ממשיכה לנשוב

תשלח את המילים שלך אל החלל כאילו כבר אמרת אותן עוד לפני שבכלל הגית אותן מראשך, אל תחשוב על אותיות ,על סדר, על היגיון על מה כדאי ומה אסור – אל תיתן לעצמך להכתיב לך את כל מה שטעו לפניך כדי שאתה לא תטעה כל כך חזק כמו קודמייך. תטעה חזק, תטעה ישר, תצלול עם הפנים קדימה ותספר לעצמך שהכל בסדר. שלח יד לנפשם של אלה שנראים לך בודדים, תפנה לאנשים אקראיים ותחשוב שהם לא רואים שום דבר מוזר בלפנות לזרים גמורים.
תפנטז כי זה מה שאתה עושה, תחזור על עצמך מאה פעמים ואז מאה פעמים נוספות כי רק ככה תזכור מי אתה בכלל – תאטום את האוזניים כשצריך לאטום אותן ותפתח את העיניים בעיקר בתוך המים כי שם אין לאנשים איך להתחבא

תרשה לעצמך להעיז דברים שאתה לא מעז, ותקווה שניסים יקרו לך על אף שתמיד הם נראו לך כמו משהו שקורה רק בסיפורים ואגדות

בצהרי יום חם אחד, שבו השמש קפחה והזיעה ומכוניות שאגו בכעס מלמעלה למטה ודרך סמטאות האבן, משב רוח הניף מעלה חתיכת שקית פלסטיק והרקיד אותה כאילו הייתה פרימה בלרינה בבלט המלכותי של רוסיה או איזו ממלכה סובייטית קרה ואחרת, השקית התנופפה פירואט ונחתה על קצות אצבעות והסתובבה סביב עצמה משך זמן שנראה כמו נצח עד שנחתה על פתח הביוב החלוד ונדרסה באחת כאילו מעולם לא ידעה להלך.
אנשים חולפים על פני רחובות ריקים, מלאים בבני אדם אחרים שלא ממש יודעים לאן הם הולכים, אבל הם הולכים, כי ללכת תמיד ממלא במשמעות, גם אם היא חולפת. עיניהם אינן בורקות בזוהר מיוחד וכל מחשבותיהם מרוכזות בכסף או בחומר כזה או אחר, אין שום סימן או חלקה מנחמת במרוץ הידוע והקבוע מראש, ולמרות חוסר התנועה המנמנם הזה, הרוח ממשיכה לנשוב

הלוואי שנצא כולנו כבר מהנמנום הזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *