היום אני אשתוק

היום אני אשתוק, אמרת לי
ומיד לאחר מכן דממה ארוכה צפה בין שנינו
שאלתי אותך למה?
ושלולית השתיקה בינינו הפליגה אדוות על פניה
פתחתי את פיך בכוח ונראה היה שמיתרי הקול שלך כבר אינם במקומם
התרחקתי ממך וחשבתי שכך תרצי לחזור אליי, אבל קולך שכבר התחיל להיעלם מזכרוני לא קרא בשמי
נדדתי בעיר הגדולה והבוהקת בין אלפי פרצופים יפים ולא מוכרים, חיפשתי את פנייך ואת מנגינת צחוקך בין שלטי חוצות, זמזומי רמזורים, צופרים שונים ובתי קפה עמוסים, אך תווייך נותרו נאלמים

פעם חשבתי שיש בידיי את כל הפתרונות, שלאן שלא אלך ומה שלא יקרה לי, איפול על שתי רגליי או מקסימום על התחת ואשוב אל המסלול. בזמן האחרון, אני מתחיל להטיל בעצמי ספקות, ספקות שאוכלים אותי בשקט ,לבד, כשאף אחד לא יודע. לאחרונה אני מתחיל לחשוש ממה שאני לא מכיר יותר ויותר, אני מתחיל להרגיש בינוני, כאילו אין לי שום סיבה להבין יותר ממה שאני מצליח להבין היום, ימים ארוכים מתארכים עד לאין שיעור ושעות הלילה הקטנות הופכות לכמיהה כמוסה שמאחלים לה כל תאי גופי במהלך שעות החמסין הגדול.

בזמן האחרון ובכלל, הפחד מפני מה שאינני יודע מכנס סביבו את חששותיי ואת הפחדים, את הטראומות והטקסים ולוחש לי באוזן שוב ושוב, שאין שום דרמה לספר. שכל הסיפורים הטובים כבר נכתבו, לעיתים קרובות משחזרים את אותו תסריט שחוק בחליפה אחרת, לפעמים זה עובד ולפעמים זה מביך, אבל זה מה שקורה. מה שנותר לי לעשות בינתיים זה להביט אל המסך הגדול או הקטן או כל מה שמרצד מול העיניים ולקוות, לא למשהו ספציפי, פשוט לקוות. אנשים מקווים כי זה עושה להם טוב, ואז הם מאבדים תקווה ויש המון עצב ונראה שהעולם שחור, הם הולכים לישון וקמים בבוקר אופטימיים וטיפשים שוב, חושבים שהיום, הכל יסתדר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *