כל הדברים שעושים

הרגלים מגונים מרימים ראשם סביב וקל לי לחשוב שאין לי חלק בהם, אבל יש לי.

אני צולל אל תוך שגרה מחבקת שכמעט ושכחתי,
עצמי מגלה לי את צורתי הטבעית והגוף טס מעל דשא ירוק וקצוץ קצר ואי אפשר להתמקד על שום נקודה מסוימת והכל כל כך כללי וירוק – והירוק נקטע ברגע אחד צהבהב והכחול של האוקיינוס שתמיד הרגיש לי גדול מדי חושף את גליו העדינים ורוח חמימה מלטפת את הפנים במשבים מפתיעים ואני מונח ברכות על החול החם, קולות של איזו מקהלה אפריקאית שידעה ימים שחורים ולבנים נוהמת ומרעידה את עמוד השדרה ומרדימה את כל מי שמעז להישאר ער.

בתוך החלל העמוק של הנפש מסתתרת ציפור, אומרים. כנפיה לבנות וצחות ורגליה הקטנות מתנועעות באיזה קצב סודי של מחשבות ומחפשות נקודה חדשה לגלות. היא לא ישנה והיא לעולם לא ערה, היא לא יודעת להיות מה שאני לא יודע ואין לה תודעה ברורה שמכתיבה מה לעשות או אוסרת דברים שלא כדאי לעשות. לפעמים היא מעופפת מעלה, גבוה, החוצה מהגוף ואל עבר השמיים והכוכבים ומשקיפה על כל העולם כאילו היה מגרש המשחקים הקטן שלה, היא חותכת את האוויר במהירות אדירה ולומדת מקומות חדשים לפנטז עליהם.

כשחושבים מספיק חזק לפעמים, כל הנשמות בעולם נראות כל כך יפות ומעניינות. בסיפור שפעם סיפר קול עמוק ורוטט הוא הבטיח, שבכל פנים שאתה רואה ברחוב, כל פרצוף משונה וכל פנים יפות שיושבות מולך באוטובוס או חולפות לרגע ונעלמות ברמזור הבא – את כל אחת מהן, יש פנים אחרות שאוהבות, ואם מתאמצים מספיק חזק לכמה רגעים ומדמיינים את הדבר הזה שפנים מסוימות כל כך אוהבות בפנים האחרות האלה, אפשר לראות פתאום בפנים האלה, העייפות, המשועממות, המהופנטות את הקסם הזה. הקסם הזה שאין לו קווים ברורים, אין בו הוראות הפעלה ידועות ואי אפשר לנסות לתאר אותו במילים. ואז, העולם נראה הרבה יותר מעייף, יפה ומעייף.

שלחתי מכתב פעם, בדואר. הייתי ילד די צעיר ואני לא בטוח אם אני מדמיין משהו, או שבאמת הזיכרון הזה קרה. אני לא זוכר למי שלחתי את המכתב, או מה בכלל היה כתוב בו. אבל המכתב הזה תמיד יישאר חקוק במוחי, כאילו כתבתי בו את כל החלומות הכי גדולים שלי

סורר

להכניס קצת מוזיקה לתוך הצרות שלי
ולקרוא להן בלוז
לחבר חתיכות של חלומות מרוסקים
ולפנות מקום לפנטזיות
לסמא את תשומת הלב
ולחשוב שזה הכל זמני
לפחד מכל הדברים שאי אפשר באמת לדעת
ולדמיין אור בקצה של מנהרה

סוד הדברים שמסבירים את עצמם בפניי
חתומים בכל מה שאי אפשר לראות

ליפול עם הפצצה

במדינת הגרמוזים לקחו המלכים תחילה את הההיסטוריה והחליטו שהיא לא לרוחם,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי היסטוריון, וגם החלטות תמיד נראו לי נורא מלחיצות,
ואז הם לקחו את כל הדלתות ולאף אחד לא היה מקום להתחבא בו,
ואני לא הרמתי את קולי, כי מעולם לא הייתה לי דלת משלי, למרות שהיו לי כמה דברים שהייתי מעדיף להסתיר,
ואז הם לקחו את כל מי שהעז לעמוד על דעתו ולהגיד שהמלך הוא עירום,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי מבין גדול בתחום הלבוש ואפילו המשקפיים שלעיניי כבר לא עזרו לי ממש לראות,
ואז הם לקחו את כל מי שלא הסכים איתם,
ואני לא הרמתי את קולי, כי תמיד הייתי נוח לשיכנוע,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

 
ביום שבו מנכ״ל וויז יחטוף ג׳ננה ויחליט לסגור את כל הכבישים, עדיין נוכל לנסוע דרכם, אבל בלי לדעת ממש איפה נמצאים כל המקומות שעוד לא היינו בהם. ביום שבו איזו חרק מילניום יחליט לעלות באוב ולרסק את כל המחשבים, נפסיק לשמוע תקתוקים של מקלדת אבל עדיין נוכל להזיז את האצבעות. ביום שבו נבלים מסיפורי ילדים יצאו מבין השורות ויחליטו בשבילנו מה נכון ומה לא, נמשיך לפעול באותה הדרך ונסיים בבית הסוהר.
ובתי הסוהר יתמלאו על גדותיהם, פרופסורים וחוקרים ואגף מיוחד לקולנועני הכלא. יהיו שם מסעדות שף של אסירים שיגישו מנות חול ושמן אופנתיות ודוגמניות מסלול יתרגלו הליכה בשלשלאות מול מצלמות האבטחה.
הצבא יצא מדעתו ויהפוך לכלי מתכת חזק וגדול שמציית בלחיצת כפתור למחשבות סוררות של עריצים הזויים, השוטרים יהפכו לרובוטים משוכללים שמתורגלים היטב בלתפעל ולא לתפקד.

ביום שבו נסתכל אחורה ונגיד לעצמנו, איך כל זה קרה, לא תהיה דרמה, לא תהיה טבעת עשן מסביבנו ולא יהיה צלצול באוזניים כמו אחרי הפצצה בהירושימה. יהיה שקט, כנראה קצת רעש של בנייה מרוחקת. הרוח תנשוב באוזניים ותקל את החום הכבד, החום הכבד לא ילך לשום מקום, הוא יישאר. ואנחנו נסתכל מסביבנו ונתפלל לגורל אחר, נתפלל שילדינו יקבלו משהו אחר, נקווה שכשנהיה גדולים אנחנו לא נלך לצבא, נשיר שירים על ארץ שחלפה לה ונתרפק על זיכרונות שחלפו אבל צובעים את ההווה בצבע קצת פחות עגום

ביום שבו תיפול הפצצה, לא נגיד שום דבר. לא נבין שבכלל הפצצה נפלה עלינו
היום שבו ניפול עם הפצצה
יירשם בדפים של היסטוריה
אבל לא כאלו שאנחנו נקרא