אני רוצה לכתוב

אני רוצה לכתוב, כי אני לא מצליח לבכות, כי אני עייף מדי מכדי לחשוב בקול, כי המילים לא מוכנות לזרום ממני. אני רוצה לבכות כי תמונה אחת גורמת לי לחשוב על כל הדברים שלעולם לא אהיה, על כל המקומות שמעולם לא הייתי בהם וגם מעולם לא אהיה בהם, אני רוצה לברוח כי יש אנשים שכבר לעולם לא אפגוש, אני מרחף אל דמיונות רחוקים שאמורים לשמור עליי מפני עצמי ומחשבותיי אני מנסה להרים את הרגליים כמה סנטימטרים מעל האוויר ולא לתת לעצמי לשקוע ברחמים עצמיים ובפחד מפני כל מה שעומד לקרות ושום דבר לא מצליח לי כמו שרציתי.

שום דבר לא ישכנע אותי שאני פחות יכול ממישהו אחר ושום דבר גם לא מאשר לי שכל ההזיות שלי עומדות להתגשם, אבל אני מתגלגל הלאה וקדימה כי זה מה שסלעים עושים במורד ההר. אני טובע את צורתי בשטח המחוספס מתחת לקימוריי ופינותיי החדות ושיפוליי הסודיים, חתיכות ממני נותרות מאחור בתוך איזה צמח או מוחצות איזו נמלה אומללה אך אינני שם לב לצלקות שמשאיר מסלולי בגופם של הסובבים סביב.

השמיים זוהרים יותר הלילה מאשר בכל לילה אחר. הנקודות הלבנות של השמיים קורצות לי ממרחקן העצום, כבות ונדלקות על פי היגיון חסר כיוון ומושכות את תשומת הלב אל קצה אחר של השמיים כל כמה רגעים. גופים שמיימיים אחרים מסתובבים בחלל וברחובות העיר, מקשטים את האפרוריות היומיומית באבק סגול וקסום שלא נשחק לעולם. שירים בשפות אחרות נכתבים יותר טוב עכשיו, ורגשות במילים אחרות נלחשות עכשיו מפה סקרן לאוזן שאינה חושדת ואין בכל ההתרחשות הקוסמית הזו שום כיוון אחד ברור כי כל מה שבני האדם יודעים לעשות זה לטעות את דרכם, אבל כל עוד כולם ממשיכים לטעות, אז הכל בסדר ואפשר להמשיך להתבלבל.

אינ-מיתוס

קני לי מוזה, ספרי סיפורים על המתיוונים של שנות האלפיים.
קני לי שירים, המציאי אגדות על גיבורים שחלפו ואינם עוד חיים ונוכחותם על פני הכדור מאז ומעולם הייתה מוטלת בספק. דמייני בראשי סיפורי מסעות בין יבשות עתיקות, על ספינות עץ ענקיות השטות במימי איים רומנטיים וציוריים, על עיירות עתיקות עם אנדרטאות סוסים ענקיות ועל מפלצות תת מימיות עצומות שטורפות חובלים אמיצים וחסות על אסירים פחדנים. לחשי באוזני כשפים וקסמי מאגיה שחורה מסתוריים, הכניסי חיים בעצים ובהרים הגדולים והורידי מהשמיים אלים חסונים וגחמניים שידרשו את יחסינו ותשומת ליבנו המלאה כדי שלא ירגישו מוזנחים ועצובים.

שני טיפשים פשוטים מהלכים בין גבעות עתיקות ומספרים אחד לשני בדיחות גסות וסיפורים שמעולם לא התרחשו. אף אחד מהם לא ייחרט בדפי ההיסטוריה וכנראה כל אחד מהם ימצא את מותו בטרם עת בצורה מטופשת כזו או אחרת, או שיהפכו לזקנים שיכורים וכל שידעו לעשות בחייהם הוא ללגום שיכר ולהירדם על ערימות חציר וזה לא משנה להם שום דבר.
אנשי היומיום של העת העתיקה לא כועסים על סופרי ההיסטוריה על כך שהתעלמו מקיומם כלל, הם לא טעונים ברגשות מורכבים כלפי הצלחתם היחסית בחברה בה חיו, הם לא מדדו את איכותם במספר הפסיקים שנמתחו אחרי שמם, או במספר המאהבות שהשאירו אחריהם אבודות ומאוהבות, אנשי היומיום העתיקים עדרו במעדר מזריחה ועד שקיעה, בנו טרסות כנגד צלע ההר ולא פנטזו על שלוות הזיות שתביא עימה את הפתרונות הנחוצים.

אנשי היומיום העתיקים לא ידעו מה יביא יום, לא ידעו על המצאת הטלפון, המחשב, האינטרנט, החלל והחייזרים. אנשי היומיום העתיקים גם לא כתבו כל כך הרבה ספרים ולא חשבו שמחשבותיהם כל כך חשובות שחובה לחלוק אותן עם זוגות אוזניים אחרות. אנשי היומיום העתיקים חיו ומתו ואחריהם ילדיהם, חיו ומתו וכך הלאה עד היום.
בדרך משם לכאן דברים השתנו, קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת, בטח הייתה איזו מהפכה ששינתה הכל, למרות שגם פה הרומנטיקה מקבלת יותר מדי קרדיט כנראה.
איפשהו לאורך הדרך, לחלום חלומות ולדמיין שהם יכולים להתגשם הפך למנת חלקם של רוב האנשים ולא למנת חלקם של ספורים והדרך משם אל עבר התהום עליה אני ניצב לא הייתה ארוכה מדי.
אנשי היומיום המודרניים החליטו לטפח שאיפות גדולות, או שאמרו להם שזה מה שצריך לעשות, בכל אופן, יש הרבה שאיפות ואף אחד לא יודע להגיד בוודאות אם השאיפות הללו מספיקות בכלל למשהו.

יש הרבה עצב מסביב, ועצב נראה לי כמו ההפך מאהבה, העניין הוא שלאחד יש השלכות קשות והשני משליך אותך מצוק

קיפאון

לשפוך את המחשבות לתוך כלי אחר. לתת לנירוונה להתפשט, להלביש אותה מחדש בחלוק שאין לו צורה ואין לו קצוות. להקשיב לקול הדממה הרועמת שלא מבשרת חדשות לבקרים, שרק מנדנדת את הענפים קצת הצידה וקצת חזור. להזרים את התודעה חזרה אל מקומה הטבעי, זה שעזבנו לפני כמה אלפי שנים, לתת לה לנמנם על ענף זקן ולחמוק אל חלומות לא ברורים שנעלמים אל תהום השכחה.

להרגיש שאין לי שום דבר שאני צריך ולא חסר לי כלום, להחזיק בין שתי הידיים את כל העולם ולהיתלות בדמיונות רחוקים שעתידם להתגשם או להתפוגג. לספר את מה שעוד לא קרה ונשמע כמו כל מה שקרה כבר לפנינו. עמוד אש הידע ועמוד עשן הפחד מרימים ראשם עד לשמיים ומכסים את כל הארץ העתיקה הזו בשרב כבד שמסמא את העיניים שכבר לא זוכרות איך רואים, חיים זרים מכוכבים רחוקים מנסים להבין איך הגענו עד כאן ומנבאים היכן ניצב קו הסיום המוחלט.

החום חזר למחוזות המוכר והיומיומי, ריחות הטבע המתעורר מתגנבים אל הנחיריים ומחשבות מוכרות מתעטפות באריזות חדשות ומנסות את כוחן אל מול קיר המחשבות המחורר שלי. שיטות חדשות למיחזור חומרים מתכלים מפנות שאריות לא נחוצות אל אזורי השיחזור וטיסות ישירות לפיזור יצורים מותשים מתקשות לעמוד בקצב התנועה של העדר הדוהר.

״תפסיק לפחד מהמוות״ היא אמרה לי, ואני לא הבנתי.
״תפסיק״, היא אמרה, ״לנסות להשיג את כולם לפני קו הסיום״
״איזה קו? על מה את מדברת?״ שאלתי, וכאילו מילותיי חלפו עם הרוח ואפילו לא הגיעו לאוזניה היא דיברה אליי בנשימות ונשיפות ברורות וחדות
״אתה לא במרוץ, ואתה יודע את זה. סיפרת לעצמך אינסוף פעמים בחושך, לבד, שאתה מיוחד, שאין אף אחד כמוך. יש טובים ויש מהירים, יש חלשים ויש טיפשים. אבל רק אתה טיפש בדרכך שלך, רק אתה תיכשל בדרכך שלך ורק אתה תלמד להתגבר בדרכך שלך״
הבטתי בעיניה ויכולתי להישבע שאני רואה דמעה אבל דמיינתי לבטח כי קולה התחזק והיא פתחה את החלון ואור חזק נכנס אל החדר בו עמדנו והתעוורתי לכמה רגעים.
כשחזרה אליי הראייה היא עמדה בגבה אליי ופניה אל השמש וגופי נותר בצל, כל המטאפוריות הזו נהייתה כבדה עליי מדי ואמרתי לה שאני עוזב. היא התנשפה בכבדות מוכרת ולא התייחסה לדבריי. חזרתי שוב ואמרתי לה, ״זהו, זה נגמר. אני הולך להתיישר ולעמוד בתור כמו כל שאר ההולכים ושבים״. היא סובבה את ראשה אליי ולא אמרה מילה.
״אבל לפני שאני הולך״, ביקשתי ״אני חייב לדעת דבר אחד, זה ישמע לך טיפשי״. בראשי זה נשמע מעבר לטיפשי, זה נשמע אבסורדי.
״איך מגיעים לגיל ארבעים?״

קפאתי במקומי ודמיינתי לרגע רוח פרצים שעוצרת את הזמן בתוך החדר שלנו. היא התקרבה אל פניי וכמעט התנשקנו, שפתיה התחמקו אל אוזני ולחשו
״מפסיקים לספור״ היא אמרה ״ומתחילים לחיות״
גופה התמוסס בין ידיי ונשארתי לבדי בחדר, אור השמש המשיך להיכנס דרך החלון וגופי השתחרר מן הקיפאון בו נעצר

שיטות נמנום התודעה

אני לא יודע מה אני רוצה, רוצה להצליח ורוצה להישאר אנונימי ופרטי. רוצה לגור במגדלי שן אבל להסתכל על כולם מלמטה. רוצה להרגיש שיש לי ערך אבל מתעב את הטקס בישבן, רוצה להשאיר איזו אבן על אבן מאחורי אבל כבר סקפטי לגבי רומנטיקה, רוצה לבחור את מה שיקרה אבל יודע שאין לי שום שליטה, רוצה להרגיש יוצא דופן. לא רוצה להיות יוצא דופן
רוצה להרגיש, רוצה להרגיש משהו
משהו מעבר לנימנום המבחיל הזה של העריסה המקולקלת
משהו שיזיז לי איברים בפנים, משהו שיגרום לי לשמוח ולהיות רגוע, משהו שיאפשר לי לשבת בשקט מבלי שהראש שלי יטריד את המנוחה
לדעת להיות שמח בחלקי, לדעת לנשום כמה נשימות, לדעת להירגע ולהבין שמסביבי הכל בסדר
אני רוצה ורוצה ורוצה ופועל בלי הפסקה כדי להשיג, אבל בכל צעד קדימה אני מרגיש יותר ויותר אידיוט, כי אין שום ערובה, אין שום הבטחות, אין שום סבירות שמשהו יקרה כמו שאני רוצה. אני יכול לקום מחר בבוקר ולא לעשות כלום למשך חודש ושום דבר לא ישתנה, אנשים אולי ישאלו לשלומי, בטח ירשמו לי כמה חיסורים אבל ברגע שאחזור, תוך זמן קצר זה יהיה כאילו מעולם לא הלכתי. אני רוצה להרגיש שאי אפשר להחליף אותי, שאני מיוחד. שעל גבי נישא משא שאין שני לו, שהאופן בו ידי אוחזות בעולם סביבי הוא אחד ויחיד וכל צורה אחרת תמיט אסון על תושבי העולם.

אני רוצה להרגיש משהו, אני רוצה להרגיש איזו משמעות אני רוצה להאמין שאפשר להגיע לגיל ארבעים מבלי להשתגע או להפוך לזומבי. כל בני הארבעים ומעלה נראים לי זומבים, איך מגיעים בכלל לגיל כזה, איך לא קופצים מבניינים, מזריקים רעל ודם או נדרסים במפולת מילים? איך אפשר להגיע לשם מבלי להשתגע, הכל סביב נראה בלתי מושג, בלתי אפשרי, נראה שלמטומטמים הקטנים יש פתרונות גדולים – ובכן אין להם, יש להם רק ציניות ואדישות ואלו הם כלי המלחמה שאיתם הם יגיעו לגיל ארבעים וירשמו הישג או שניים ויחזרו להיעלם אל הכלום שהיה לפניהם ויימשך גם אחריהם.

מה זו השאיפה המשונה הזו שלכם בני אדם? מהו הרצון המגלומני מאוהב נרקמוני נרקיסיסטי להיזכר? אולי פשוט תיעלמו בשאול השיכחה? פשוט תודו בכך שעכשיו תורכם בסמסרה האלוהית, עד שתחזרו שוב בתור פרפר או פרה או חרא של פילים ואין לכם שום שליטה עליו וגם לי אין שום שליטה עליו, יש בי מרירות מטופשת ולא מוסברת משולבת עם אופטימיות לא מובנת שמנסה להרים אותי כל יום מחדש עם סיבה, ויש סיבה, ואני קם ואני חושב שמשהו חדש יקרה הבוקר ואולי אני אגלה דברים שעוד לא גיליתי ואולי יקרו לי דברים נוראיים ואולי יקרו דברים נפלאים אבל דברים בהחלט יקרו ואני אתחמם לי מתחת לשמיכה ואגיד לעצמי כמה שאני נפלא וכמה שהכל בסדר ואיזה מזל שהחיים שלי יציבים.

ואולי לא, אולי אני לא אגיע לגיל ארבעים, אולי כל המסע הזה ייגמר הרבה יותר מוקדם.
אולי עכשיו אחזור לנמנם את מוחי בעוד סרט או פנטזיה, אולי עכשיו אני יכול, אחרי שלכלכתי עוד דף דמיוני אלקטרוני ללכת לטבול את הצרות שלי וחוסר התוחלת בסיפורים אחרים שיודעים לספר יותר טוב ממני.

מצד לצד

כל אחד רוצה להשאיר חותם, ולא כי יש סיבה ברורה ללמה צריך להשאיר חותם ולא כי החותם ברור ומפוסל ולא כי מישהו מאיתנו הוא איזה מלך תנ״כי מפואר שרוצה לפאר את רשמי ההיסטוריה בשמו או בקלסתר פניו. כל אחד רוצה להשאיר חותם כי הוא יישאר קצת אחרינו, כי התהילה היא זמנית והאלמוניות היא נצחית כי אנחנו רוצים להרגיש קשורים למשהו קצת יותר גדול מאיתנו, להרגיש מחוברים לאיזה כוח עליון, איזו הזיה שמיימית שמבטיחה שקרים ומקיימת מצוות וביחד נצלול יד ביד אל מעמקי התודעה, ננסה לגרד מתוכה איזה שמץ של משמעות, נרוץ הכי מהר לסופר הנאונים הכי גדול באזור ונחליף את הקמצוץ שמצאנו בקצת רכוש וקצת נוחות, בקצת זמן פנוי, בקצת תחושת שובע שקרית שתסמא את חושינו עד שנחליט להסתער על גחמה חדשה.

תחושות בטן חזקות וסימנים קטנים בעולם מבשרים לי על דברים שעומדים לקרות ואני מוצא רמזים על העומד לבוא בין משק כנפיו של פרפר דמיוני שמניח את מחושיו ועיטוריו על גב כף ידי ומתרפק לפחות משנייה עד שמחשבה אחרת חותכת את קו המחשבה המפוזר ממילא.

אין גיבורים, כבר שיננתי את המנטרה הזו פעם, ועדיין אני מחפש אחר תשובות ופתרונות ואמיתות גדולות ושקרים קטנים שעוטפים אותן, ומקווה בכל לילה לפני השינה שמשהו עוד יקרה לי, שפעם אחת יבחרו אותי ראשון במשחק כדורגל של הכיתה, שפעם אחת מישהו יחשוב שאני יוצא דופן ותחושת מבוכה אדירה לא תשטוף את פני באדום עדין וחינני שכזה. אני חולם בלילה ושוכח בבוקר – מנסה לחבר את לולאת התודעה ומחזיק אצבעות לתוצאה חיובית – מסתלסל באוויר עשן אדום ורוד כתום ופינות החדר מתחילות להתקרב ולהתרחק מבלי שום היגיון פיזי שאני יכול להבין ומוזיקה חזקה מתנגנת באוזניים והכל נעצר.

שקט של מכוניות על כביש רחוק שמגיעות וחולפות ונעלמות אל השום דבר שאני לא יודע עליו כלום ממלא את האוויר, צעקות ומילמולים לא ברורים של צללים בעלי קווי מתאר מטושטשים נשמעים כמו קונספירציות וקסמים עתיקים.

חוט אדום ומסתורי נמתח בין מצד אחד לצד השני של התודעה
ואני חותך אותו מבלי להתכוון
הרבה יותר מדי מוקדם

זה אומר לי שום דבר

אין לי שום בעיה,
בגדול
הכל ממש בסדר. העיניים נפקחות, הציפורים מצייצות באוזניים, דחפורים רחוקים קודחים ומרעישים וההמולה המוכרת של העיר מתרחשת סביב באותו סדר מוכר שהתרחשה בכל אחד מהימים שחלפו מאחורי.
בסך הכל אני מרוצה, אני יכול לחייך, אפילו להיות מבסוט. לא חסר לי שום דבר, לא ידוע לי על מישהו שמרוויח על חשבוני באופן יוצא מגדר הרגיל ואפילו טיפות קטנות של טינה לא מטפטפות מקצה אפי אל החלל.

פעם חלמתי שאהיה מהפכן, איזו גרסה לבנה וחיוורת של מרטין לותר קינג – אצעד בשדרות רוטשילד ואוביל את בני עמי אל עבר אורגזמת השחרור הנעלה שתבריח את גוג ותביא יונים צחורות. חלמתי שרגליי יצעדו ומילותיי ישרפו ומגדלי שן ישתחוו לרגלי האמת והצדק והיופי.
בפעם אחרת חלמתי שאני מסתובב בשכונה מלוכלכת שאני קורא לה בית, שהכביסה תלויה בה מעל הראש ומכסה על הכביש הראשי, שיושבים בה על הברזלים כי אין שום דבר יותר חשוב או מעניין לעשות, שמריבות בה הן האקשן ופרידות הן הדרמה ובחלום אינני יודע על מה שמתרחש מחוץ למעגל הגיר המקומי שלי וזה לא מפריע לי בכלל.

פעם חלמתי שאני מיליונר מופלג, מטוסים וחופים לבנים, בקבוקי שמפניה בתוך קוקוסים מהונדסים שמזרימים את התאווה ישר אל תוך הוורידים. חלמתי שאין צרות ושאם הצרות יבואו, אמנה איזה מנהל מצבי משבר לפתרון מצבי הדחק ורגליי יוכלו להישאר שלובות אל מול נוף השקיעה שלא יתחלף, כי גם לשמש אשלם מספיק כדי שתעשה מה שארצה.

חלומות עדיין באים ובורחים ממני בלילה ולפעמים גם ביום, אני לא מצליח להבין אותם, הם מדגדגים ומיד בורחים, מזכירים לי אנשים שכבר שכחתי, פחדים שהדחקתי ומשאלות שאיבדתי ובסוף כל לילה נותר על פני סימן שאלה אפוף בקורי שינה שנשטף אל הכיור ביחד עם שאריות כיסוי העיניים הדביק

אין לנו על מה להתלונן, וזו הצרה הגדולה ביותר שיש לנו.
הכל נהיה יחסי, הכל בערך, הכל לא מושלם אבל גם לא אסון, ואין שום זכות להתלונן
אם הייתי יכול לפנטז לי כוח של גיבור על, הייתי רוצה להיות בעל כוח לקבוע מה צודק ומה לא צודק, מה נכון ומה לא נכון
ויותר מהכל הייתי רוצה להיות מסוגל לנענע אנשים מתוך הנמנום הזה שאוחז אותם ולא מאפשר להם לראות את מה שמתרחש ממש מול עיניהם

וזה אומר לי הכל,
וזה אומר לי שום דבר

כעס

הכעס שלי הוא פרטי, הוא זורם בין העיניים ובין האוזניים וצולל מטה אל הבטן ולפעמים גם פורץ באסלה. הכעס שלי הוא מטומטם ואני כועס עליו ועל אף כל האינטלקט הוא הופך אותי לחיה כמו כל שאר החיות בג׳ונגל. הכעס שלי לא משחרר, הוא מחזיק אותי חזק, הוא רוכב עליי ימים ולילות, משבש לי את החלומות ואת הפנטזיות וגורם לי לרצות לפצוח במסע אלימות משחרר שירוקן מעליי את כל המחויבויות החברתיות הצבועות.

הכעס שלי מזיע בארבעים מעלות חום בצל, בתשעים וחמש אחוז לחות, הוא מזיע פיגועים ומזיע מסים, הוא מזיע שחיתות ומזיע בורות. הכעס שלי מוכר נשק למדינות עולם שלישי והכעס שלי מזניח את כל מי שלא דומה לי ולא נראה כמוני, הכעס של גזען והכעס שלי פחדן, אבות אבותיו של הכעס שלי שתולים באיזו טראומה לא רלוונטית שעדיין מהדהדת בין ספרי ההיסטוריה. הכעס שלי עומד בפקקים ויוצר חדשים ברגע שמזדמנת לו האפשרות, הכעס שלי נורא מחובר לאדמה שעליה הוא יושב אבל מחרב אותה מבלי לחשוב פעמיים, הכעס שלי חושב שהוא דואלי, מגניב ואותנטי אבל הוא למעשה צבוע וריק מתוכן, הכעס שלי מחולק למעמדות שלא מזיזים אחד לשני, אבל הם נפרדים באופן שלא ניתן לחלוק עליו. הכעס שלי לא מספיק עשיר כדי לקבל את כל מה שהוא רוצה, הכעס שלי לא מספיק עני כדי שיוכל להתאבד על מטרות ואידיאלים נעלים – הכעס שלי הוא הכי ממוצע שיש, הכעס של ציני ומפויח וכל מה שבא לו עכשיו זו מקלחת. הכעס שלי לעולם לא יסופק כי תמיד יהיה על מה עוד לכעוס, תמיד יהיה מי שידפוק אותו, תמיד יהיה מי שיחשוב איך להרוויח על חשבונו, תמיד יהיו סביבו מכוניות נוצצות יותר, טובות הנאה לא מוצדקות והרבה הרבה הרבה מאוד חוסר הבנה. הכעס שלי יודע לחמם אותי כשקר, וזו קלישאה במיוחד כי אני מתקרר אחריו ממש מהר ושוכח שפעם היה לי חם.

הכעס שלי חסר משמעות ואולי הוא בכלל פחד, והפחד הזה הוא מפני מה שאני לא יודע, ואין כל חדש תחת השמש. אין תרופה למחלה שלא חולים בה. אין קצבאות מיוחדות לבני המעמד הבינוני, שקורעים את התחת במלצרות בשביל שההורים שלנו ילכו למסעדות, יסעדו את עצמם לדעת. ויאמרו עלינו שאנחנו מפונקים. אין הטבות למי שאופטימי, בשבילו העולם שומר את החרא, שיודע לזרום מעולה דרך עורקים של תום.

הכעס שלי מכוון לכל עבר ופוגע גם לי בראש, הכעס על החום, על שכר הדירה, על האנשים המטומטמים שתקועים באותו מקום דפוק ולא מבינים שהם אלה שתוקעים את המקלות בגלגלים של עצמם – אבל משמרים בעצמם את התחושה שעם המקל המסוים שתקוע להם עכשיו בתחת אפשר להסתדר, וכל אופציה אחרת כנראה מסוכנת, מפוקפקת ולא תביא אותם למקום יותר טוב.
סיפר לי פעם, איזה אחד, זקן, שראה דברים, שמע דברים, איחה צלקות שכשאתה מחבר בין אכפתיות לבין ידיעה אתה מקבל כעס.
״זה נורא עצוב״ השבתי לו. הוא אמר לי שעדיף שאלמד את זה בהקדם מאשר באיחור, אולי זה יחסוך לי כמה כאבי לב.

אנשים כועסים כי הכעס כועס, וכשהכעס כעוס, כל האורות נראים מטושטשים ורק צדקת דרך מעוותת-מעובדת מכתיבה את הצעד הבא וכל סטיה קלה ממנה מביאה לידי חורבן ודמעות.

צעירי העולם התאחדו, בני אדם, תעשו לעצמכם טובה
חרטו דגל חדש שיוציא אתכם מתוך מעגל השיממון המוכר
דמיינו את העתיד במחשבות חדשות
ולא באמצעות טראומות העבר

איש קטן-גדול/איימי

אנחנו מתפוצצים אל העולם, מי מאיתנו בפיצוצים קטנים ולאט לאט ומי מאיתנו שמתפוצצים בבום-הירושימה אחד גדול. אנחנו מחפשים את המקום למצוא את מה שאי אפשר למצוא ובתקווה תמימה למצוא תשובה אנחנו מגלים שוב כמה זה יכול להיות עצוב להבין שאתה עוד עדיין ילד.
חולמים, חולמים בלילה על מה שאולי יום אחד יקרה בזמן שהשעון מורה עשרים ושבע ויש כאלה שבשלב הזה מחליטים לפרוש, חלק ממשיכים לדהור קדימה ולהתגלגל מטה והלאה ורחוק אל האופק ויש כאלה שנשארים בסביבה, לא מרעישים יותר מדי, ושומרים על התקליט שימשיך להסתובב.

ראיתי סרט, והייתה שם בחורה אחת, שתמיד נשמעת הרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת – והקול שלה עושה לי צמרמורות והקעקועים על גופה מהפנטים אותי והסיפור שלה לעולם לא יהיה דומה לשלי אבל אני מדמיין את עצמי שוקע במעמקי הקראק איתה פנימה וצולל אל תוך כוס של וויסקי או בירה וחושב שבתוכה אני איעלם ואני מנסה להבין איתה למה היא הפסיקה להבין את כל העולם סביבה, למה החברים שפעם היו חברים פתאום נראים רחוקים – מרחק שנות אור ולמה הכוכבים עדיין זוהרים באותו אופן, או לפחות ככה נראה אבל כל שאר היקום נראה הרבה יותר חשוך. לא הייתי צריך לשאול אותה שאלות, הייתי בתוך הראש שלה ואז הגיעו הכתוביות ושיר הסיום וגם החלום שלי התנפץ להלילה.

מרוץ העכברים קורא לי לשוב ואני מתרפק על רסיסי החלום הנוכחי עד שברו האחרון וגם הוא חומק לי אל תוך זרם המחשבות הקבוע, המתקתק, הדופק והמזכיר לעשות את כל מה שחשוב לא לפספס לפני השינה. השעון הזה שבגללו לנצח נהיה פשוטים, השעון הזה שמתקתק בחזרה את ההיגיון לתוך הסדר של הדברים, השעון שזרועותיו כה ברורות ומסוימות, שכל ספרה בו שונה באופן ניכר ממשנהה.

תמיד נהיה פשוטים, כי ככה נולדנו – כי ככה כתבו אותנו אל הקרקע
כי אנשים פשוטים הולכים על שתי רגליים ויכולים לצעוד במורד הרחוב, כי לאנשים פשוטים יש סיפורים קטנים ופשוטים שיכולים להישמע גדולים אבל בסופו של דבר הם די מצומצמים.

אנשים פשוטים גם הופכים לאנשים גדולים, רק שבדרך, כל האנשים הקטנים האחרים מגדילים את האיש הקטן שהופך לגדול עד שאיננו מסוגל להבין את מידותיו

ואז האיש הקטן-גדול נופל
וכולם עצובים מאוד

שום דאגות

אנחנו כל כך לא יודעים שום דבר
לא מה יהיה מחר ובטח ובטח שלא יודעים מה יקרה בסוף, אולי ניפול על קקטוס רעיל ונלעס הזיות לשארית ימינו או שנחלוף על פני צייד כישרונות ותיק שחושב שיש בנו משהו מיוחד ונגלה עד כמה באמת רחוקים הכוכבים. אולי נצליח לכבוש את כל הפסגות שחלמנו ואולי נמשיך לנקות ביבים עד יומנו האחרון

אין לנו שום סיבה להיות אופטימיים, להפך
רוב הסיכויים פועלים כנגדנו – כי כבר התגלו כל הגאונים הידועים וכי כל ההצלחות הגדולות כבר הפכו לקלאסיקות, לקלישאות ולקלאסיקות שוב ואנחנו עוד לא פסענו את צעדנו הראשון קדימה
אנחנו עוד לא יודעים שיש לנו רגליים בכלל, אנחנו בכלל חלום, איזה תכנון קלוש – פנטזיה ארוכת טווח שהייתה רוצה להגשים את עצמה אבל בינתיים אין לה אומץ אפילו את עצמה לקחת ברצינות אז היא מסתכלת על עצמה במראה במין גיחוך קל כזה, שעושה את הכל קצת פחות רציני ואת כולם קצת יותר משוחררים

אבל אני נשאר אופטימי, כי אני טיפש, כי אין לי באמת על מה להתלונן, כי הכל עשר-הכל-בסדר-הכל-יהיה-טוב-הכל-יעבור כי תמיד יהיו באפריקה ילדים מסכנים יותר כי תמיד יהיו אנשים שיש להם יותר בעיות כי תמיד יהיו משוגעים קצת משוגעים יותר שיש להם פחות דאגות ואני אהיה המלך של החבורה ואצטיין בלשבת על כס המלך ולהתבונן

הבוקר עלה בזמן שחלמתי, קרני השמש הראשונות של היום שלא יחזור יותר ליטפו ברכות את האבן המסותתת וחיממו בדממה את האספלט הקר של כביש הלילה, חיות רחוב נטושות חיפשו קרן אור חמה משלהן להתמקד בה ואנשים בלי סיבה לקום או לישון עברו מעוד סמטה לסמטה אחרת. השקט שכופה את עצמו על העיר הלא טבעית הזו יכול להישמע פסטורלי אבל הוא נשמע בעיקר מזויף, השלווה מחכה להתנפץ כי זה מה שרגשות שלווים עושים במקומות שאוהבים להתנפץ בהם

אפשר להירגע, מותר לצאת מהמקלטים.
נגמרו כל המלחמות, המוות המשיך בדרכו מכאן והלאה
הסופרים הגדולים יושבים ומהרהרים עשן מחשבות אל החלל הריק מבלי הצורך לשרוף סיפורים בלתי נשכחים
כלי הנגינה והגיטרות המייללות נחים ברפיון של נמנום צהריים ביום שבת חמים וכל המגברים כבויים עכשיו
אפילו הפוליטיקאים שמחפשים תמיד סיבות ותוצאות ומרכיבים והשפעות מנמנמים עכשיו, וגם להם אין שום דאגות

מנה יומית

תספרי לי סיפור. תספרי לי סיפור על מקום שעוד לא הייתי בו, תספרי לי סיפור על מקום שבו הייתי רוצה להיות, מקום שבו כל החלומות והזיות הטירוף שלנו מתקיימות יחד. מקום שבו אנחנו הולכים על הקירות, שיש מסביב מים במקום בטון, מקום שיש בו ציפורים שמצייצות גם בלילה, מקום שבו הים צלול ושקוף והקוקוסים חומים לבנים ובכל הצבעים.
תברחי איתי אל המקום שהבטחתי לך פעם במבט, שלא בטוח בכלל שהבנת אותו, אבל אני הבטחתי, כי זה מה שעושים כשאוהבים, מבטיחים.

כשאוהבים לא חיים מלקיים, חיים מלהבטיח, חיים מלשתוק ולהביט, נושמים את ההבנה שמעבר למילים, סופגים את הידיעה ולא את ההוכחה. אם להיות מאוהב זה קצת כמו להיות שיכור אז להיות נאהב זה קצת כמו להיות בקבוק של אלכוהול, רק שאתה לא מונח על מדף בצורת זכוכית מפתה וצבעונית, אתה מסתובב ומתגנדר בכל נוצותייך היפות ומספר לכל מי שדורש וגם לאלו שלא, שיש איפשהו, מישהו שאוהב אותך. וזה לא משנה שום דבר אבל זה משנה הכל.

המטרה שלי לא ברורה כבר ממזמן אבל הרגליים ממשיכות לפסוע, כי זה מה שרגליים עושות – הן פוסעות. ופסיעה אחר פסיעה הגוף כולו מתקרב לאיזו נקודה שנמצאת לפנים ואין שום תקווה או משמעות באותה הנקודה, אבל היא שם ואני והגוף שלי בדרך אליה, ובכל פעם שנראה שהתקרבתי אליה, היא נראית קצת יותר רחוקה שוב ואני מנסה להשיג אותה והיא חומקת. אני מנסה שוב והיא שוב, חומקת. והמשחק הזה מתחיל להיות מעצבן ואני מתחיל לכעוס, ואני בועט באוויר ואני יורק על הנקודה ואני מקיא לכל עבר והשליטה נאבדת ואני מתקתק יום אחרי יום הלאה כי אין לי שום ברירה ורק הכעס החזק הזה פועם בתוכי ואף אחד לא יודע על כך ואין שום אבחנה, מלבד פרצוף התחת שמרוח לי בחלק הלא נכון של הגוף.
הפצצה נופלת על ראשי, והוא כואב, אבל אני לא מרגיש כל כך את הכאב כי שכואב לך יותר מדי הכל נהיה לא ברור, הכל נהיה אפוף, ואין שום הסבר. פתאום ניתן לצאת החוצה מתוך האהבה העצמית ומאבקי האגו שלי עם עצמי ולהבין שהתנהגתי כמו אידיוט, שלא חשבתי על שום דבר בצורה הנכונה. רק הנשורת שמרחפת כמו חתיכות חלום מרוסקות מסביב מסבירות לי את עצמן ואת ההזיה שזה עתה נסתיימה.

מוזיקה חדשה מתנגנת לי מהאוזניים, יש לה קצב טוב, משהו שמתנגן, מתופף – עוצר וחוזר. אני מנבא את מחיאת הכף הבאה, שומע את הקול עולה ויורד ומסתלסל כאילו שמעתי את השיר הזה כבר פעם, כאיל וזה השיר שלי, כאילו אני כתבתי אותו, על אף שמעולם לא שמעתי אותו קודם לכן. הוא עושה לי טוב, ואני מחייך לעצמי, שוב פעם. אני והפרטיות המוגזמת שלי.

כנראה שיהיה טוב, פשוט כי לחרא אין כוח לשמור אותנו טבולים בתוכו לאורך זמן
אז מנת האופטימיות המוגשת היום נחתכה ובושלה על ידי השף המקומי של ארץ האשליות והפחד