש מאחורי החומות
הבנתי סבא, אפשר ללכת ולבקר שם מעבר לחומות?
לא ילד! אסור
החיים ככה עכשיו, הרבה יותר טובים, היו אנשים שניסו מאז לשנות את המצב אבל כל הנסיונות כשלו וכל מה שהם עשו זה למצוא את מותם. זה עצוב לחשוב, אתה צודק בהחלט, שבני אדם לא יכולים להסתדר. אבל ככה נהיה פה, זו לא אשמתנו, אנחנו רק מנסים לשרוד

לנוח

אני רוצה לשכב בין צמרות העצים
ולנוע קדימה ואחור עם התנודות העדינות של הגזעים הארוכים
אני בטטה, כרובית ומגדל קלפים גורד שחקים
אני שחקן מילים מתחיל שמחפש הרים גבוהים לכבוש
אני ריק ומלא באותו הזמן – אני בינארי ומולקולרי ואין בי אפור
אני צופה מהצד על כל מה שמתרחש וחושב שזה לא קורה לי
אני צועד במארש צבאי קבוע לאן שכולם צועדים
אני חולם חלומות שחלמו לפניי ויחלמו אחריי ועדיין הם גורמים לי להרגיש מיוחד
אני מדבר בלי שום טיעון ברור והמילים שלי ממשיכות להישפך כאילו יש איזו משמעות
אני מהפכן של רגעים קטנים – משכנע את הגוף שלי לקום בכל בוקר מהמיטה
אני כל אחד ואף אחד, ואחד מכולם ולא יותר ממישהו סתמי

האוויר נכנס פנימה והאוויר יוצא ושוב ושוב ושוב והזמן מתגלגל סביב
סיפור אהבה חדש נרקם לא רחוק מפה כששתי נשמות מחליפות מבטים בפעם הראשונה ומחסירות פעימה של התרגשות, סיפור זוועה חדש מרים את ראשו במרתף חשוך שאף לא שומע את הקולות שבוקעים מתוכו, שמועה זדונית עושה את דרכה לאוזניים שמצפות למילים ברורות ושום הוכחה לא נדרשת בתהליך המדעי של יצירת השקרים, תוכניות מתחברות מאלף חתיכות רעיון לקו ישר וחותך שחוצה את החלל מצד אחד של הגלקסיה לצידה השני

שום משמעות לא נובעת אל פני השטח ואני צריך להבטיח לעצמי שהכל בסדר וכל החלומות ינוחו בשלווה יום אחד בין זיכרונות מתוקים לחוויות קשות וגם תורי יגיע לנוח בכיסא מתנדנד, לזמזם שירים מ״שיער״ ולחכות שעוד יום יעבור כי ככה החיים של מישהו מתגלגלים.
השעה מאוחרת לי למרות שהשמש עוד זורחת מעל וכל הסימנים בשלים להבהיר לי שהגיע הזמן להניח להיום למחברת

כלל אצבע

כולם רוצים תשובות אבל לאף אחד אין, כולם רוצים סיבות אבל נשארים רק עם תירוצים, כולם מחפשים משמעות אבל נשארים עם ידיים ריקות. ענני השבת והעייפות מכסים את העיר התשושה ואמור להיות לכולם נורא אכפת אבל יותר כיף ללכת לים, לאכול גלידה ולשתות בירה עם הרגליים בחול – עושות צורות של עיגולים ודפוסים הודיים שמעולם לא ידעתי את שמם. אתרי החדשות דוממים עכשיו למרות שאין שום צפירה וכל הדיווחים חדלים מלהגיע לאוזני ההמון המשולהב שמתיישב לאכול את ארוחת השבת הריחנית. צליל חדש מתנגן ברוח שנושבת בין הגבעות ויש תועים שטועים אותו לחשוב לצליל של תקווה, הוא נמוך ורוטט וכל הגוף מתחיל לרעוד ביחד איתו – קדימה ואחורה ולאט לאט הוא מתחיל להסתובב והעיניים מסתובבות וכל מה שאפשר לראות הופך לכתמים נמרחים שאי אפשר להחליט איפה הם מתחילם והיכן הם מסתיימים. והמוזיקה מתחזקת ומתחילה להחריש את האוזניים – רעשי הרחוב והצפירות נעלמים ורק הרטט החזק שולט בגוף כאילו הוא יודע לאן אני אמור ללכת

השמש יורדת ואין לה שום דבר חדש לחדש כי היא לא כתבת לענייני פנים-פשיעה-והונאה, היא מסתכלת באפאטיות הקבועה שלה – בחוסר ההבעה שלה, באותו הצהוב כתום חזק זוהר שמלווה אותי מיום מספר אחד וילווה גם עד יום מספר סוף שבו אפסיק לספור בשבילי. למרות כל המודעות והתודעה והפסיכולוגיסטיה המודרנית אני עדיין חושב שהשמש מחייכת אליי והירח קורץ לי בלילה – אבל הם לא, הם כוכבים, ואני מדמיין ומפליג אל תוך המוח שבו אני מבין את כל מה שלא צריך להסביר ואף מילה לא מתקשרת את עצמה בהיגיון אל החלק הבא של המחשבות שלי

קו ישר אחד ברור וחד נמתח כמו חץ מההתחלה של כל הדברים ועד הקצה הבלתי ידוע שבו הכל נגמר, ואין לו שום רגש וגם אין לו מחשבות והוא רק מונח שם – הוא מבטיח לי שהכל יהיה בסדר והוא מדגדג לי חששות אל החלק האחורי של הראש מפני כל מה שעלול לא לקרות, הוא משחרר חיוך על הפנים באמצע הלילה ושולח אותי להתגלגל במורד משעולי הדיכאון כשאין לי שום סיבה להתעורר.

כולם רוצים תשובות אבל לאף אחד אין, האצבע המאשימה שמופנית לכל עבר מחפשת נקודה להתנגש בה ולפרוש עליה את כנפיה להלילה או לפחות עד שתמצא קורבן הגון חדש

אינמצב

כולם אומרים שאסור לפחד ושגברים לא מפחדים
אבל אני אומר לך, תפחד
תפחד מאנשים
תפחד במיוחד מאנשים שמדברים חלק ומהר וכללי ובלי שום נקודה מסוימת
כי בלי שתדע הם יחליטו בשבילך החלטות שהן למעשה בשבילם עצמם
הם יוליכו אותך בשבילים שבסופם לא עומד הפתרון שלך אלא התירוץ הבא שלהם
הם ידברו כללי כללי כדי שיוכלו יום אחד להפוך את דבריהם באם רק יתעורר הצורך
ואין להם עיניים של ינשוף ואינם חלקים כמו נחש
הם נראים בדיוק כמוך וזה הפחד הכי גדול
כי אולי גם אתה בעצמך בעצם אחד מהם
ואולי זה בכלל אני

כל כך הרבה אנשים עסוקים בלתחזק את הקיים, גם אם הוא בינוני ולא מספק במקום לדמיין מחדש את העולם ככה שיהיה לנו יותר נוח ואולי אפילו קצת יותר נחמד
יותר מדי טעויות מתבססות על הרגלים מגונים וישנים שאין בהם כל טעם למעט קמצוץ נוסטלגיה
אבל ממש קמצוץ, כי כל כך נוח כשחושבים אחרת ששוכחים את העבר בין כריות כורסאת הנוחות של הפנטזיות ההזויות על העתיד

איזה מזל שאתם מפחדים כי יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם והוא יגן עלינו מכל הפחדים הכי מפחידים שלכם. אל דאגה, שלטון פחד לא מפחד מאף אחד. כי הוא הפחד עצמו והוא עסוק רוב הזמן בלהסיח את הדעת לכיוונים אחרים שיותר נוח להאשים. קמפיין פרסום האבל הנוכחי כבר נמצא בעיצומו וגלגלי השיניים החורקים של ההיסטוריה החוזרת על עצמה מתחככים באותה ארוטיות שרק מעריצי תרבות הטרור מבינים כשידיעה חדשה מצטרפת למעגל הלחץ וההיסטריה הנוכחיים

אין לאף אחד מסר ברור וזה כבר לא חדש והעיקר שאפשר להאשים את כולם, יום אחד באדישות ויום אחר בקיצוניות – העיקר שיהיה חם, לדבר על מזג האוויר תמיד מדכא אותי

כל כך הרבה צירופי מקרים מצטרפים עכשיו
ולי אין מושג על אף אחד מהם
רק לפעמים אני מגלה עליהם טיפה
ואז הם נעלמים מיד אל המקום שבו מתרחשים המקרים