לבנות בניין חדש

יש ימים, שאני ממש מייחל בהם שתיפול פה כבר הפצצה. שאיזה חצי מהגולן או משהו יעוף לשמיים וכולם ירגישו שסכנת הקיום מרחפת מעל כל הראשים ולאף אחד לא תהיה הזדמנות לברוח. ואז האכזריות הכבושה הזו תצא לאור, והגזענים יוכלו להיות גזענים עד הסוף והמתנדנדים יוכלו להיעלם בחרדה אל תוך הערפל והגיבורים יהיו באמת גיבורים.
לא יהיו שום מגננות מנומסות ומעמיסות, שיניים חשופות יארבו לטרף.
ושנים תשרוד ההגמוניה של מגוג ומוות יהפוך למגפה.
ואחד את השני ירסקו אויבים שעד לפני רגע היו שכנים ולא תישאר אף נשמה אחת בעולם.

ואם כל זה היה חלום שהרגע התעוררתי ממנו? ועכשיו אפשר להסתכל החוצה מהחלון על כל היצורים האחרים שלא נראים כמוני ולתהות, שלו הייתה להם את ההזדמנות, האם היו מתנפלים עליי במבטים רצחניים או שהיינו שכנים גם אחרי הסופה?

וכולם פתאום נראים כל כך שונים ודמויות צילם חולפות במהירות על פני אורו של פנס הרחוב וניראות כמו צבא של חלומות רעים.
אני כל כך מקווה שהמצב שבו הכל קורה עכשיו, לא ישתנה. ולא כי הוא טוב, רחוק משם! הוא נוראי! ויש המון לתקן. אבל, אני מוכן להילחם כל חיי כדי שהמצב הנוכחי לא ישתנה פשוט כי אני מבין כמה גרוע עומד להיות לילדים שלי. אבל אני אופטימי ומשתדל לשמור על החיוך מרוח ברוב שעות היום ותמיד מדגדגת לי בבטן התקווה הקטנה הזו שאולי עוד איכשהו (במין מעשה קוסמי מפואר שלא נראה כמותו מאז הביג באנג או משהו כזה) יהיה פה יותר טוב

אבל החדשות, ולא תוכנן אלא האופן בו הן נכתבות, ננעצות ונשלפות מסמנות בצורה שאין שום דרך לערער עליה, אנחנו בדרך למטה. זה לא יהיה מהיר, זה גם לא יהיה נקי, יהיו בדרך הרבה נפגעים. אבל בסך הכל אפשר להיות אופטימיים כי אחרי הקריסה, תמיד אפשר לבנות בניין חדש