כעס

הכעס שלי הוא פרטי, הוא זורם בין העיניים ובין האוזניים וצולל מטה אל הבטן ולפעמים גם פורץ באסלה. הכעס שלי הוא מטומטם ואני כועס עליו ועל אף כל האינטלקט הוא הופך אותי לחיה כמו כל שאר החיות בג׳ונגל. הכעס שלי לא משחרר, הוא מחזיק אותי חזק, הוא רוכב עליי ימים ולילות, משבש לי את החלומות ואת הפנטזיות וגורם לי לרצות לפצוח במסע אלימות משחרר שירוקן מעליי את כל המחויבויות החברתיות הצבועות.

הכעס שלי מזיע בארבעים מעלות חום בצל, בתשעים וחמש אחוז לחות, הוא מזיע פיגועים ומזיע מסים, הוא מזיע שחיתות ומזיע בורות. הכעס שלי מוכר נשק למדינות עולם שלישי והכעס שלי מזניח את כל מי שלא דומה לי ולא נראה כמוני, הכעס של גזען והכעס שלי פחדן, אבות אבותיו של הכעס שלי שתולים באיזו טראומה לא רלוונטית שעדיין מהדהדת בין ספרי ההיסטוריה. הכעס שלי עומד בפקקים ויוצר חדשים ברגע שמזדמנת לו האפשרות, הכעס שלי נורא מחובר לאדמה שעליה הוא יושב אבל מחרב אותה מבלי לחשוב פעמיים, הכעס שלי חושב שהוא דואלי, מגניב ואותנטי אבל הוא למעשה צבוע וריק מתוכן, הכעס שלי מחולק למעמדות שלא מזיזים אחד לשני, אבל הם נפרדים באופן שלא ניתן לחלוק עליו. הכעס שלי לא מספיק עשיר כדי לקבל את כל מה שהוא רוצה, הכעס שלי לא מספיק עני כדי שיוכל להתאבד על מטרות ואידיאלים נעלים – הכעס שלי הוא הכי ממוצע שיש, הכעס של ציני ומפויח וכל מה שבא לו עכשיו זו מקלחת. הכעס שלי לעולם לא יסופק כי תמיד יהיה על מה עוד לכעוס, תמיד יהיה מי שידפוק אותו, תמיד יהיה מי שיחשוב איך להרוויח על חשבונו, תמיד יהיו סביבו מכוניות נוצצות יותר, טובות הנאה לא מוצדקות והרבה הרבה הרבה מאוד חוסר הבנה. הכעס שלי יודע לחמם אותי כשקר, וזו קלישאה במיוחד כי אני מתקרר אחריו ממש מהר ושוכח שפעם היה לי חם.

הכעס שלי חסר משמעות ואולי הוא בכלל פחד, והפחד הזה הוא מפני מה שאני לא יודע, ואין כל חדש תחת השמש. אין תרופה למחלה שלא חולים בה. אין קצבאות מיוחדות לבני המעמד הבינוני, שקורעים את התחת במלצרות בשביל שההורים שלנו ילכו למסעדות, יסעדו את עצמם לדעת. ויאמרו עלינו שאנחנו מפונקים. אין הטבות למי שאופטימי, בשבילו העולם שומר את החרא, שיודע לזרום מעולה דרך עורקים של תום.

הכעס שלי מכוון לכל עבר ופוגע גם לי בראש, הכעס על החום, על שכר הדירה, על האנשים המטומטמים שתקועים באותו מקום דפוק ולא מבינים שהם אלה שתוקעים את המקלות בגלגלים של עצמם – אבל משמרים בעצמם את התחושה שעם המקל המסוים שתקוע להם עכשיו בתחת אפשר להסתדר, וכל אופציה אחרת כנראה מסוכנת, מפוקפקת ולא תביא אותם למקום יותר טוב.
סיפר לי פעם, איזה אחד, זקן, שראה דברים, שמע דברים, איחה צלקות שכשאתה מחבר בין אכפתיות לבין ידיעה אתה מקבל כעס.
״זה נורא עצוב״ השבתי לו. הוא אמר לי שעדיף שאלמד את זה בהקדם מאשר באיחור, אולי זה יחסוך לי כמה כאבי לב.

אנשים כועסים כי הכעס כועס, וכשהכעס כעוס, כל האורות נראים מטושטשים ורק צדקת דרך מעוותת-מעובדת מכתיבה את הצעד הבא וכל סטיה קלה ממנה מביאה לידי חורבן ודמעות.

צעירי העולם התאחדו, בני אדם, תעשו לעצמכם טובה
חרטו דגל חדש שיוציא אתכם מתוך מעגל השיממון המוכר
דמיינו את העתיד במחשבות חדשות
ולא באמצעות טראומות העבר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *