איש קטן-גדול/איימי

אנחנו מתפוצצים אל העולם, מי מאיתנו בפיצוצים קטנים ולאט לאט ומי מאיתנו שמתפוצצים בבום-הירושימה אחד גדול. אנחנו מחפשים את המקום למצוא את מה שאי אפשר למצוא ובתקווה תמימה למצוא תשובה אנחנו מגלים שוב כמה זה יכול להיות עצוב להבין שאתה עוד עדיין ילד.
חולמים, חולמים בלילה על מה שאולי יום אחד יקרה בזמן שהשעון מורה עשרים ושבע ויש כאלה שבשלב הזה מחליטים לפרוש, חלק ממשיכים לדהור קדימה ולהתגלגל מטה והלאה ורחוק אל האופק ויש כאלה שנשארים בסביבה, לא מרעישים יותר מדי, ושומרים על התקליט שימשיך להסתובב.

ראיתי סרט, והייתה שם בחורה אחת, שתמיד נשמעת הרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת – והקול שלה עושה לי צמרמורות והקעקועים על גופה מהפנטים אותי והסיפור שלה לעולם לא יהיה דומה לשלי אבל אני מדמיין את עצמי שוקע במעמקי הקראק איתה פנימה וצולל אל תוך כוס של וויסקי או בירה וחושב שבתוכה אני איעלם ואני מנסה להבין איתה למה היא הפסיקה להבין את כל העולם סביבה, למה החברים שפעם היו חברים פתאום נראים רחוקים – מרחק שנות אור ולמה הכוכבים עדיין זוהרים באותו אופן, או לפחות ככה נראה אבל כל שאר היקום נראה הרבה יותר חשוך. לא הייתי צריך לשאול אותה שאלות, הייתי בתוך הראש שלה ואז הגיעו הכתוביות ושיר הסיום וגם החלום שלי התנפץ להלילה.

מרוץ העכברים קורא לי לשוב ואני מתרפק על רסיסי החלום הנוכחי עד שברו האחרון וגם הוא חומק לי אל תוך זרם המחשבות הקבוע, המתקתק, הדופק והמזכיר לעשות את כל מה שחשוב לא לפספס לפני השינה. השעון הזה שבגללו לנצח נהיה פשוטים, השעון הזה שמתקתק בחזרה את ההיגיון לתוך הסדר של הדברים, השעון שזרועותיו כה ברורות ומסוימות, שכל ספרה בו שונה באופן ניכר ממשנהה.

תמיד נהיה פשוטים, כי ככה נולדנו – כי ככה כתבו אותנו אל הקרקע
כי אנשים פשוטים הולכים על שתי רגליים ויכולים לצעוד במורד הרחוב, כי לאנשים פשוטים יש סיפורים קטנים ופשוטים שיכולים להישמע גדולים אבל בסופו של דבר הם די מצומצמים.

אנשים פשוטים גם הופכים לאנשים גדולים, רק שבדרך, כל האנשים הקטנים האחרים מגדילים את האיש הקטן שהופך לגדול עד שאיננו מסוגל להבין את מידותיו

ואז האיש הקטן-גדול נופל
וכולם עצובים מאוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *