המגירה של אדם

שולחן עץ

אם נרתום ונאגור את כל הכוח שהוא מייצר, נוכל לדחוף איתו משאית למרחק של 32 ק"מ.

כל יום, מאה אלף חזרות, הוא בועט.

הוא יודע לעקוב אחרי הקצב של הבס ואם יום אחד בחורה תתלוש לכם אותו מהחזה ותזרוק אותו לפח, דעו שהוא ימשיך לפעום כי יש לו מעגל חשמל פנימי.

לב.

מלך המטאפורות, דוכס הרומנטיקה, נסיך הטלנובולות ובעיקר הדבר הזה במרכז החזה שכל מה שתמים, טוב, אוהב ויפה מיוחס לו. אפילו ציירנו לו צורה מטאפורית שבינה לבין המציאות קשר סיבתי של 1% לכל היותר.

אז למה, פאקינג למה, אנחנו משאירים אותו כל הזמן בארון? למה אף אחד בחיים האלה כמעט לא שם את הלב על השולחן ואומר הנה. נראה אתכם מנסים לעצור אותי עכשיו.

לב גבירותיי ורבותי, זה מה שמפריד את האנשים שבאמת מצליחים, אלה שבחופשה מתגעגעים לעבודה שלהם – לא כי יש להם עומס, כי הם אוהבים את מה שהם עושים. ברמה הכי ביולוגית שיש.

הלב.

אם נשים אותו על השולחן ונסתכל עליו אובייקטיבית, הוא הדבר שמאפשר לנו חיים. והוא, גם זה שגורם לנו כל כך לפחד, עד שמרוב פחד ורצון להגן עליו, הדבר המופלא הורוד-אדום הזה שמזרים דם בנפח של 1.5 מיליון חביות דם בחיים, לא חווה כמעט מגע.. הוא נשאר כל כך….

עדין.

אפילו לא צריך מכה כדי שיכאב בלב, מספיקה שריטה, מילה אחת בטון לא במקום שמתעופפת לידו ומתחכחת בו ואנחנו מרגישים כאב צורם בכל הגוף. כאב כזה שמערכת העצבים מובילה בצורה כל כך יעילה לכל קצוות הגוף, כאב ששום דבר לא מקל עליו. בגג, משכיחים אותו לכמה דקות עם כל מיני פלסבו'ז. וכשכואב, כואב הרבה, כואב כמו שכשהיינו ילדים וכאבה לנו הבטן מרוב שאכלנו יותר מדיי ממתקים ולא הבנו למה ככה היקום מעניש אותנו, ככה. כאב לא פיירי, כאב שנצרב בתוך השרירים, בעור ובחיוך.

וזה הפרדוקס העצום. אנחנו חיים בכלא שהלב שלנו מחייה אותנו לתוכו. מרוב שאנחנו מפחדים עליו, אנחנו אף פעם לא מראים אותו, חיים שלמים חיים ללא לב. ללא תשוקה, ללא תחושה שאי אפשר לעצור אותנו, כי מי יכול להגיד לא לאדם ששם את הלב שלו על השולחן, ככה, פועם.

אי אפשר.

אי אפשר לעמוד או להתנגד לבנאדם שבא עם הלב ביד ומבקש ממך, גם לעולם לא תרצה. אם לא תוכל, יכאב לך מבפנים, כי כולם יודעים להזדהות עם כאב לב. גם אם לעולם לא באמת חוו אותו, החוויה הזאת צרובה איפשהו בדי אנ איי של כולנו.

קטע.

האיבר המדהים הזה מבריא, ומהר, ואם לא מתייחסים לשריטות, אלא מבטלים את כל מגננת האגו, הלב גם מתחזק ויוצר מין קרום חיצוני כזה בצבע זהב. זהב ורוד בוהק שמאיר למרחקים.

הוא בוהק לך מבעד לעיניים ומקרין על כל הסביבה שלך. אנשים כאלה אפשר לזהות מקילומטר, הם פוסעים בנחישות ושום דבר או אדם לא יכולים לעצור אותם.

תשוקה.

הנקמה

היא חלק מכולנו. נמצאת עמוק עמוק בנבכי הנשמה. היא נמצאת ביום הזה בכיתה א' שעשו עליי חרם סתם כי ילדים הם רעים. היא מיוצגת על ידי כל הבנות האלה שאי פעם אמרו לי לא, שהייתי נמוך ושמנמן עם חצ'קונים והיא במכתב שקיבלתי מצוות אוויר או כל גיבוש אחר שאמרו לי שאני לא מספיק טוב ליחידה שלהם. היא בפרצוף של המפקד שלי במסלול שאמר לי שלעולם לא יצא ממני כלום בעודו בועט לי בצלעות אי שם במדבר בדרום הארץ כשכל הצוות קופא מקור על מדי ב' בלבד כי לא גלגלתי את הפס הלבן לפני התרגיל מספיק מסודר. היא בבנות האלה שאתה מכיר בטיול בדרום אמריקה שאתה אומר לעצמך איך היא לא מבינה, היא בחברי העבר שאיכזבו אותי. היא באנשים שאתה רוצה להסתכל עליהם מלמטה ולשאוף להיות כמוהם וכשאתה קצת מתקרב אתה מגלה כמה הם אפסים עמוק בפנים. היא באותופיה שלפעמים אתה מגבש על העולם ואז מבין שכשאתה מגיע לאותופיה הזאת, העולם הוא אכזרי ושיש הרבה רוע. כל כך הרבה שלפעמים אני חושב שאין סיכוי שנוכל לנצח אותו, שהחושך חזק מהאור – שזה בכלל ההפך – שלא רוב הזמן טוב ואז מדיי פעם יש משהו רע, אלא שרוב הזמן רע ושפשוט התקהנו ועכשיו מדיי פעם שיש משהו טוב אנחנו מלגלגים עליו, לא שמים עליו בכלל ואז מתקדמים חזרה לחרא. כל אלה מזינים את יצר הנקמה, ההוא, היצור הקטן והרשע הזה (שבפועל הוא גדול שרירי ודיי מפחיד) שיושב לנו בנשמה מגיל צעיר, מתחת לחומות שלנו, בתוך המקום הכי אישי שמגיע אלינו רק בשיחות הכי כנות שלנו עם עצמנו ברגעים הקשים כשהיא נפרדת ממך או כשאתה מרגיש שעשית את הכי טוב שלך וזה לא היה קרוב למספיק טוב. ששינית את הדרך, התקשורת והמבט על עצמך וזה עדיין לא מספיק. שיצאת למרוץ והגעת כל כך רחוק אחרי כולם לקו הסיום שכבר הקהל הלך הביתה ואתה לבד באיצטדיון בגשם מסתכל על השמיים ולא מבין איך נשארת שם לבד רטוב מהגשם שהתחיל לרדת עלייך בלי לשים לב.

אז היה לי שבוע מטלטל, משנה, מונומנטלי, כזה שבוע שעוד כמה שנים אזכר בו כשבוע שעשה הבדל, שהביא תוצאות יוצאות דופן. שבוע שהוא התחלה. שבוע שהוא מלמד מכל הבחינות והחלטתי שנשבר לי הזין. בענק.

יותר מדיי זמן נתנו לעולם להתנהל ככה, יותר מדיי זמן הנקמה ניהלה אותנו, יותר מדיי זמן הדחקנו אותה והתמרמנו עליה כי ככה החברה מלמדת אותנו, כי אנחנו מפחדים מהנקמה, כי זה מה שנכון, כי אסור לקלל. היום אני מוציא את הנקמה מהארון, מהחלק החשוך של הנשמה ולפני שהיא קמה עליי על כל 200 הס"מ ומאה שלושים הקילוגרמים שלה למחוץ אותי אני עושה איתה עסקה. בלי אלימות, איש של שלום. אחרת הייתי נשאר בקבע. תקבלי מה שתרצי.

נקמה יקרה, אני הולך לתת לך את מה שאת רוצה, בדיוק מה שאת רוצה. על כל אלה ב-3 פסקות למעלה אנחנו נתגבר, אבל אנחנו לא נתכלה בדרך. אנחנו נלך יד ביד ונרוץ ממש מהר עם משקלים כבדים על הגב לאורך זמן. אני לא דואג לך, את בטוח תמצאי עוד פרצופים לבנות עליהם מסת שריר, אבל אני – אני אצטרך עזרה כי אני לא חזק כמוך. אף אחד לא חזק כמוך, אצל אף אדם.

יותר מדיי זמן אנחנו נותנים לשכמוך להרעיל אותנו, לתקוע אותנו במקום, כי וואלה לסחוב 200 קילו אחד על אחד זה כבד וההתקדמות איטית. אז עכשיו את נכנסת איתי לאלונקה, כשלא תהיה לי מוטיבציה את תזכירי לי שיש לנו מטרה אחת וחשובה יותר – לעשות את ההבדל בעולם. נכון, זה לא מסוג הנקמה שאת רגילה לצרוך, היא מסוג אחר נקי טהור ממקום של כוח ולא ממקום של כאב ושנאה. יהיה לך קשה בהתחלה, אבל את תתרגלי ובסוף את תראי שאת תעדיפי את הנקמה הזו.

אנחנו הולכים לנצח, בטוב באהבה ובחינוך. כי יותר מדיי זמן שאנחנו בחושך בעולם הזה ונשבר הזין.

ג'ימי

ג'ימי היה מאותם ילדים שחיוך תמיד נסוך על פניהם, מכירים? אלו שכאשר הם לא מרוכזים הם תמיד מחייכים, על אף העולם האכזר והקשיים אותם הם חווים, בהיסך דעת, תמיד חיוך מתנוסס על פניהם עם שתי גומות עמוקות שמעטרות אותו. ג'ימי גדל בבית שלא כל כך האמין בחינוך, בלשון המעטה וכשהגיע יומו ללכת בפעם הראשונה לכיתה א' קפץ מהמיטה בהתרגשות ב-6 בבוקר, סירק שערו מול המראה ובחר את בגדיו בקפידה…

הוא היה בוגר לגילו והתרגש מאוד מהעולם החדש שהולך להגלות בפניו, אותה תחושת התרגשות שאנו המבוגרים, אי שם בשנות העשרה מאבדים בצער. כשירד חיש קל במדרגות ראה את אימו ישובה בסלון המאובק על ספת העור הישנה ואמר לה בעיניים בוהקות וקול רועד "אימא! סוף סוף אני הולך לבית ספר!". אימא של ג'ימי סיימה לקחת נשימה עמוקה והניחה את הסיגריה במאפרה העמוסה לעייפה בסיגריות לאקי סטרייק ופנתה אליו בקול צרוד "בית ספר? מה לך ולבית ספר? ממילא לא יצא ממך שום דבר! אתה לא יוצלח, בדיוק כמו אבא שלך!".

באותו יום, חיוך המנוחה של ג'ימי לא היה התנוסס על פניו… הוא בכה כל הדרך לבית ספר.. וכל הדרך חזרה.

וכך היה.. בכל יום ג'ימי היה הולך לבית ספר… לחינם. השנים עברו וג'ימי הפך נער ומשהפנים שהלימודים כבר לא בשבילו הלך ומצא עבודה כדי שיוכל להרוויח את לחמו ולסייע למשפחה…

——————————————————————————————————-

פרסי (שם אירי נפוץ), הקיץ מוקדם באותו יום. שערו האדום כאש בהק במיוחד באותו בוקר לאחר שהתקלח במים הקפואים. הוא הביט במראה ארוכות, בוהה ומתעמק בתווי פניו, הקמטים בזוית העין, גבותיו הכתומות ושיניו הצחורות. היה ניכר שהוא בגר ומוכן להרפתקאה של חייו. בימי חלדו היה מוזיקאי צעיר ונמרץ עם חלומות גדולים להצליח בהוליווד וכשבגר החליט שהגיע העת להגר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות!

אותו בוקר קריר, היה היום בו הוא יחל המסע הארוך שלו מאירלנד להוליווד, שם ינסה את מזלו ב"שואו ביז". פרסי התכונן ליום הזה חודשים, עומל בתחנת הקמח המשפחתית כדי לחסוך כסף לכרטיס טיסה ולשהייה קצרה בארה"ב עד שיוכל להשיג את ה"ג'וב" הראשון שלו בתור מוזיקאי.

פרסי היה מוכן. הוא לקח את מזוודת העור הכבדה של אביו המנוח ופסע לעבר הדלת. מזה כמה ימים שהוא ואימו לא מדברים… ככה זה אימהות, לפעמים כשהן לא יודעות איך להתמודד עם ההחלטות של הבנים שלהן, הן פשוט מתנתקות… אך האינסטיקנט האימהי לעולם לא יאפשר להן להשאר כך לנצח.

היא הסתכלה עליו, במבט מלא אהבה דאגה וגעגוע כמו שרק אימהות שיודעות שהן לא הולכות לראות את בניהם יותר מסתכלות וביקשה ממנו בקול צרוד וחלש, כזה של מי שמירר בבכי ימים ארוכים, "בן שלי… אהוב.. קח איתך את המכתב הזה.. זכור את שכתוב בו. אני אוהבת אותך".

פרסי חיבק את אימו, דחף את הפתק למזוודה, שם את המעיל האפור על שכמו ויצא לדרך. הדרך לא הייתה קלה וכך גם הנחיתה בארצות הברית. ניסיונותיו של פרסי למצוא עבודה בתור מוזיקאי לא צלחו וכעבור זמן קצר נותר ללא כל פרנסה ולכן נאלץ לעבור לפרבר מחוץ ללוס אנג'לס ולמצוא עבודה אשר תאפשר לו לרכוש פת לחם.

פרסי הפך להיות עוזר מנהל חשבונות בעיירה שכוחת אל מחוץ ללוס אנג'לס… בהתחלה עוד היה מגיע לעיר לאודישנים… אך ככל שעבר הזמן התרחק ממנו חלומו והוא החל מקבל את המציאות שנגזרה עליו.

פרסי התחתן ואף הביא ילדים… בו זמן חלומו להופיע נגוז. הוא לא אהב את עבודתו או את העיירה בה גר.. למען האמת הוא לא כל כך אהב את אישתו אפילו, אך לעולם לא ניסה לעשות שום דבר אחר… כבלי המציאות כמו שורשי עץ עתיקים קשרו אותו עד שכבר לא יכל לברוח.

שנים על גבי שנים היה קם כל יום… באותה שעה… הולך למשרד, מבצע עבודה שלא הסבה לו כל אושר.. עד שהחלה בריאותו להתדרדר. בלילות שנתו הייתה נודדת והיה מדבר לעצמו.. בשלב מסוים החל לאבד את הקשר למציאות והחל לדמיין דמויות… ילדיו ואשתו בלית ברירה אשפזו אותו במוסד לחולי נפש.

בהתחלה נדמה היה כי האשפוז והתרופות היטבו עם פרסי… הוא היה מתרועע עם החולים האחרים ואף משוחח עמם שיחות חולין… עם הזמן הלך מצבו שב להתדרדר. פרסי הפסיק לשוחח עם כל בני האדם ונשאר סגור בחדרו. ימים היה יושב בחדרו ושותק.

——————————————————————————————————-

מנורות הניאון האירו את מסדרון המוסד באור לבן בוהק אשר אינו מאפשר מקום לטעות – לכאן מגיעים האנשים אשר החברה אינה רוצה בקרבתם. הדממה במסדרונות המחלקה בשעה 3 לפנות בוקר נדמו, איש מדרי הבניין אינו ער וזאת הודות לכדורי השינה אשר חולקו לכל דורש ואף לאלו שלא דרשו.

באותו לילה, הדממה הופרה.

קול יבבת בכי עצוב, עמוק, כמו נובע מנבכיו הכמוסים ביותר של נשמת האדם נשמע במחלקה. המחלקה הייתה ריקה מאדם… איש אינו שומע… איש אינו נמצא.

לקראת 5 לפנות בוקר הגיע למסדרון המחלקה השרת אשר שמע ממרחקים קולות עמומים אותם לא הצליח לפרש… קולות הבכי הובילו אותו לדלת פתוחה למחצה. בפנים היה אדם, מבוגר, אך לא מבוגר כמו שהוא נראה, יושב על מיטתו, שבר כלי. פניו היו אדומות ודמעות ניגרו מלחיו.

השרת כמו לא יודע כיצד לנהוג במצב שכזה חש לכיוון האיש הזקן כמעט בבהלה ושאל "מר פרסי הכל בסדר? האם אפשר לעזור לך במשהו?". פרסי לא הגיב ורק המשיך להביט בפתק מקומט ומעופש כמו מהופנט. "מה כתוב שם?" שאל השרת.

פרסי אסף עצמו, התיישב במיטה וניגב את חוטמו ודמעותיו. והחל אוסף את קולו בחזרה..

"ג'ים" כך היה כתוב על תגית שמו של השרת.. זה הפתק שאימא שלי כתבה לי לפני שעזבתי את אירלנד.. וכך היא כתבה לי:"

בני היקר,

"הפחד העמוק ביותר שלנו אינו שמא אנו לקויים.

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנו עוצמתיים מעל ומעבר לכל שעור.

זה האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, אשר מפחיד אותנו יותר מכל.

אנו שואלים את עצמנו, 'איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפיפה, מוכשר, נפלא?'

למען האמת, איזו זכות יש לנו לא להיות? 

אנו ילדיו של אלוהים. העמדת פנים של קטנים אינה משרתת את העולם.

אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא יחושו חסרי ביטחון בסביבתכם.

כולנו נועדנו לזרוח, כפי שילדים עושים.

נולדנו על-מנת להגשים את תהילת האלוהים השוכנת בתוכנו.

היא לא שוכנת רק בחלקנו. היא מצויה בכולם.

וכשם שאנו מאפשרים לאורנו לזרוח, אנו מעניקים לאחרים בצורה לא מודעת את הרשות לעשות את אותו הדבר.

כשם שאנו משוחררים מפחדינו שלנו, נוכחותנו תשחרר בצורה אוטומטית את האחרים מפחדיהם".

ג'ים השרת, הוא אחד האנשים המצחיקים ביותר בהיסטוריה וזוכה פרס אוסקר. לפני כמה שנים נאם בטקס סיום תואר ראשון באוניברסיטת מהארישי היוקרתית בארצות הברית:

אתם יכולים לבלות חיים שלמים בלדמיין רוחות רפאים ולדאוג לגבי השביל שמוביל לעתיד.. אבל כל מה שאי פעם יהיה הוא מה שקורה עכשיו והחלטות שאנו לוקחים ברגע הנוכחי, החלטות המתבססות או על אהבה או על פחד. רבים מאיתנו בוחרים בדרך הפחד תחת ההסוואה כי מדובר בדרך "פרקטית".. נדמה שמה שאנו רוצים באמת נראה הרחק מהישג יד.. אז אנו מפסיקים להעז אנו מפסיקים לבקש את מה שאנחנו רוצים באמת מהיקום. אבא שלי יכל להיות מוזיקאי מצליח, אך הוא לא האמין שזה אפשרי עבורו בעולם. אז הוא ביצע החלטה קונסרבטיבית, הוא השיג עבודה "בטוחה" כעוזר רואה חשבון. כשהייתי בן 12, פיטרו אותו מהעבודה הבטוחה שלו ומשפחתי נכנסה לשפל כלכלי, עשינו כל מה שהיינו צריכים כדי לשרוד.

למדתי שיעורים רבים מאבי.. אך אין ספק כי החשוב מכולם הוא:

If you could fail at what you don’t want, you might as well take a chance at doing what you love.”

***מבוסס על סיפור חייו של ג'ים קארי (עם שינויים מסויימים).

החוזה

**הפוסט מנוסח בלשון זכר כי לצערי יש יותר זכרים בעולם היזמות – זה קול קורא אגב אורחא: נשים אנא הצטרפו אלינו – היחס לא משהו**

רבות נכתב על מה נדרש כדי להצליח כיזם, כצוות, כסטארט-אפ. עשרות מאמרים פסיכולוגיים על מהן התכונות, הגישות, הרגשות, המצב הסוציו-אקונומי, מה הזווית שבה אוראנוס צריך להיות כדי שמזל גדי יוכל להקים היום את ה-Waze הבא.

אני חלילה לא בא להגיד מי טועה ומי צודק, אבל אחרי שקראתי דיי הרבה ספרות בנושא, בעיני, כל יזם לפני שהוא מחליט לקרוא לעצמו כזה צריך להיישר לעצמו מבט במראה ולחתום עם עצמו על חוזה. חוזה מחייב, משפטי, יבש דווקני וקשוח – כזה שברגע שחתמת עליו, להפר אותו יהיה כמו לאבד את ימינך.

כי בסופו של יום לכולם תמיד יכולים להיות אלפי תירוצים על למה הם לא הגשימו את החלומות שלהם, על איך שהכלכלה הייתה ברצפה ואיך שבדיוק צוות אחר כבר חשב על זה, שהכלב אכל להם את הקוד או שהשמש המיסה להם את הכנפיים שהיו אמורות לקחת את כל בני האדם אל השמש. הנה החוזה, משאיר אותו פה לעיונכם, למען הסר ספק – מדובר בייעוץ שאינו משפטי (שגם טובים ממנו לבטח תמצאו)

הסכם יסוד הפיכה ליזם:

שנערך ונחתם ב-7.11  ביום ___חמישי____ לחודש __נובמבר__ בשנת __2013____

בין

אדם לזובסקי, ת.ז. (שמור במערכת)

 (להלן: " צד א'")                                  מצד אחד

לבין

אדם לזובסקי, ת.ז. (שמור במערכת)

    (להלן: "צד ב'")                                מצד שני

הואיל                   והצדדים מעונינים להפוך ליזם אמיתי כזה שעיקר עיסוקו הוא יצירת שינוי משמעותי וחיובי על סביבתו (להלן: "יוזמה");

והואיל                  וברצון הצדדים לקבוע את התנאים וההוראות בנוגע לערכים, אמונות ותכליות שיובילו אותם בנוגע ליוזמה, בנוגע ליחסים ההדדיים בינם לבין עצמם ביחס לניהול היוזמה ובנוגע לזכויותיהם וחובותיהם לגביה;

לפיכך הוצהר, הותנה והוסכם בין הצדדים כדלקמן:

  1. אין מכשול שאני לא יכול לו. בין אם הוא טכנולוגיה, תפיסתי, ערכי או שיווקי. אין דבר שאי-אפשר ליצור. אני מתחייב בזאת לעולם לא לקבל אף מוסכמה מחלישה, תמיד להאמין שישנו פתרון טכנולוגי או תפיסתי שלא נוסה. אני לא אתן לעובדה שאף אחד לא חשב על פתרון טוב לעצור אותי, להפך. אם הנרי פורד היה מקשיב למה שכולם חושבים היינו רוכבים היום על סוסים מהירים יותר.
  1. אני מתחייב בזאת, מעתה ועד יומי האחרון לא להפסיק ללמוד בכל יום ויום. בלי למידה, אין צמיחה, אין יוזמה ואין חדשנות (אפשר גם להפריז ולומר שאין תקווה אך לא בפוסטים פוליטיים עסקינן). אני מתחייב בזאת למחוק מתפיסתי כל אמירה מטומטמת שאי פעם אמר לי כל מורה, הורה, מרצה או מצביא על כך "שלעולם לא יצא ממני משהו" או לחילופין אמירות שאני אומר לעצמי כמו "לעולם לא הייתי טוב במתימטיקה". אני מתחייב בזאת להבין ולהפנים שכל דבר ניתן ללמידה, בטח כאשר מדובר בידע שכלי. אני מתחייב ללמוד עד יומי האחרון, כי ברגע שאפסיק ללמוד רשמית אזדקן ואהפוך ללא רלוונטי לעצמי ולעולם. מילטון אריקסון, היפנותרפיסט שחי במאה הקודמת לימד את עצמו באמצעות כוח המחשבה ללכת מחדש אחרי שחלה בפוליו והפך משותק באופן מלא. אחר כך כשחלה שוב, לימד עצמו ללכת מחדש – לכן אין סיבה שלא אוכל להתמודד עם כל אתגר חינוכי (אפילו סטטיסטיקה ב' ויסודות המימון). אני לומד, משמע אני קיים.
  1. אני מבין ומפנים בזאת שאני לא יכול להצליח לבד. על כן, אני מתחייב בזאת להפוך ל-team player. אמיתי, כזה שלא מפחד לתקשר שקשה לו, שהוא זקוק לעזרה. אני מתחייב בזאת לקחת את האגו לשים אותו בצד ולהרעיב אותו עד שלא יהיה חלק מהתקשורת היום יומית שלי. אני מתחייב ללמוד לבקש עזרה, להתנצל (כי להתנצל זה לא להודות שטעיתי – אלא להודות שהקשר שלי עם האדם שממול חשוב לי מהאגו), לשתף ולפרגן מכל הלב. הכי חשוב, אני מתחייב לתת עזרה וערך, בחינם, ממקום של רצון אמיתי וכן לעזור. אני מתחייב לקחת את הפנקס הוירטואלי שיש לכל אחד מאיתנו ולהפסיק לרשום טובות וזמן שהשקעתי עבור האחר. השקעה בצוות שלי ובסובבים אותי היא השקעה בעתיד. באותה נשימה, אני גם מתחייב בזאת להפסיק לנטור טינה – הרעל השקט שמחרב את הנשמה.
  1. סופית, אני מתחייב להיות המילה שלי. זוהי אולי ההתחייבות הקשה ביותר שאני יכול לקחת על עצמי אך היא ההכרחית – ההתחייבות לקיים את כל ההבטחות שאני מבטיח כל הזמן. קטנות כגדולות, כי לעולם לא אוכל לדעת מה הייתה משמעות ההבטחה שנתתי עבור הצד האחר או בשביל עצמי. גם כשאני אומר "אחזור אליך עוד 5 דקות", לחזור. או לתקשר שיקח לי יותר זמן. בעידן הכלכלה הגלובאלית הדבר היחיד שבאמת יהיה שלי תמיד הוא המילה שאני נותן לסובבים אותי. על כן אני מתחייב לקיים כל הבטחה שאני נותן למיטב יכולתי וכשלא ניתן לתקשר זאת כמה שיותר מהר עם הצד המסתמך.
  2. שינוי ביטול:כל שינוי ו/או ביטול של סעיף מסעיפי הסכם זה, לא ייעשה לעולם ולא ניתן תחת שום תנאי או שינוי נסיבות.

ולראיה באו הצדדים על החתום במקום ובמועד הנקובים לעיל:

___________________                                                              _________________

                צד א'                                                                                              צד ב'

חומות

אנחנו אולי לא יודעים זאת. אבל כל אחד מאיתנו הוא בעצם קבלן. קבלן, מרצף, אינסטלטור, צבעי… אנחנו נולדים כקומונה נודיסטית משנות ה70. עירומים וטוב לנו. ואז.. ככל שאנחנו מתבגרים וחווים חוויות טובות או רעות אנחנו הולכים ומוסיפים לבנות, ריצוף, תעלות, חומות. כן כן.. אנחנו הופכים עם השנים לעיר נצורה. ככלל, ככל שאנחנו מתבגרים אנו הופכים לקבלנים מקצועיים ויעילים ביותר. מספיקה פעם אחת שהחברה אומרת משהו לא במקום ואנחנו מרצפים סביבה קיר בפחות מ20 דקות, חוסמים אותה לנצח מגישה אל עירנו. כי כאלה אנחנו.. שואפים לביטחון, ליציבות. כי עדיף  את האנמיות של לא להרגיש שום רגשות קיצון מאשר להסתכן בפגיעה, עלבון או השפלה. בכך גם נמנעת אהבת אמת, אמפתיה, ושמחה. למה? כי חומות הן לא סלקטיביות. הן פשוט חומות והן שם. מגינות עלינו מכל סוג של רוח, רעה או טובה. אז למה? למה בעצם אנחנו בונים את מגדלי השמירה, גדרות התיל ותעלות המים סביב הלב שלנו? ובכן.. זוכרים שכשהיינו קטנים לפעמים הייתה כואבת לנו הבטן בגלל שאכלנו אלף ממתקים והתביישנו לספר לאימא אז פשוט סבלנו בשקט במיטה? הכאב הזה שמקרין לכל הגוף הקטן שלנו ושאין לנו מה לעשות נגדו. פשוט חוסר אונים אל מול הסבל. אז זה. כי ככה זה להפגע. ככה זה להיות מדוכא או בדיכאון, תלוי אם אתה פעיל או סביל. כי להפגע זה כנראה הרגש שאנחנו הכי מתרחקים ממנו הכי סולדים ממנו – רגש שכאשר הוא קורה אנחנו לא שוכחים לעולם, כמו קעקוע צרוב על העור. וגם אחרי שהסרנו אותו הצלקת תמיד נשארת שם, לעולם לא מגלידה. כי זה פשוט חרא ואין לך, לפחות באותם רגעים שום פתרון. וזה כואב. בכל רמח האיברים. כי כשאני עצוב, הקפה מגעיל, לחברים לא אכפת, המדינה בזבל ואני בחיים לא אסיים את העבודה בחוזים. אז אני עושה את הדבר היחיד שאני יודע מגיל קטן לעשות ועושה הכי טוב. לוקח את האת-חפירה ומתחיל לבנות במהירות גדולה יותר מכל פרויקט הנדסי אי פעם. מגביה את חומת האפתיות ושם מוקשים של ציניות ושומרים מסוג אני לא רוצה קשר רציני עכשיו ומיטב הטכנולוגיות האנושיות שקיימות בספרות, סרטים ועוד כדי לא להקשר, לא להפתח, לא לאפשר. כי זה מפחיד. זה מפחיד שבבת אחת למישהו או מישהי יש פתאום מפתח לחדר שבו נמצא הכפתור האדום שצריך ללחוץ עליו ועל עוד אחד בו זמנית ואז מפעילים את פצצת הכאב הכי עמוקה שלנו. כזאת שמתפוצצת באלפי מגה טון ומעיפה אותנו קיבינימט חזרה לחדר שלנו כשהיינו בני 6 עם הבכי בעיניים כי הילדה בגן לא רצתה לשחק איתנו. חזרה לרגע הזה שאנחנו הקטנים, החמודים, החלטנו שבחיים לא נשחק יותר עם בנות כאלה שהן רעות. ואנחנו רואים את עצמינו הקטנים לוקחים את חפירה קטן בים ועושים ארמון כזה עם חומה מסביב, כי כבר אז חשוב להתחיל לצבור ניסיון בקרייריה העתידית שלנו. הצרה האמיתית אבל אינה בעודף חומות.. הצרה האמיתית היא שלפעמים מרוב שבנינו כל כך הרבה חומות ומבוכים.. כבר שכחנו את הדרך לחדר הסגלגל שלנו. שוכחים איך ואיך זה להחשף, להרגיש עירום, להרגיש…

7 תגובות בנושא “המגירה של אדם”

  1. אדם יקר,
    פוסט נפלא, הנותן כצפוי ביטוי לחוכמתך ולרגישותך המדהימות. אהבתי מאוד!
    מילים אינן יכולות להביע את מידת ההערכה שלי כלפיך.
    אשרי שהתברכתי שתהיה תלמידי!

  2. אדם יקירי,

    פנינות בינתך ובחירת המילים הוירטואוזית והאסוציאטיבית מעניקים עומק לכתיבתך.
    התענגתי מכתיבתך והצלחת לעורר ולהעיר את תשומת ליבי בפרטים חשובים בחיי .

    שמח שהכרתי, אדם(תרתי משמע)!

  3. אדם , איש יקר אתה..
    פוסט נוגע ללב, אותנטי וכל כך עוצמתי. .
    תודה לך על השיתוף על הפתיחות ובעיקר על הרגישות בה נכתב..
    כמו מראה של 360 מעלות..
    תודה

  4. אני סמוכה ובטוחה ששני הצדדים ייקיימו את המוטל עליהם…ויהפכו ליזם אחד מצליח ורגיש לכל הסובבים אותו.

  5. אין ספק שזה פוסט חובה ליזמים מתחילים ומתקדמים כאחד! כבוד להיות חלק מאבן דרך בקבלת החלטה כה משמעותית 😉 נ.ב אתה כותב מעולה.

  6. אדם, אנו היזמים רואים סביבנו רוב הזמן בני אדם שנוהגים ברוע, עם אגו, עם יצרים, אנשים שטובתם האישית לפני הכל, שזה הם ורק הם וכל השאר הם לא. אויר במקרה הטוב. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל תנועה, מבט, נסיעה, פגישה, תור, מצגת, בנק, לקוחות ועוד. זו המציאות.
    ואז מבליח מהאפילה אדם כמוך, שבמבט ראשון רואים שהוא פיקח וחריף, ערכי, בעל חכמה וידע, אנושי, טוב לב! ומקצוען. אנשים כמוך אדם יוצרים איזון – באלאנס הכרחי עם נוטפי השנאה והרוע – ובזכות אנשים כמוך, עדיין יש קצת תקווה (מעטה מאוד לצערי) ועתיד לאנשים נורמטיביים בחיינו.

    אתה תגיע רחוק!!! רונן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *