כל הדברים שעושים

הרגלים מגונים מרימים ראשם סביב וקל לי לחשוב שאין לי חלק בהם, אבל יש לי.

אני צולל אל תוך שגרה מחבקת שכמעט ושכחתי,
עצמי מגלה לי את צורתי הטבעית והגוף טס מעל דשא ירוק וקצוץ קצר ואי אפשר להתמקד על שום נקודה מסוימת והכל כל כך כללי וירוק – והירוק נקטע ברגע אחד צהבהב והכחול של האוקיינוס שתמיד הרגיש לי גדול מדי חושף את גליו העדינים ורוח חמימה מלטפת את הפנים במשבים מפתיעים ואני מונח ברכות על החול החם, קולות של איזו מקהלה אפריקאית שידעה ימים שחורים ולבנים נוהמת ומרעידה את עמוד השדרה ומרדימה את כל מי שמעז להישאר ער.

בתוך החלל העמוק של הנפש מסתתרת ציפור, אומרים. כנפיה לבנות וצחות ורגליה הקטנות מתנועעות באיזה קצב סודי של מחשבות ומחפשות נקודה חדשה לגלות. היא לא ישנה והיא לעולם לא ערה, היא לא יודעת להיות מה שאני לא יודע ואין לה תודעה ברורה שמכתיבה מה לעשות או אוסרת דברים שלא כדאי לעשות. לפעמים היא מעופפת מעלה, גבוה, החוצה מהגוף ואל עבר השמיים והכוכבים ומשקיפה על כל העולם כאילו היה מגרש המשחקים הקטן שלה, היא חותכת את האוויר במהירות אדירה ולומדת מקומות חדשים לפנטז עליהם.

כשחושבים מספיק חזק לפעמים, כל הנשמות בעולם נראות כל כך יפות ומעניינות. בסיפור שפעם סיפר קול עמוק ורוטט הוא הבטיח, שבכל פנים שאתה רואה ברחוב, כל פרצוף משונה וכל פנים יפות שיושבות מולך באוטובוס או חולפות לרגע ונעלמות ברמזור הבא – את כל אחת מהן, יש פנים אחרות שאוהבות, ואם מתאמצים מספיק חזק לכמה רגעים ומדמיינים את הדבר הזה שפנים מסוימות כל כך אוהבות בפנים האחרות האלה, אפשר לראות פתאום בפנים האלה, העייפות, המשועממות, המהופנטות את הקסם הזה. הקסם הזה שאין לו קווים ברורים, אין בו הוראות הפעלה ידועות ואי אפשר לנסות לתאר אותו במילים. ואז, העולם נראה הרבה יותר מעייף, יפה ומעייף.

שלחתי מכתב פעם, בדואר. הייתי ילד די צעיר ואני לא בטוח אם אני מדמיין משהו, או שבאמת הזיכרון הזה קרה. אני לא זוכר למי שלחתי את המכתב, או מה בכלל היה כתוב בו. אבל המכתב הזה תמיד יישאר חקוק במוחי, כאילו כתבתי בו את כל החלומות הכי גדולים שלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *