כוונה

אתה שוכח איך ללכת, אתה שוכח איך להרים את רגל ימין ואז את רגל שמאל, אתה שוכח את כל מה שידעת, אתה נופל במנהרה המוכרת שכבר הפכה ללא מוכרת כי לא נתת לעצמך ליפול דרכה כבר יותר זמן ממה שאתה זוכר. אבל זה שקר – אתה סופר את השניות בכל רגע שבו אתה לא נמצא במקום שהכרת – ואתה בוכה על מה שאין ועל מה שיש ואתה בוכה על הקור והחום ועל זה שאין מספיק סיבות ויש יותר מדי סיבות לבכות ואין בך שום היגיון אתה חתיכת יצור מרוכז כמו ויטמינצ׳יק חושב שהאמת תבעבע מתוך הטמטום המחושב שלך – היא לא.

אתה בוקע אל תוך עולם שלא מבקש עוד כמוך, שדי נמאס לו מאלפים כמוך והתחושה המעופפת שלך שאולי תטיס אותך לירח בחלומות אבל כנראה שלא בחללית מרשה לעצמה לסמם אותך בתחושות מעומעמות על עתיד רחוק שמבטיח משהו, למישהו ואתה פשוט מקווה שהמחוג יצביע עלייך בסוף.

העצבים משתלטים לי על שדה המחשבות הרחב, הם נצמדים אל הגבעולים החדשים ואל הגזעים המתקלפים, הם מטפסים במעלה גבעות מוכרות וחופרים אל השורשים הכי ישנים שאני זוכר. אני מנקה אותם כמו עשבים שוטים החוצה וערימה גדולה נערמת מאחוריי ומחשבות על פינוי מתגנבות דרך החושים האחראיים ואין לי מושג מי יבוא לפנות לי אותם, אני מביט למעלה ומוריד מיד את הראש כי את התקוות האלוהיות שלי קברתי איפשהו בשדה הזה ואין לי מושג איפה הן נמצאות, אני מביט שמאלה וימינה ואין אף אחד לפנות אליו. השמש קופחת לי מעל הראש ומאיצה בי למצוא פתרונות ואני כושל.

מחשבות טורדניות נכנסות ויוצאות מבלי שתכננתי ומשנות את כל מזג האוויר בחוץ – מקפיאות לי את הדם ושורפות לי את הלב ואני מציית כמו זומבי, כי זה מה שזומבים עושים, הם מצייתים.
החורף עומד להסתיים ברוב המקומות שבהם חורף עכשיו וזה מעודד, אפשר לתת לפנטזיות לפרוח החוצה ולהתחמם ואפשר לתכנן תוכניות גדולות שאולי יקרו בקרוב ואולי יצללו חזרה לעומק כדי לצוף שוב ביום יותר בהיר.

אתה שוכח איך ללכת שוב, למרות שלמדת כבר כמה פעמים. מספרים לך שככה זה, נופלים וקמים ונופלים יותר עמוק ועולים יותר גבוה וככה זה ברכבות הרים אבל התחושה שמתגנבת אלייך בזמנים האחרונים לא מרגישה כמו אף תחושה שהרגשת אי פעם. אז אתה כותב לעצמך מכתבים, לא של אהבה, גם מרחמים אתה נמנע, גם לא עם פואנטה ברורה אלא עם כוונה. כוונה לא ברורה, לא מנומקת, לא מסודרת ולא מובנית – כוונה של תחושת בטן, כוונה של קימוט קל בשפה העליונה, כוונה של כוונות טובות ומעט מאוד ביטחון, כוונה של אמונה עיוורת, כוונה של אין ברירות – כוונה של שמחות – כוונה של עייפות – כוונה של תקווה, שמה ששכחת תחזור לדעת, שמה שתזכור לא יעזוב אותך
כוונה שיש סיבה לכל הדברים שקורים

מנמנם לעת ערב

מה אתה בעצם מנסה לומר? מה בעצם רצית להגיד?
למה שאלת שאלות מסובכות ולמה לא דיברת קצת יותר בעברית?

למה חלמת חלומות מפוארים ולמה לא נשארת קרוב אל הקן?
למה אתה מגלה שוב ושוב שהחיים טובים? ואיך אתה מבין בכל פעם מחדש את מה שידעו כבר אחרים לשכוח?
למה אין זריחות בחושך ולמה השמש לא יוקדת בלילה? למה הירח מסתובב מסביב ובכל לילה נראה קצת אחרת?
למה אין תשובות לשאלות שאנשים אחרים תמיד שואלים אותך? ולמה אין לאף אחד סיכוי להבין מה עומד לקרות? למה ולמה ושואלים ושואלים ואני מרגיש את הדם זורם בורידים, הוא מפמפם אל הלב ועולה אל מעלה לצוואר והראש ווצולל מטה דרך הישבן אל כפות הרגליים ומרעיד את כל הגוף בחישמול מדליק כזה

למה אין שוב תשובה בהירה? ולמה כולם סימני שאלות?
למה אין סוף למחשבות שבאות והולכות ובאות והולכות? למה אני לא יכול להפסיק לשאול את השאלות שמציקות לי ולכולם, את השאלות שמטפסות ויורדות ועולות מן המוח הלב וחזרה להיגיון?

למה אין סוף לדברים שאומרים ולמה אנשים תמיד נראים יותר גדולים? בטלויזיה סיפרו לי פעם שהכל יהיה טוב ובינתיים הכל דווקא די בסדר

בינתיים אני מניח ת׳ראש והולך לנמנם לעת ערב