שיטות נמנום התודעה

אני לא יודע מה אני רוצה, רוצה להצליח ורוצה להישאר אנונימי ופרטי. רוצה לגור במגדלי שן אבל להסתכל על כולם מלמטה. רוצה להרגיש שיש לי ערך אבל מתעב את הטקס בישבן, רוצה להשאיר איזו אבן על אבן מאחורי אבל כבר סקפטי לגבי רומנטיקה, רוצה לבחור את מה שיקרה אבל יודע שאין לי שום שליטה, רוצה להרגיש יוצא דופן. לא רוצה להיות יוצא דופן
רוצה להרגיש, רוצה להרגיש משהו
משהו מעבר לנימנום המבחיל הזה של העריסה המקולקלת
משהו שיזיז לי איברים בפנים, משהו שיגרום לי לשמוח ולהיות רגוע, משהו שיאפשר לי לשבת בשקט מבלי שהראש שלי יטריד את המנוחה
לדעת להיות שמח בחלקי, לדעת לנשום כמה נשימות, לדעת להירגע ולהבין שמסביבי הכל בסדר
אני רוצה ורוצה ורוצה ופועל בלי הפסקה כדי להשיג, אבל בכל צעד קדימה אני מרגיש יותר ויותר אידיוט, כי אין שום ערובה, אין שום הבטחות, אין שום סבירות שמשהו יקרה כמו שאני רוצה. אני יכול לקום מחר בבוקר ולא לעשות כלום למשך חודש ושום דבר לא ישתנה, אנשים אולי ישאלו לשלומי, בטח ירשמו לי כמה חיסורים אבל ברגע שאחזור, תוך זמן קצר זה יהיה כאילו מעולם לא הלכתי. אני רוצה להרגיש שאי אפשר להחליף אותי, שאני מיוחד. שעל גבי נישא משא שאין שני לו, שהאופן בו ידי אוחזות בעולם סביבי הוא אחד ויחיד וכל צורה אחרת תמיט אסון על תושבי העולם.

אני רוצה להרגיש משהו, אני רוצה להרגיש איזו משמעות אני רוצה להאמין שאפשר להגיע לגיל ארבעים מבלי להשתגע או להפוך לזומבי. כל בני הארבעים ומעלה נראים לי זומבים, איך מגיעים בכלל לגיל כזה, איך לא קופצים מבניינים, מזריקים רעל ודם או נדרסים במפולת מילים? איך אפשר להגיע לשם מבלי להשתגע, הכל סביב נראה בלתי מושג, בלתי אפשרי, נראה שלמטומטמים הקטנים יש פתרונות גדולים – ובכן אין להם, יש להם רק ציניות ואדישות ואלו הם כלי המלחמה שאיתם הם יגיעו לגיל ארבעים וירשמו הישג או שניים ויחזרו להיעלם אל הכלום שהיה לפניהם ויימשך גם אחריהם.

מה זו השאיפה המשונה הזו שלכם בני אדם? מהו הרצון המגלומני מאוהב נרקמוני נרקיסיסטי להיזכר? אולי פשוט תיעלמו בשאול השיכחה? פשוט תודו בכך שעכשיו תורכם בסמסרה האלוהית, עד שתחזרו שוב בתור פרפר או פרה או חרא של פילים ואין לכם שום שליטה עליו וגם לי אין שום שליטה עליו, יש בי מרירות מטופשת ולא מוסברת משולבת עם אופטימיות לא מובנת שמנסה להרים אותי כל יום מחדש עם סיבה, ויש סיבה, ואני קם ואני חושב שמשהו חדש יקרה הבוקר ואולי אני אגלה דברים שעוד לא גיליתי ואולי יקרו לי דברים נוראיים ואולי יקרו דברים נפלאים אבל דברים בהחלט יקרו ואני אתחמם לי מתחת לשמיכה ואגיד לעצמי כמה שאני נפלא וכמה שהכל בסדר ואיזה מזל שהחיים שלי יציבים.

ואולי לא, אולי אני לא אגיע לגיל ארבעים, אולי כל המסע הזה ייגמר הרבה יותר מוקדם.
אולי עכשיו אחזור לנמנם את מוחי בעוד סרט או פנטזיה, אולי עכשיו אני יכול, אחרי שלכלכתי עוד דף דמיוני אלקטרוני ללכת לטבול את הצרות שלי וחוסר התוחלת בסיפורים אחרים שיודעים לספר יותר טוב ממני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *