זה אומר לי שום דבר

אין לי שום בעיה,
בגדול
הכל ממש בסדר. העיניים נפקחות, הציפורים מצייצות באוזניים, דחפורים רחוקים קודחים ומרעישים וההמולה המוכרת של העיר מתרחשת סביב באותו סדר מוכר שהתרחשה בכל אחד מהימים שחלפו מאחורי.
בסך הכל אני מרוצה, אני יכול לחייך, אפילו להיות מבסוט. לא חסר לי שום דבר, לא ידוע לי על מישהו שמרוויח על חשבוני באופן יוצא מגדר הרגיל ואפילו טיפות קטנות של טינה לא מטפטפות מקצה אפי אל החלל.

פעם חלמתי שאהיה מהפכן, איזו גרסה לבנה וחיוורת של מרטין לותר קינג – אצעד בשדרות רוטשילד ואוביל את בני עמי אל עבר אורגזמת השחרור הנעלה שתבריח את גוג ותביא יונים צחורות. חלמתי שרגליי יצעדו ומילותיי ישרפו ומגדלי שן ישתחוו לרגלי האמת והצדק והיופי.
בפעם אחרת חלמתי שאני מסתובב בשכונה מלוכלכת שאני קורא לה בית, שהכביסה תלויה בה מעל הראש ומכסה על הכביש הראשי, שיושבים בה על הברזלים כי אין שום דבר יותר חשוב או מעניין לעשות, שמריבות בה הן האקשן ופרידות הן הדרמה ובחלום אינני יודע על מה שמתרחש מחוץ למעגל הגיר המקומי שלי וזה לא מפריע לי בכלל.

פעם חלמתי שאני מיליונר מופלג, מטוסים וחופים לבנים, בקבוקי שמפניה בתוך קוקוסים מהונדסים שמזרימים את התאווה ישר אל תוך הוורידים. חלמתי שאין צרות ושאם הצרות יבואו, אמנה איזה מנהל מצבי משבר לפתרון מצבי הדחק ורגליי יוכלו להישאר שלובות אל מול נוף השקיעה שלא יתחלף, כי גם לשמש אשלם מספיק כדי שתעשה מה שארצה.

חלומות עדיין באים ובורחים ממני בלילה ולפעמים גם ביום, אני לא מצליח להבין אותם, הם מדגדגים ומיד בורחים, מזכירים לי אנשים שכבר שכחתי, פחדים שהדחקתי ומשאלות שאיבדתי ובסוף כל לילה נותר על פני סימן שאלה אפוף בקורי שינה שנשטף אל הכיור ביחד עם שאריות כיסוי העיניים הדביק

אין לנו על מה להתלונן, וזו הצרה הגדולה ביותר שיש לנו.
הכל נהיה יחסי, הכל בערך, הכל לא מושלם אבל גם לא אסון, ואין שום זכות להתלונן
אם הייתי יכול לפנטז לי כוח של גיבור על, הייתי רוצה להיות בעל כוח לקבוע מה צודק ומה לא צודק, מה נכון ומה לא נכון
ויותר מהכל הייתי רוצה להיות מסוגל לנענע אנשים מתוך הנמנום הזה שאוחז אותם ולא מאפשר להם לראות את מה שמתרחש ממש מול עיניהם

וזה אומר לי הכל,
וזה אומר לי שום דבר

כעס

הכעס שלי הוא פרטי, הוא זורם בין העיניים ובין האוזניים וצולל מטה אל הבטן ולפעמים גם פורץ באסלה. הכעס שלי הוא מטומטם ואני כועס עליו ועל אף כל האינטלקט הוא הופך אותי לחיה כמו כל שאר החיות בג׳ונגל. הכעס שלי לא משחרר, הוא מחזיק אותי חזק, הוא רוכב עליי ימים ולילות, משבש לי את החלומות ואת הפנטזיות וגורם לי לרצות לפצוח במסע אלימות משחרר שירוקן מעליי את כל המחויבויות החברתיות הצבועות.

הכעס שלי מזיע בארבעים מעלות חום בצל, בתשעים וחמש אחוז לחות, הוא מזיע פיגועים ומזיע מסים, הוא מזיע שחיתות ומזיע בורות. הכעס שלי מוכר נשק למדינות עולם שלישי והכעס שלי מזניח את כל מי שלא דומה לי ולא נראה כמוני, הכעס של גזען והכעס שלי פחדן, אבות אבותיו של הכעס שלי שתולים באיזו טראומה לא רלוונטית שעדיין מהדהדת בין ספרי ההיסטוריה. הכעס שלי עומד בפקקים ויוצר חדשים ברגע שמזדמנת לו האפשרות, הכעס שלי נורא מחובר לאדמה שעליה הוא יושב אבל מחרב אותה מבלי לחשוב פעמיים, הכעס שלי חושב שהוא דואלי, מגניב ואותנטי אבל הוא למעשה צבוע וריק מתוכן, הכעס שלי מחולק למעמדות שלא מזיזים אחד לשני, אבל הם נפרדים באופן שלא ניתן לחלוק עליו. הכעס שלי לא מספיק עשיר כדי לקבל את כל מה שהוא רוצה, הכעס שלי לא מספיק עני כדי שיוכל להתאבד על מטרות ואידיאלים נעלים – הכעס שלי הוא הכי ממוצע שיש, הכעס של ציני ומפויח וכל מה שבא לו עכשיו זו מקלחת. הכעס שלי לעולם לא יסופק כי תמיד יהיה על מה עוד לכעוס, תמיד יהיה מי שידפוק אותו, תמיד יהיה מי שיחשוב איך להרוויח על חשבונו, תמיד יהיו סביבו מכוניות נוצצות יותר, טובות הנאה לא מוצדקות והרבה הרבה הרבה מאוד חוסר הבנה. הכעס שלי יודע לחמם אותי כשקר, וזו קלישאה במיוחד כי אני מתקרר אחריו ממש מהר ושוכח שפעם היה לי חם.

הכעס שלי חסר משמעות ואולי הוא בכלל פחד, והפחד הזה הוא מפני מה שאני לא יודע, ואין כל חדש תחת השמש. אין תרופה למחלה שלא חולים בה. אין קצבאות מיוחדות לבני המעמד הבינוני, שקורעים את התחת במלצרות בשביל שההורים שלנו ילכו למסעדות, יסעדו את עצמם לדעת. ויאמרו עלינו שאנחנו מפונקים. אין הטבות למי שאופטימי, בשבילו העולם שומר את החרא, שיודע לזרום מעולה דרך עורקים של תום.

הכעס שלי מכוון לכל עבר ופוגע גם לי בראש, הכעס על החום, על שכר הדירה, על האנשים המטומטמים שתקועים באותו מקום דפוק ולא מבינים שהם אלה שתוקעים את המקלות בגלגלים של עצמם – אבל משמרים בעצמם את התחושה שעם המקל המסוים שתקוע להם עכשיו בתחת אפשר להסתדר, וכל אופציה אחרת כנראה מסוכנת, מפוקפקת ולא תביא אותם למקום יותר טוב.
סיפר לי פעם, איזה אחד, זקן, שראה דברים, שמע דברים, איחה צלקות שכשאתה מחבר בין אכפתיות לבין ידיעה אתה מקבל כעס.
״זה נורא עצוב״ השבתי לו. הוא אמר לי שעדיף שאלמד את זה בהקדם מאשר באיחור, אולי זה יחסוך לי כמה כאבי לב.

אנשים כועסים כי הכעס כועס, וכשהכעס כעוס, כל האורות נראים מטושטשים ורק צדקת דרך מעוותת-מעובדת מכתיבה את הצעד הבא וכל סטיה קלה ממנה מביאה לידי חורבן ודמעות.

צעירי העולם התאחדו, בני אדם, תעשו לעצמכם טובה
חרטו דגל חדש שיוציא אתכם מתוך מעגל השיממון המוכר
דמיינו את העתיד במחשבות חדשות
ולא באמצעות טראומות העבר

איש קטן-גדול/איימי

אנחנו מתפוצצים אל העולם, מי מאיתנו בפיצוצים קטנים ולאט לאט ומי מאיתנו שמתפוצצים בבום-הירושימה אחד גדול. אנחנו מחפשים את המקום למצוא את מה שאי אפשר למצוא ובתקווה תמימה למצוא תשובה אנחנו מגלים שוב כמה זה יכול להיות עצוב להבין שאתה עוד עדיין ילד.
חולמים, חולמים בלילה על מה שאולי יום אחד יקרה בזמן שהשעון מורה עשרים ושבע ויש כאלה שבשלב הזה מחליטים לפרוש, חלק ממשיכים לדהור קדימה ולהתגלגל מטה והלאה ורחוק אל האופק ויש כאלה שנשארים בסביבה, לא מרעישים יותר מדי, ושומרים על התקליט שימשיך להסתובב.

ראיתי סרט, והייתה שם בחורה אחת, שתמיד נשמעת הרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת – והקול שלה עושה לי צמרמורות והקעקועים על גופה מהפנטים אותי והסיפור שלה לעולם לא יהיה דומה לשלי אבל אני מדמיין את עצמי שוקע במעמקי הקראק איתה פנימה וצולל אל תוך כוס של וויסקי או בירה וחושב שבתוכה אני איעלם ואני מנסה להבין איתה למה היא הפסיקה להבין את כל העולם סביבה, למה החברים שפעם היו חברים פתאום נראים רחוקים – מרחק שנות אור ולמה הכוכבים עדיין זוהרים באותו אופן, או לפחות ככה נראה אבל כל שאר היקום נראה הרבה יותר חשוך. לא הייתי צריך לשאול אותה שאלות, הייתי בתוך הראש שלה ואז הגיעו הכתוביות ושיר הסיום וגם החלום שלי התנפץ להלילה.

מרוץ העכברים קורא לי לשוב ואני מתרפק על רסיסי החלום הנוכחי עד שברו האחרון וגם הוא חומק לי אל תוך זרם המחשבות הקבוע, המתקתק, הדופק והמזכיר לעשות את כל מה שחשוב לא לפספס לפני השינה. השעון הזה שבגללו לנצח נהיה פשוטים, השעון הזה שמתקתק בחזרה את ההיגיון לתוך הסדר של הדברים, השעון שזרועותיו כה ברורות ומסוימות, שכל ספרה בו שונה באופן ניכר ממשנהה.

תמיד נהיה פשוטים, כי ככה נולדנו – כי ככה כתבו אותנו אל הקרקע
כי אנשים פשוטים הולכים על שתי רגליים ויכולים לצעוד במורד הרחוב, כי לאנשים פשוטים יש סיפורים קטנים ופשוטים שיכולים להישמע גדולים אבל בסופו של דבר הם די מצומצמים.

אנשים פשוטים גם הופכים לאנשים גדולים, רק שבדרך, כל האנשים הקטנים האחרים מגדילים את האיש הקטן שהופך לגדול עד שאיננו מסוגל להבין את מידותיו

ואז האיש הקטן-גדול נופל
וכולם עצובים מאוד