מנה יומית

תספרי לי סיפור. תספרי לי סיפור על מקום שעוד לא הייתי בו, תספרי לי סיפור על מקום שבו הייתי רוצה להיות, מקום שבו כל החלומות והזיות הטירוף שלנו מתקיימות יחד. מקום שבו אנחנו הולכים על הקירות, שיש מסביב מים במקום בטון, מקום שיש בו ציפורים שמצייצות גם בלילה, מקום שבו הים צלול ושקוף והקוקוסים חומים לבנים ובכל הצבעים.
תברחי איתי אל המקום שהבטחתי לך פעם במבט, שלא בטוח בכלל שהבנת אותו, אבל אני הבטחתי, כי זה מה שעושים כשאוהבים, מבטיחים.

כשאוהבים לא חיים מלקיים, חיים מלהבטיח, חיים מלשתוק ולהביט, נושמים את ההבנה שמעבר למילים, סופגים את הידיעה ולא את ההוכחה. אם להיות מאוהב זה קצת כמו להיות שיכור אז להיות נאהב זה קצת כמו להיות בקבוק של אלכוהול, רק שאתה לא מונח על מדף בצורת זכוכית מפתה וצבעונית, אתה מסתובב ומתגנדר בכל נוצותייך היפות ומספר לכל מי שדורש וגם לאלו שלא, שיש איפשהו, מישהו שאוהב אותך. וזה לא משנה שום דבר אבל זה משנה הכל.

המטרה שלי לא ברורה כבר ממזמן אבל הרגליים ממשיכות לפסוע, כי זה מה שרגליים עושות – הן פוסעות. ופסיעה אחר פסיעה הגוף כולו מתקרב לאיזו נקודה שנמצאת לפנים ואין שום תקווה או משמעות באותה הנקודה, אבל היא שם ואני והגוף שלי בדרך אליה, ובכל פעם שנראה שהתקרבתי אליה, היא נראית קצת יותר רחוקה שוב ואני מנסה להשיג אותה והיא חומקת. אני מנסה שוב והיא שוב, חומקת. והמשחק הזה מתחיל להיות מעצבן ואני מתחיל לכעוס, ואני בועט באוויר ואני יורק על הנקודה ואני מקיא לכל עבר והשליטה נאבדת ואני מתקתק יום אחרי יום הלאה כי אין לי שום ברירה ורק הכעס החזק הזה פועם בתוכי ואף אחד לא יודע על כך ואין שום אבחנה, מלבד פרצוף התחת שמרוח לי בחלק הלא נכון של הגוף.
הפצצה נופלת על ראשי, והוא כואב, אבל אני לא מרגיש כל כך את הכאב כי שכואב לך יותר מדי הכל נהיה לא ברור, הכל נהיה אפוף, ואין שום הסבר. פתאום ניתן לצאת החוצה מתוך האהבה העצמית ומאבקי האגו שלי עם עצמי ולהבין שהתנהגתי כמו אידיוט, שלא חשבתי על שום דבר בצורה הנכונה. רק הנשורת שמרחפת כמו חתיכות חלום מרוסקות מסביב מסבירות לי את עצמן ואת ההזיה שזה עתה נסתיימה.

מוזיקה חדשה מתנגנת לי מהאוזניים, יש לה קצב טוב, משהו שמתנגן, מתופף – עוצר וחוזר. אני מנבא את מחיאת הכף הבאה, שומע את הקול עולה ויורד ומסתלסל כאילו שמעתי את השיר הזה כבר פעם, כאיל וזה השיר שלי, כאילו אני כתבתי אותו, על אף שמעולם לא שמעתי אותו קודם לכן. הוא עושה לי טוב, ואני מחייך לעצמי, שוב פעם. אני והפרטיות המוגזמת שלי.

כנראה שיהיה טוב, פשוט כי לחרא אין כוח לשמור אותנו טבולים בתוכו לאורך זמן
אז מנת האופטימיות המוגשת היום נחתכה ובושלה על ידי השף המקומי של ארץ האשליות והפחד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *