קיפאון

לשפוך את המחשבות לתוך כלי אחר. לתת לנירוונה להתפשט, להלביש אותה מחדש בחלוק שאין לו צורה ואין לו קצוות. להקשיב לקול הדממה הרועמת שלא מבשרת חדשות לבקרים, שרק מנדנדת את הענפים קצת הצידה וקצת חזור. להזרים את התודעה חזרה אל מקומה הטבעי, זה שעזבנו לפני כמה אלפי שנים, לתת לה לנמנם על ענף זקן ולחמוק אל חלומות לא ברורים שנעלמים אל תהום השכחה.

להרגיש שאין לי שום דבר שאני צריך ולא חסר לי כלום, להחזיק בין שתי הידיים את כל העולם ולהיתלות בדמיונות רחוקים שעתידם להתגשם או להתפוגג. לספר את מה שעוד לא קרה ונשמע כמו כל מה שקרה כבר לפנינו. עמוד אש הידע ועמוד עשן הפחד מרימים ראשם עד לשמיים ומכסים את כל הארץ העתיקה הזו בשרב כבד שמסמא את העיניים שכבר לא זוכרות איך רואים, חיים זרים מכוכבים רחוקים מנסים להבין איך הגענו עד כאן ומנבאים היכן ניצב קו הסיום המוחלט.

החום חזר למחוזות המוכר והיומיומי, ריחות הטבע המתעורר מתגנבים אל הנחיריים ומחשבות מוכרות מתעטפות באריזות חדשות ומנסות את כוחן אל מול קיר המחשבות המחורר שלי. שיטות חדשות למיחזור חומרים מתכלים מפנות שאריות לא נחוצות אל אזורי השיחזור וטיסות ישירות לפיזור יצורים מותשים מתקשות לעמוד בקצב התנועה של העדר הדוהר.

״תפסיק לפחד מהמוות״ היא אמרה לי, ואני לא הבנתי.
״תפסיק״, היא אמרה, ״לנסות להשיג את כולם לפני קו הסיום״
״איזה קו? על מה את מדברת?״ שאלתי, וכאילו מילותיי חלפו עם הרוח ואפילו לא הגיעו לאוזניה היא דיברה אליי בנשימות ונשיפות ברורות וחדות
״אתה לא במרוץ, ואתה יודע את זה. סיפרת לעצמך אינסוף פעמים בחושך, לבד, שאתה מיוחד, שאין אף אחד כמוך. יש טובים ויש מהירים, יש חלשים ויש טיפשים. אבל רק אתה טיפש בדרכך שלך, רק אתה תיכשל בדרכך שלך ורק אתה תלמד להתגבר בדרכך שלך״
הבטתי בעיניה ויכולתי להישבע שאני רואה דמעה אבל דמיינתי לבטח כי קולה התחזק והיא פתחה את החלון ואור חזק נכנס אל החדר בו עמדנו והתעוורתי לכמה רגעים.
כשחזרה אליי הראייה היא עמדה בגבה אליי ופניה אל השמש וגופי נותר בצל, כל המטאפוריות הזו נהייתה כבדה עליי מדי ואמרתי לה שאני עוזב. היא התנשפה בכבדות מוכרת ולא התייחסה לדבריי. חזרתי שוב ואמרתי לה, ״זהו, זה נגמר. אני הולך להתיישר ולעמוד בתור כמו כל שאר ההולכים ושבים״. היא סובבה את ראשה אליי ולא אמרה מילה.
״אבל לפני שאני הולך״, ביקשתי ״אני חייב לדעת דבר אחד, זה ישמע לך טיפשי״. בראשי זה נשמע מעבר לטיפשי, זה נשמע אבסורדי.
״איך מגיעים לגיל ארבעים?״

קפאתי במקומי ודמיינתי לרגע רוח פרצים שעוצרת את הזמן בתוך החדר שלנו. היא התקרבה אל פניי וכמעט התנשקנו, שפתיה התחמקו אל אוזני ולחשו
״מפסיקים לספור״ היא אמרה ״ומתחילים לחיות״
גופה התמוסס בין ידיי ונשארתי לבדי בחדר, אור השמש המשיך להיכנס דרך החלון וגופי השתחרר מן הקיפאון בו נעצר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *