אני רוצה לכתוב

אני רוצה לכתוב, כי אני לא מצליח לבכות, כי אני עייף מדי מכדי לחשוב בקול, כי המילים לא מוכנות לזרום ממני. אני רוצה לבכות כי תמונה אחת גורמת לי לחשוב על כל הדברים שלעולם לא אהיה, על כל המקומות שמעולם לא הייתי בהם וגם מעולם לא אהיה בהם, אני רוצה לברוח כי יש אנשים שכבר לעולם לא אפגוש, אני מרחף אל דמיונות רחוקים שאמורים לשמור עליי מפני עצמי ומחשבותיי אני מנסה להרים את הרגליים כמה סנטימטרים מעל האוויר ולא לתת לעצמי לשקוע ברחמים עצמיים ובפחד מפני כל מה שעומד לקרות ושום דבר לא מצליח לי כמו שרציתי.

שום דבר לא ישכנע אותי שאני פחות יכול ממישהו אחר ושום דבר גם לא מאשר לי שכל ההזיות שלי עומדות להתגשם, אבל אני מתגלגל הלאה וקדימה כי זה מה שסלעים עושים במורד ההר. אני טובע את צורתי בשטח המחוספס מתחת לקימוריי ופינותיי החדות ושיפוליי הסודיים, חתיכות ממני נותרות מאחור בתוך איזה צמח או מוחצות איזו נמלה אומללה אך אינני שם לב לצלקות שמשאיר מסלולי בגופם של הסובבים סביב.

השמיים זוהרים יותר הלילה מאשר בכל לילה אחר. הנקודות הלבנות של השמיים קורצות לי ממרחקן העצום, כבות ונדלקות על פי היגיון חסר כיוון ומושכות את תשומת הלב אל קצה אחר של השמיים כל כמה רגעים. גופים שמיימיים אחרים מסתובבים בחלל וברחובות העיר, מקשטים את האפרוריות היומיומית באבק סגול וקסום שלא נשחק לעולם. שירים בשפות אחרות נכתבים יותר טוב עכשיו, ורגשות במילים אחרות נלחשות עכשיו מפה סקרן לאוזן שאינה חושדת ואין בכל ההתרחשות הקוסמית הזו שום כיוון אחד ברור כי כל מה שבני האדם יודעים לעשות זה לטעות את דרכם, אבל כל עוד כולם ממשיכים לטעות, אז הכל בסדר ואפשר להמשיך להתבלבל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *