היום אני אשתוק

היום אני אשתוק, אמרת לי
ומיד לאחר מכן דממה ארוכה צפה בין שנינו
שאלתי אותך למה?
ושלולית השתיקה בינינו הפליגה אדוות על פניה
פתחתי את פיך בכוח ונראה היה שמיתרי הקול שלך כבר אינם במקומם
התרחקתי ממך וחשבתי שכך תרצי לחזור אליי, אבל קולך שכבר התחיל להיעלם מזכרוני לא קרא בשמי
נדדתי בעיר הגדולה והבוהקת בין אלפי פרצופים יפים ולא מוכרים, חיפשתי את פנייך ואת מנגינת צחוקך בין שלטי חוצות, זמזומי רמזורים, צופרים שונים ובתי קפה עמוסים, אך תווייך נותרו נאלמים

פעם חשבתי שיש בידיי את כל הפתרונות, שלאן שלא אלך ומה שלא יקרה לי, איפול על שתי רגליי או מקסימום על התחת ואשוב אל המסלול. בזמן האחרון, אני מתחיל להטיל בעצמי ספקות, ספקות שאוכלים אותי בשקט ,לבד, כשאף אחד לא יודע. לאחרונה אני מתחיל לחשוש ממה שאני לא מכיר יותר ויותר, אני מתחיל להרגיש בינוני, כאילו אין לי שום סיבה להבין יותר ממה שאני מצליח להבין היום, ימים ארוכים מתארכים עד לאין שיעור ושעות הלילה הקטנות הופכות לכמיהה כמוסה שמאחלים לה כל תאי גופי במהלך שעות החמסין הגדול.

בזמן האחרון ובכלל, הפחד מפני מה שאינני יודע מכנס סביבו את חששותיי ואת הפחדים, את הטראומות והטקסים ולוחש לי באוזן שוב ושוב, שאין שום דרמה לספר. שכל הסיפורים הטובים כבר נכתבו, לעיתים קרובות משחזרים את אותו תסריט שחוק בחליפה אחרת, לפעמים זה עובד ולפעמים זה מביך, אבל זה מה שקורה. מה שנותר לי לעשות בינתיים זה להביט אל המסך הגדול או הקטן או כל מה שמרצד מול העיניים ולקוות, לא למשהו ספציפי, פשוט לקוות. אנשים מקווים כי זה עושה להם טוב, ואז הם מאבדים תקווה ויש המון עצב ונראה שהעולם שחור, הם הולכים לישון וקמים בבוקר אופטימיים וטיפשים שוב, חושבים שהיום, הכל יסתדר.

פרק 1

זו הייתה שעת אחר הצהריים חמימה של שפלת החוף כשהידיעה בדבר מותו של פליקס הלברשטט הגיעה אל אוזניי.
אנשי העיירה לא קבעו יום לזכרו ובמהרה התכסתה אבן השיש בירוקת של קברים הנטועים באזורים רוויי לחות ורק הכתובת הלא ברורה ניבטה מן הקרקע, ״כאן קבור שמחה, לעולמי עולמים״
כמובן שהמסתורין סביב הכיתוב הלא ברור לא החזיק לאורך זמן רב מכיוון שבמזרח התיכון ישנה נטייה טבעית שכזו להפוך כל אבן ולחשוף כל עקרב ולאחר שבועות ספורים ידעו כל תושבי האזור שפליקס כנראה שירת בחשאי את מדינתו רוב שנות חייו ובמקום ממנו בא, קראו לו Happy.

לפליקס לא היו צאצאים ולא היו לו בנות זוג. לא שהוא האמין בחיי נזירות, מפעם לפעם היה מקיז את מיציו בעיר הגדולה, או לפחות כך סיפרו השמועות, אך נראה שמעולם לא בחר לעגון את ספינתו בנמל קבוע.
בחצר, מאחורי דירת היחיד שבה התגורר בשנותיו האחרונות צמח לתפארת גן ירקות וסבכים לא אחידים. שיחי תות פראיים שהסתלסלו סביב גדר מתרפקת, רקפות מתחבאות תחת צל מזדמן וקקטוסים שנראים כאילו לא התקדמו משום מקום ולא יגיעו לשום מקום.

אדם זר שהיה חולף על פני דירת היחיד המשמימה הזו לא היה מסוגל להעלות בדעתו, גם הפרועה ביותר מבין דעותיו מה היו המחשבות האחרונות שחלפו בראשו של פליקס לפני שתקע לעצמו כדור ברקה.

״את בטח חושבת שאני פחדן,
את אומרת לעצמך; אם העולם העצוב הזה, לא ידע די מאוננים וחסרי עמוד שדרה, הנהו המועמד המוביל לראשות מצעד עלובי החיים וחסרי האונות.
את צודקת.
מבחיל אותי להתחיל ולנסח לך את רגשותיי הנעלים והנואשים, פחד מעקצץ בתחתית גבי ברגע שאצבעותיי מניחות את העט על הדף, כל מילה שאכתוב תהיה מיותרת, כל שנייה בה תבזבזי את זמנך על קריאת ההברות בראשך תהיה עצובה ולכן עצרי!
עצרי מלכת,
אל תעקבי אחר חוט המחשבה, נתקי את כל ההיגיון ששלט בנו
אני מסיים את חיי כי אין לי טעם בהם עוד
היי שלום אהובה ישנה
אני איטול את חיי הערב, אחרי כוס תה חמה
אזמזם לך שיר שכבר שכחת״

המילים הללו היו מילותיו האחרונות של פליקס, הוא בטח קרא לעצמו את המכתב, אולי אפילו בקול כמה פעמים, למרות שסביר להניח שקילל את החתול הג׳ינג׳י והשמן שהסתובב בדירתו עוד מספר פעמים, לפני ששם קץ לחייו.
יש שאומרים בקיבוץ שהוא היה משוגע, שמשימות הריגול לא היו ולא נבראו מעולם אלא בתוך דמיונו הקודח ושהאחראית היחידה להימצאותו בקיבוץ עד מותו הייתה יוחק׳ה, שהייתה מקושרת במועצה האזורית.

הפי הלברשטט נולד בשם אחר, אבל שמו המקורי לא חשוב לסיפור הזה.
מה שחשוב הם תווי פניו. זקן ששיווה לו מראה מאוד לא ספציפי, לא בדיוק גרמני אבל גם לא ממש רוסי. קו הלסת החד שמסגר את פניו יכול היה להיות אינדיאני או אירי והגרוגרת הבולטת שהנמיכה את קולו והרעידה את גופם של סובביו בעת שאילתר מבטאים שונים במיומנות.
כשהיה בן 15, אחרי שהוריו נפטרו ממחלה חשוכת מרפא, עזב את הכפר בו נולד והתחיל לנדוד בין הרים שונים בחבל קפדוקיה. אומרים שבאותה תקופה, תיירים רבים הגיעו לראשונה לרכס הרי הטאורוס והפי בילה במחיצתם מספר שנים כמדריך וכך למד מספר רב של שפות.

כשהיה בן 22, פגש תיירת יפה בשם אנג׳לה שהגיעה בפעם הראשונה, כמו רבים אחרים לפניה שכבר לא ריגשו את הפי במיוחד, לקפדוקיה. הפי, שלא התרגש מיופיה כמו סובביו עורר את אנג׳לה באדישותו להימצא סביבו רוב שעות היממה.