שום דאגות

אנחנו כל כך לא יודעים שום דבר
לא מה יהיה מחר ובטח ובטח שלא יודעים מה יקרה בסוף, אולי ניפול על קקטוס רעיל ונלעס הזיות לשארית ימינו או שנחלוף על פני צייד כישרונות ותיק שחושב שיש בנו משהו מיוחד ונגלה עד כמה באמת רחוקים הכוכבים. אולי נצליח לכבוש את כל הפסגות שחלמנו ואולי נמשיך לנקות ביבים עד יומנו האחרון

אין לנו שום סיבה להיות אופטימיים, להפך
רוב הסיכויים פועלים כנגדנו – כי כבר התגלו כל הגאונים הידועים וכי כל ההצלחות הגדולות כבר הפכו לקלאסיקות, לקלישאות ולקלאסיקות שוב ואנחנו עוד לא פסענו את צעדנו הראשון קדימה
אנחנו עוד לא יודעים שיש לנו רגליים בכלל, אנחנו בכלל חלום, איזה תכנון קלוש – פנטזיה ארוכת טווח שהייתה רוצה להגשים את עצמה אבל בינתיים אין לה אומץ אפילו את עצמה לקחת ברצינות אז היא מסתכלת על עצמה במראה במין גיחוך קל כזה, שעושה את הכל קצת פחות רציני ואת כולם קצת יותר משוחררים

אבל אני נשאר אופטימי, כי אני טיפש, כי אין לי באמת על מה להתלונן, כי הכל עשר-הכל-בסדר-הכל-יהיה-טוב-הכל-יעבור כי תמיד יהיו באפריקה ילדים מסכנים יותר כי תמיד יהיו אנשים שיש להם יותר בעיות כי תמיד יהיו משוגעים קצת משוגעים יותר שיש להם פחות דאגות ואני אהיה המלך של החבורה ואצטיין בלשבת על כס המלך ולהתבונן

הבוקר עלה בזמן שחלמתי, קרני השמש הראשונות של היום שלא יחזור יותר ליטפו ברכות את האבן המסותתת וחיממו בדממה את האספלט הקר של כביש הלילה, חיות רחוב נטושות חיפשו קרן אור חמה משלהן להתמקד בה ואנשים בלי סיבה לקום או לישון עברו מעוד סמטה לסמטה אחרת. השקט שכופה את עצמו על העיר הלא טבעית הזו יכול להישמע פסטורלי אבל הוא נשמע בעיקר מזויף, השלווה מחכה להתנפץ כי זה מה שרגשות שלווים עושים במקומות שאוהבים להתנפץ בהם

אפשר להירגע, מותר לצאת מהמקלטים.
נגמרו כל המלחמות, המוות המשיך בדרכו מכאן והלאה
הסופרים הגדולים יושבים ומהרהרים עשן מחשבות אל החלל הריק מבלי הצורך לשרוף סיפורים בלתי נשכחים
כלי הנגינה והגיטרות המייללות נחים ברפיון של נמנום צהריים ביום שבת חמים וכל המגברים כבויים עכשיו
אפילו הפוליטיקאים שמחפשים תמיד סיבות ותוצאות ומרכיבים והשפעות מנמנמים עכשיו, וגם להם אין שום דאגות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *