אינ-מיתוס

קני לי מוזה, ספרי סיפורים על המתיוונים של שנות האלפיים.
קני לי שירים, המציאי אגדות על גיבורים שחלפו ואינם עוד חיים ונוכחותם על פני הכדור מאז ומעולם הייתה מוטלת בספק. דמייני בראשי סיפורי מסעות בין יבשות עתיקות, על ספינות עץ ענקיות השטות במימי איים רומנטיים וציוריים, על עיירות עתיקות עם אנדרטאות סוסים ענקיות ועל מפלצות תת מימיות עצומות שטורפות חובלים אמיצים וחסות על אסירים פחדנים. לחשי באוזני כשפים וקסמי מאגיה שחורה מסתוריים, הכניסי חיים בעצים ובהרים הגדולים והורידי מהשמיים אלים חסונים וגחמניים שידרשו את יחסינו ותשומת ליבנו המלאה כדי שלא ירגישו מוזנחים ועצובים.

שני טיפשים פשוטים מהלכים בין גבעות עתיקות ומספרים אחד לשני בדיחות גסות וסיפורים שמעולם לא התרחשו. אף אחד מהם לא ייחרט בדפי ההיסטוריה וכנראה כל אחד מהם ימצא את מותו בטרם עת בצורה מטופשת כזו או אחרת, או שיהפכו לזקנים שיכורים וכל שידעו לעשות בחייהם הוא ללגום שיכר ולהירדם על ערימות חציר וזה לא משנה להם שום דבר.
אנשי היומיום של העת העתיקה לא כועסים על סופרי ההיסטוריה על כך שהתעלמו מקיומם כלל, הם לא טעונים ברגשות מורכבים כלפי הצלחתם היחסית בחברה בה חיו, הם לא מדדו את איכותם במספר הפסיקים שנמתחו אחרי שמם, או במספר המאהבות שהשאירו אחריהם אבודות ומאוהבות, אנשי היומיום העתיקים עדרו במעדר מזריחה ועד שקיעה, בנו טרסות כנגד צלע ההר ולא פנטזו על שלוות הזיות שתביא עימה את הפתרונות הנחוצים.

אנשי היומיום העתיקים לא ידעו מה יביא יום, לא ידעו על המצאת הטלפון, המחשב, האינטרנט, החלל והחייזרים. אנשי היומיום העתיקים גם לא כתבו כל כך הרבה ספרים ולא חשבו שמחשבותיהם כל כך חשובות שחובה לחלוק אותן עם זוגות אוזניים אחרות. אנשי היומיום העתיקים חיו ומתו ואחריהם ילדיהם, חיו ומתו וכך הלאה עד היום.
בדרך משם לכאן דברים השתנו, קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת, בטח הייתה איזו מהפכה ששינתה הכל, למרות שגם פה הרומנטיקה מקבלת יותר מדי קרדיט כנראה.
איפשהו לאורך הדרך, לחלום חלומות ולדמיין שהם יכולים להתגשם הפך למנת חלקם של רוב האנשים ולא למנת חלקם של ספורים והדרך משם אל עבר התהום עליה אני ניצב לא הייתה ארוכה מדי.
אנשי היומיום המודרניים החליטו לטפח שאיפות גדולות, או שאמרו להם שזה מה שצריך לעשות, בכל אופן, יש הרבה שאיפות ואף אחד לא יודע להגיד בוודאות אם השאיפות הללו מספיקות בכלל למשהו.

יש הרבה עצב מסביב, ועצב נראה לי כמו ההפך מאהבה, העניין הוא שלאחד יש השלכות קשות והשני משליך אותך מצוק

קיפאון

לשפוך את המחשבות לתוך כלי אחר. לתת לנירוונה להתפשט, להלביש אותה מחדש בחלוק שאין לו צורה ואין לו קצוות. להקשיב לקול הדממה הרועמת שלא מבשרת חדשות לבקרים, שרק מנדנדת את הענפים קצת הצידה וקצת חזור. להזרים את התודעה חזרה אל מקומה הטבעי, זה שעזבנו לפני כמה אלפי שנים, לתת לה לנמנם על ענף זקן ולחמוק אל חלומות לא ברורים שנעלמים אל תהום השכחה.

להרגיש שאין לי שום דבר שאני צריך ולא חסר לי כלום, להחזיק בין שתי הידיים את כל העולם ולהיתלות בדמיונות רחוקים שעתידם להתגשם או להתפוגג. לספר את מה שעוד לא קרה ונשמע כמו כל מה שקרה כבר לפנינו. עמוד אש הידע ועמוד עשן הפחד מרימים ראשם עד לשמיים ומכסים את כל הארץ העתיקה הזו בשרב כבד שמסמא את העיניים שכבר לא זוכרות איך רואים, חיים זרים מכוכבים רחוקים מנסים להבין איך הגענו עד כאן ומנבאים היכן ניצב קו הסיום המוחלט.

החום חזר למחוזות המוכר והיומיומי, ריחות הטבע המתעורר מתגנבים אל הנחיריים ומחשבות מוכרות מתעטפות באריזות חדשות ומנסות את כוחן אל מול קיר המחשבות המחורר שלי. שיטות חדשות למיחזור חומרים מתכלים מפנות שאריות לא נחוצות אל אזורי השיחזור וטיסות ישירות לפיזור יצורים מותשים מתקשות לעמוד בקצב התנועה של העדר הדוהר.

״תפסיק לפחד מהמוות״ היא אמרה לי, ואני לא הבנתי.
״תפסיק״, היא אמרה, ״לנסות להשיג את כולם לפני קו הסיום״
״איזה קו? על מה את מדברת?״ שאלתי, וכאילו מילותיי חלפו עם הרוח ואפילו לא הגיעו לאוזניה היא דיברה אליי בנשימות ונשיפות ברורות וחדות
״אתה לא במרוץ, ואתה יודע את זה. סיפרת לעצמך אינסוף פעמים בחושך, לבד, שאתה מיוחד, שאין אף אחד כמוך. יש טובים ויש מהירים, יש חלשים ויש טיפשים. אבל רק אתה טיפש בדרכך שלך, רק אתה תיכשל בדרכך שלך ורק אתה תלמד להתגבר בדרכך שלך״
הבטתי בעיניה ויכולתי להישבע שאני רואה דמעה אבל דמיינתי לבטח כי קולה התחזק והיא פתחה את החלון ואור חזק נכנס אל החדר בו עמדנו והתעוורתי לכמה רגעים.
כשחזרה אליי הראייה היא עמדה בגבה אליי ופניה אל השמש וגופי נותר בצל, כל המטאפוריות הזו נהייתה כבדה עליי מדי ואמרתי לה שאני עוזב. היא התנשפה בכבדות מוכרת ולא התייחסה לדבריי. חזרתי שוב ואמרתי לה, ״זהו, זה נגמר. אני הולך להתיישר ולעמוד בתור כמו כל שאר ההולכים ושבים״. היא סובבה את ראשה אליי ולא אמרה מילה.
״אבל לפני שאני הולך״, ביקשתי ״אני חייב לדעת דבר אחד, זה ישמע לך טיפשי״. בראשי זה נשמע מעבר לטיפשי, זה נשמע אבסורדי.
״איך מגיעים לגיל ארבעים?״

קפאתי במקומי ודמיינתי לרגע רוח פרצים שעוצרת את הזמן בתוך החדר שלנו. היא התקרבה אל פניי וכמעט התנשקנו, שפתיה התחמקו אל אוזני ולחשו
״מפסיקים לספור״ היא אמרה ״ומתחילים לחיות״
גופה התמוסס בין ידיי ונשארתי לבדי בחדר, אור השמש המשיך להיכנס דרך החלון וגופי השתחרר מן הקיפאון בו נעצר

שיטות נמנום התודעה

אני לא יודע מה אני רוצה, רוצה להצליח ורוצה להישאר אנונימי ופרטי. רוצה לגור במגדלי שן אבל להסתכל על כולם מלמטה. רוצה להרגיש שיש לי ערך אבל מתעב את הטקס בישבן, רוצה להשאיר איזו אבן על אבן מאחורי אבל כבר סקפטי לגבי רומנטיקה, רוצה לבחור את מה שיקרה אבל יודע שאין לי שום שליטה, רוצה להרגיש יוצא דופן. לא רוצה להיות יוצא דופן
רוצה להרגיש, רוצה להרגיש משהו
משהו מעבר לנימנום המבחיל הזה של העריסה המקולקלת
משהו שיזיז לי איברים בפנים, משהו שיגרום לי לשמוח ולהיות רגוע, משהו שיאפשר לי לשבת בשקט מבלי שהראש שלי יטריד את המנוחה
לדעת להיות שמח בחלקי, לדעת לנשום כמה נשימות, לדעת להירגע ולהבין שמסביבי הכל בסדר
אני רוצה ורוצה ורוצה ופועל בלי הפסקה כדי להשיג, אבל בכל צעד קדימה אני מרגיש יותר ויותר אידיוט, כי אין שום ערובה, אין שום הבטחות, אין שום סבירות שמשהו יקרה כמו שאני רוצה. אני יכול לקום מחר בבוקר ולא לעשות כלום למשך חודש ושום דבר לא ישתנה, אנשים אולי ישאלו לשלומי, בטח ירשמו לי כמה חיסורים אבל ברגע שאחזור, תוך זמן קצר זה יהיה כאילו מעולם לא הלכתי. אני רוצה להרגיש שאי אפשר להחליף אותי, שאני מיוחד. שעל גבי נישא משא שאין שני לו, שהאופן בו ידי אוחזות בעולם סביבי הוא אחד ויחיד וכל צורה אחרת תמיט אסון על תושבי העולם.

אני רוצה להרגיש משהו, אני רוצה להרגיש איזו משמעות אני רוצה להאמין שאפשר להגיע לגיל ארבעים מבלי להשתגע או להפוך לזומבי. כל בני הארבעים ומעלה נראים לי זומבים, איך מגיעים בכלל לגיל כזה, איך לא קופצים מבניינים, מזריקים רעל ודם או נדרסים במפולת מילים? איך אפשר להגיע לשם מבלי להשתגע, הכל סביב נראה בלתי מושג, בלתי אפשרי, נראה שלמטומטמים הקטנים יש פתרונות גדולים – ובכן אין להם, יש להם רק ציניות ואדישות ואלו הם כלי המלחמה שאיתם הם יגיעו לגיל ארבעים וירשמו הישג או שניים ויחזרו להיעלם אל הכלום שהיה לפניהם ויימשך גם אחריהם.

מה זו השאיפה המשונה הזו שלכם בני אדם? מהו הרצון המגלומני מאוהב נרקמוני נרקיסיסטי להיזכר? אולי פשוט תיעלמו בשאול השיכחה? פשוט תודו בכך שעכשיו תורכם בסמסרה האלוהית, עד שתחזרו שוב בתור פרפר או פרה או חרא של פילים ואין לכם שום שליטה עליו וגם לי אין שום שליטה עליו, יש בי מרירות מטופשת ולא מוסברת משולבת עם אופטימיות לא מובנת שמנסה להרים אותי כל יום מחדש עם סיבה, ויש סיבה, ואני קם ואני חושב שמשהו חדש יקרה הבוקר ואולי אני אגלה דברים שעוד לא גיליתי ואולי יקרו לי דברים נוראיים ואולי יקרו דברים נפלאים אבל דברים בהחלט יקרו ואני אתחמם לי מתחת לשמיכה ואגיד לעצמי כמה שאני נפלא וכמה שהכל בסדר ואיזה מזל שהחיים שלי יציבים.

ואולי לא, אולי אני לא אגיע לגיל ארבעים, אולי כל המסע הזה ייגמר הרבה יותר מוקדם.
אולי עכשיו אחזור לנמנם את מוחי בעוד סרט או פנטזיה, אולי עכשיו אני יכול, אחרי שלכלכתי עוד דף דמיוני אלקטרוני ללכת לטבול את הצרות שלי וחוסר התוחלת בסיפורים אחרים שיודעים לספר יותר טוב ממני.

מצד לצד

כל אחד רוצה להשאיר חותם, ולא כי יש סיבה ברורה ללמה צריך להשאיר חותם ולא כי החותם ברור ומפוסל ולא כי מישהו מאיתנו הוא איזה מלך תנ״כי מפואר שרוצה לפאר את רשמי ההיסטוריה בשמו או בקלסתר פניו. כל אחד רוצה להשאיר חותם כי הוא יישאר קצת אחרינו, כי התהילה היא זמנית והאלמוניות היא נצחית כי אנחנו רוצים להרגיש קשורים למשהו קצת יותר גדול מאיתנו, להרגיש מחוברים לאיזה כוח עליון, איזו הזיה שמיימית שמבטיחה שקרים ומקיימת מצוות וביחד נצלול יד ביד אל מעמקי התודעה, ננסה לגרד מתוכה איזה שמץ של משמעות, נרוץ הכי מהר לסופר הנאונים הכי גדול באזור ונחליף את הקמצוץ שמצאנו בקצת רכוש וקצת נוחות, בקצת זמן פנוי, בקצת תחושת שובע שקרית שתסמא את חושינו עד שנחליט להסתער על גחמה חדשה.

תחושות בטן חזקות וסימנים קטנים בעולם מבשרים לי על דברים שעומדים לקרות ואני מוצא רמזים על העומד לבוא בין משק כנפיו של פרפר דמיוני שמניח את מחושיו ועיטוריו על גב כף ידי ומתרפק לפחות משנייה עד שמחשבה אחרת חותכת את קו המחשבה המפוזר ממילא.

אין גיבורים, כבר שיננתי את המנטרה הזו פעם, ועדיין אני מחפש אחר תשובות ופתרונות ואמיתות גדולות ושקרים קטנים שעוטפים אותן, ומקווה בכל לילה לפני השינה שמשהו עוד יקרה לי, שפעם אחת יבחרו אותי ראשון במשחק כדורגל של הכיתה, שפעם אחת מישהו יחשוב שאני יוצא דופן ותחושת מבוכה אדירה לא תשטוף את פני באדום עדין וחינני שכזה. אני חולם בלילה ושוכח בבוקר – מנסה לחבר את לולאת התודעה ומחזיק אצבעות לתוצאה חיובית – מסתלסל באוויר עשן אדום ורוד כתום ופינות החדר מתחילות להתקרב ולהתרחק מבלי שום היגיון פיזי שאני יכול להבין ומוזיקה חזקה מתנגנת באוזניים והכל נעצר.

שקט של מכוניות על כביש רחוק שמגיעות וחולפות ונעלמות אל השום דבר שאני לא יודע עליו כלום ממלא את האוויר, צעקות ומילמולים לא ברורים של צללים בעלי קווי מתאר מטושטשים נשמעים כמו קונספירציות וקסמים עתיקים.

חוט אדום ומסתורי נמתח בין מצד אחד לצד השני של התודעה
ואני חותך אותו מבלי להתכוון
הרבה יותר מדי מוקדם