סיפור של סבא

סבא, מה יש מאחורי החומות האלה?
זה סיפור ארוך, ביום אחר
סבא! אבל אני לא יודע
לא יודע מה ילד?
מה יש מאחורי החומות האלה
יש שם דובים גדולים!
לא נכון סבא, אני יודע שאין פה דובים גדולים יותר
אוקיי, אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע מה יש שם?
כן! בטוח!

יש שם אנשים כמונו
מה?
כן, אנשים כמונו
ולמה הם מתחבאים מאחורי החומה
זה מסובך
אז מה! אני ילד גדול סבא, אני כבר יודע לספור
טוב טוב, אל תיעלב
יש שם מאחורי החומה אנשים שלא כל כך חושבים כמונו
מה? לא חושבים כמונו? אז איך הם חושבים? עם בהונות הרגליים במקום עם הראש?
אמרתי לך שזה מסובך! אין לי כוח לזה, מספיק
אבל סבא! הבטחת!

טוב
הבטחתי,
לפני הרבה הרבה שנים, כל העולם חי ביחד, והכל היה טוב. ויום אחד כל האנשים בעולם התחילו לדבר במילים קצת שונות
מה זאת אומרת שונות? כמו אנגלית ועברית?
כן קצת כמו אנגלית ועברית אבל עוד לא ידעו לתרגם אז. בכל אופן, אם היית מנסה לקנות עגבניות אצל אותו מוכר עגבניות שאתה קונה אצלו המון שנים ופתאום הוא לא מבין מה אתה אומר, היית מפסיק לקנות אצלו, נכון? בדיוק. אז האנשים הפסיקו לקנות עגבניות אצל האנשים שהם קנו אצלם עגבניות כל החיים והלכו לקנות עגבניות רק אצל מי שדיבר איתם באותה השפה
ואחרי שעבר כמה זמן, כל האנשים שדיברו את אותה שפה ועברו לגור באותו אזור שבו דיברו רק שפה אחת וקנו עגבניות רק אצל אלו שדיברו איתם את אותה השפה שממילא היו עכשיו גם הכי קרובים, גילו שהם חושבים אחרת משכניהם, שאת אותה השפה הם דוברים. מיד הרימו את רגליהם והעמיסו את כל רכושם ועברו לצד אחר, כדי שסביבם יהיו רק אנשים שאת אותה השפה הם דוברים ובכל עניין שעולה, באותה הדעה הם מחזיקים. ותנחש מה קרה כמה זמן אחרי כן?
מה קרה, סבא?
עלה עניין שבו לא היו כולם אחידים
ושוב הרימו מיטלטליהם אנשים ועברו לצד אחר שבו כולם מסכימים.
אוקיי סבא, זה סיפור שנשמע כמו סיפור עם מוסר השכל אבל איך זה קשור לאנשים מאחורי החומה?
סבלנות ילד, סבלנות
איפה הייתי? אה כן, מקום שבו כולם מסכימים
ובכן, ההיסטוריה חזרה על עצמה כמה פעמים מאז, כי זה פשוט טבעה של היסטוריה ואנשים התחברו והתפצלו עד שאי אפשר היה להבדיל ביניהם, מי הגיע מאיזה צד והסבא של מי איפה נולד
וגם חילוקי הדעות נהיו כל כך מורכבים שאף אחד כבר לא הבין צדדים אחרים
ואז הגיע טכנולוגיה ועשתה הכל פשוט וגם להפריד כבר לא הרגיש כמו טעות, אז הרימו מושבות וביניהם המון חומות ובכל מושבה טמנו אלף איש
למה אלף סבא? למה לא מיליון?
כי באלף אנשים החליטו, יותר כיף לחיות. אין עבריינים וגם אין פשע וכולם מכירים את כולם. ואין צורך בשוטרים, יש רק שוטר ואין שם מסכנים כי כל אחד עוזר לאחר. ויש שם הרבה יותר מותר מאסור והשמש גם זורחת שם לעיתים יותר תכופות ואין שם גם פחדים מרעב או מלחמות
אנשים לא זורקים שם זבל ברחוב ולא כי אסור אלא כי כל העיר היא כמו בית אחד גדול
ומאז שהוקמו החומות אין בעיות וכל העולם מסתדר בלי צרות
וזה מה שיש מאחורי החומות
הבנתי סבא, אפשר ללכת ולבקר שם מעבר לחומות?
לא ילד! אסור
החיים ככה עכשיו, הרבה יותר טובים, היו אנשים שניסו מאז לשנות את המצב אבל כל הנסיונות כשלו וכל מה שהם עשו זה למצוא את מותם. זה עצוב לחשוב, אתה צודק בהחלט, שבני אדם לא יכולים להסתדר. אבל ככה נהיה פה, זו לא אשמתנו, אנחנו רק מנסים לשרוד

לנוח

אני רוצה לשכב בין צמרות העצים
ולנוע קדימה ואחור עם התנודות העדינות של הגזעים הארוכים
אני בטטה, כרובית ומגדל קלפים גורד שחקים
אני שחקן מילים מתחיל שמחפש הרים גבוהים לכבוש
אני ריק ומלא באותו הזמן – אני בינארי ומולקולרי ואין בי אפור
אני צופה מהצד על כל מה שמתרחש וחושב שזה לא קורה לי
אני צועד במארש צבאי קבוע לאן שכולם צועדים
אני חולם חלומות שחלמו לפניי ויחלמו אחריי ועדיין הם גורמים לי להרגיש מיוחד
אני מדבר בלי שום טיעון ברור והמילים שלי ממשיכות להישפך כאילו יש איזו משמעות
אני מהפכן של רגעים קטנים – משכנע את הגוף שלי לקום בכל בוקר מהמיטה
אני כל אחד ואף אחד, ואחד מכולם ולא יותר ממישהו סתמי

האוויר נכנס פנימה והאוויר יוצא ושוב ושוב ושוב והזמן מתגלגל סביב
סיפור אהבה חדש נרקם לא רחוק מפה כששתי נשמות מחליפות מבטים בפעם הראשונה ומחסירות פעימה של התרגשות, סיפור זוועה חדש מרים את ראשו במרתף חשוך שאף לא שומע את הקולות שבוקעים מתוכו, שמועה זדונית עושה את דרכה לאוזניים שמצפות למילים ברורות ושום הוכחה לא נדרשת בתהליך המדעי של יצירת השקרים, תוכניות מתחברות מאלף חתיכות רעיון לקו ישר וחותך שחוצה את החלל מצד אחד של הגלקסיה לצידה השני

שום משמעות לא נובעת אל פני השטח ואני צריך להבטיח לעצמי שהכל בסדר וכל החלומות ינוחו בשלווה יום אחד בין זיכרונות מתוקים לחוויות קשות וגם תורי יגיע לנוח בכיסא מתנדנד, לזמזם שירים מ״שיער״ ולחכות שעוד יום יעבור כי ככה החיים של מישהו מתגלגלים.
השעה מאוחרת לי למרות שהשמש עוד זורחת מעל וכל הסימנים בשלים להבהיר לי שהגיע הזמן להניח להיום למחברת

כלל אצבע

כולם רוצים תשובות אבל לאף אחד אין, כולם רוצים סיבות אבל נשארים רק עם תירוצים, כולם מחפשים משמעות אבל נשארים עם ידיים ריקות. ענני השבת והעייפות מכסים את העיר התשושה ואמור להיות לכולם נורא אכפת אבל יותר כיף ללכת לים, לאכול גלידה ולשתות בירה עם הרגליים בחול – עושות צורות של עיגולים ודפוסים הודיים שמעולם לא ידעתי את שמם. אתרי החדשות דוממים עכשיו למרות שאין שום צפירה וכל הדיווחים חדלים מלהגיע לאוזני ההמון המשולהב שמתיישב לאכול את ארוחת השבת הריחנית. צליל חדש מתנגן ברוח שנושבת בין הגבעות ויש תועים שטועים אותו לחשוב לצליל של תקווה, הוא נמוך ורוטט וכל הגוף מתחיל לרעוד ביחד איתו – קדימה ואחורה ולאט לאט הוא מתחיל להסתובב והעיניים מסתובבות וכל מה שאפשר לראות הופך לכתמים נמרחים שאי אפשר להחליט איפה הם מתחילם והיכן הם מסתיימים. והמוזיקה מתחזקת ומתחילה להחריש את האוזניים – רעשי הרחוב והצפירות נעלמים ורק הרטט החזק שולט בגוף כאילו הוא יודע לאן אני אמור ללכת

השמש יורדת ואין לה שום דבר חדש לחדש כי היא לא כתבת לענייני פנים-פשיעה-והונאה, היא מסתכלת באפאטיות הקבועה שלה – בחוסר ההבעה שלה, באותו הצהוב כתום חזק זוהר שמלווה אותי מיום מספר אחד וילווה גם עד יום מספר סוף שבו אפסיק לספור בשבילי. למרות כל המודעות והתודעה והפסיכולוגיסטיה המודרנית אני עדיין חושב שהשמש מחייכת אליי והירח קורץ לי בלילה – אבל הם לא, הם כוכבים, ואני מדמיין ומפליג אל תוך המוח שבו אני מבין את כל מה שלא צריך להסביר ואף מילה לא מתקשרת את עצמה בהיגיון אל החלק הבא של המחשבות שלי

קו ישר אחד ברור וחד נמתח כמו חץ מההתחלה של כל הדברים ועד הקצה הבלתי ידוע שבו הכל נגמר, ואין לו שום רגש וגם אין לו מחשבות והוא רק מונח שם – הוא מבטיח לי שהכל יהיה בסדר והוא מדגדג לי חששות אל החלק האחורי של הראש מפני כל מה שעלול לא לקרות, הוא משחרר חיוך על הפנים באמצע הלילה ושולח אותי להתגלגל במורד משעולי הדיכאון כשאין לי שום סיבה להתעורר.

כולם רוצים תשובות אבל לאף אחד אין, האצבע המאשימה שמופנית לכל עבר מחפשת נקודה להתנגש בה ולפרוש עליה את כנפיה להלילה או לפחות עד שתמצא קורבן הגון חדש

אינמצב

כולם אומרים שאסור לפחד ושגברים לא מפחדים
אבל אני אומר לך, תפחד
תפחד מאנשים
תפחד במיוחד מאנשים שמדברים חלק ומהר וכללי ובלי שום נקודה מסוימת
כי בלי שתדע הם יחליטו בשבילך החלטות שהן למעשה בשבילם עצמם
הם יוליכו אותך בשבילים שבסופם לא עומד הפתרון שלך אלא התירוץ הבא שלהם
הם ידברו כללי כללי כדי שיוכלו יום אחד להפוך את דבריהם באם רק יתעורר הצורך
ואין להם עיניים של ינשוף ואינם חלקים כמו נחש
הם נראים בדיוק כמוך וזה הפחד הכי גדול
כי אולי גם אתה בעצמך בעצם אחד מהם
ואולי זה בכלל אני

כל כך הרבה אנשים עסוקים בלתחזק את הקיים, גם אם הוא בינוני ולא מספק במקום לדמיין מחדש את העולם ככה שיהיה לנו יותר נוח ואולי אפילו קצת יותר נחמד
יותר מדי טעויות מתבססות על הרגלים מגונים וישנים שאין בהם כל טעם למעט קמצוץ נוסטלגיה
אבל ממש קמצוץ, כי כל כך נוח כשחושבים אחרת ששוכחים את העבר בין כריות כורסאת הנוחות של הפנטזיות ההזויות על העתיד

איזה מזל שאתם מפחדים כי יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם והוא יגן עלינו מכל הפחדים הכי מפחידים שלכם. אל דאגה, שלטון פחד לא מפחד מאף אחד. כי הוא הפחד עצמו והוא עסוק רוב הזמן בלהסיח את הדעת לכיוונים אחרים שיותר נוח להאשים. קמפיין פרסום האבל הנוכחי כבר נמצא בעיצומו וגלגלי השיניים החורקים של ההיסטוריה החוזרת על עצמה מתחככים באותה ארוטיות שרק מעריצי תרבות הטרור מבינים כשידיעה חדשה מצטרפת למעגל הלחץ וההיסטריה הנוכחיים

אין לאף אחד מסר ברור וזה כבר לא חדש והעיקר שאפשר להאשים את כולם, יום אחד באדישות ויום אחר בקיצוניות – העיקר שיהיה חם, לדבר על מזג האוויר תמיד מדכא אותי

כל כך הרבה צירופי מקרים מצטרפים עכשיו
ולי אין מושג על אף אחד מהם
רק לפעמים אני מגלה עליהם טיפה
ואז הם נעלמים מיד אל המקום שבו מתרחשים המקרים

תיקתוק

והזיכרון שלי כלוא בקשר שאנחנו מסרבים לחדש, והרגשות שלי נוזלים מבית החזה ישר אל הביוב כי כבר לא אכפת לכל מי ששכח אותי ושכחתי ממנו, מלבבות שפועמים הרחק בזמן והרחק בעולם. העולם וכולם ובעצם אף אחד מעמיסים עליי קלישאות וניסיון חיים מורכב שמשתדל לנטוע בי תקווה שדברים ישתנו ואם הם לא ישתנו אני אמצא נחמה, אבל אין לי נחמה. מי שהלך, לא יחזור.

אנשים מתים לפעמים וזה עצוב, אנשים נשארים מאחור לפעמים – וגם זה עצוב. לאנשים נמאס מאנשים אחרים, אנשים חוטפים ג׳ננה על אנשים אחרים ואנשים מתאהבים ושונאים אנשים אחרים והכל מתגלגל קדימה, וזה החוק היחיד שמצליחים לשמור עליו.
בכיתי דמעות ולא היה שם אף אחד, ואני לא זוכר כבר אם בכלל בכיתי אותן והסימנים שהשאירו הדמעות בזמנן נעלם – בכלל לא בכיתי, כי גברים חזקים וקשוחים לא בוכים וכולם אמורים להיות חזקים, כי סופרמן חזק – כל ילד רוצה להיות כמו סופרמן

עזבו אותי ואני עזבתי אחרים, השארתי מאחור אנשים שחשבתי שאני אוהב וזרקתי מאחורי אהבות שידעתי לבטח שיכאבו לי יום אחד , זרקתי לפח פנים יפות והשארתי מאחוריי כוונות טובות מונחות בצידי פרצופים מחויכים לא חושדים. הגוף מתקדם לעבר השאריות הבאות בתור שעוד לא מודעות למר גורלן הידוע מראש ואני לא מתאמץ להזהיר את אותן שאריות, וזה לא שלא אכפת לי ושזה לא שאני לא חושב אני פשוט מתגלגל בתוך המוח שלי שמסרב לעצור ולתת לי לחשוב את כל המחשבות
אני מתקתק את השעון-ראש הלאה והלאה ומקווה שיימצא פתרון שלא אני אצטרך לפצח אבל אין שום כיוון שמציע פתרון סביר או הפתעה נעימה

אסור לי להפסיק לחשוב כי אז יכאב לי יותר, אסור לי להפסיק לכתוב כי אז ייגמרו לי כל המילים, אסור להפסיק לאהוב כי אז ימעכו כל הקלישאות, אסור להפסיק לשאול כי אז יגמרו כל התשובות, אסור להפסיק לבכות כי אז יתחיל לרדת גשם, אסור להיות ברור כי אז ייעלם כל המסתורין מהעולם, אסור להתגעגע חזק מדי כי אז רק כואב, אסור ואסור ואסור ואסור כל כך הרבה שאני כבר לא יודע מה בכלל מותר וכל צעד מרגיש מסוכן וכל טעות שמתרגשת לבוא כבר כואבת עוד לפני שנפלתי

אני מעורר רחמים וזה לא מחמיא לי, מסתכלים עליי ברחוב כמו הקבצנים הדוחים של השוק שחושפים את הרגליים החולות או השיניים המרקיבות למרות שאין לי שום פגיעה פיזית עדיין, עדיין

אני מתאמץ לכבות את מכשיר המחשבות היום כי הוא כבר לא עושה לי טוב, אבל התקתוק המוכר ממשיך וממשיך