הלאה הלאה

אין לנו סיכוי, גם אם נרצה. זה לא יתקדם לשומקום. יתפסו אותנו, ילשינו, יעלו אותנו על מוקד, ישרפו אותנו כמו מכשפות, יסקלו אותנו באבנים כמו דוד על גוליית.
הדם נשפך לקנאים סביבנו מהאוזניים ואנחנו מהנהנים בהסכמה על כך שהמשוגעים באמת משוגעים כשמעבר לגבעה או ללהר או לכיפה שורפים ילדים וחוטפים טרמפיסטים לגלקסיה כאילו היינו כולנו חלליות מתכת שאין להן התחלה ואין להן סוף.
השיעמום המרכזי שלא נוטה לימין או לשמאל עומד במרכז החלל מעל כדור הארץ ומתמקד בחלקה הכי קטנה ולא מעניינת שסימנו פעם בטושים קולוניאליסטים בכירים כאילו שיום אחד זה עוד ישנה למישהו, קילומטר למזרח ועוד סנטימטר לצפון.
אין לאף אחד מה להגיד פה חוץ מלרשוף מילים של שנאה, אבל זה קל, זה לא מחוכם, זה גם לא אלגנטי – זה זול , זה כואב כמו שאגרוף לבטן או בעיטה לביצים כואבים. הכאב חד ומהיר ועובר תוך כמה שעות אבל לא משאיר צלקת ואפילו לא משאיר מזכרת, אלא הופך לעוד בעיטה לביצים שקיבלתי פעם. פוליטיקאים מלוכלכלים בעניבות מגוהצות וחליפות נקיות למשעי מסננים פסוקי זימה ומשפטים שמבשרים על קץ העולם וביאת המשיח – ״גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי, שבטך ונחמתך המה יחרפנוני – כי הינני פלופ מן הגלקסיה השכנה, כפי שנאמר לא על השכל הישר שרד הארצישראלי אלא שרד על מזגו החמים ושיערו הנושר״. לשכות עמוסות ומכוסות בטובות ומכוסות בשקרים המכסות על שקרים גדולים עוד יותר שמחכים לתורם להתנפץ על כולנו בשפריצים חזקים כדי שנרגיש שחם לנו ולח מספיק.

אין לי מה להגיד, התודעה נוזלת מהתקרה ומתפזרת בין החריצים של הרצפה ומחפשת את הנתיב המהיר אל הקרקע והאדמה והמקומות שבהם אפשר להתחבא. אני מחפש מקום מסתור בשמיים, בחלומות על עתיד מזהיר שאולי יגיע ואולי יאחר אבל כל עוד הוא רחוק ואני צעיר הוא נראה לי רומנטי ומושך. אני מנוון את יכולותיי לדעת, אני משדל את החשמל במוח לשבות כמו איטלקים, אני מחבר את אוזן ימין לאוזן שמאל ומזרים בין השתיים את כל המילים המיותרות שמתפרצות סביבי. אין שום מטרה בעיניי והרגליים הולכות לכיוון חסר משמעות וכל המהות שלי נהיית גוש אחד לא ברור והראש מושך שמאלה ומטה אל הרצפה וכל העולם מסתובב ביחד עם קו הראייה שלי והבטן מתפתלת בבחילה חזקה וכולם מסביב נהיים פתאום לחוצים ושואלים מה קרה לעלם החמודות שפעם הבטיח כל כך טוב לכולם שהכל יהיה בסדר. ואותו עלם חמודות שנטש את הספינה מזמן מבלי לספק הודעות על כך בדואר כבר רחוק מאוד והוא לא רואה יותר בקו האופק את האנשים שהכיר פעם, הוא מדבר בשפה אחרת שנשמעת קצת כמו גרמנית ובכל מקרה, גם אם היה יודע כמה מתגעגעים אליו הוא בטח היה מפתח איזה רפלקס הקאה כנגד הזרם הבלתי רצוי שעלול היה לתקוף מכיוון הקרובים מדי.

אין לנו שום סיכוי כי מעולם לא בראו אותנו כמו סוכני הימורים. אין לנו שום סיכוי כי נולדנו פגומים ונמות משומשים. אין לנו סיכוי כי הכל זה משפטים קצרים, הכל זה מחשבות חדות, הריכוז נאבד – מצאנו משהו מעניין יותר – גילינו נקודה חדשה שעוד לא ראינו – עמד לנו ולא שמנו לב – כאב לנו ולא ידענו – דקרו אותנו בצד ולא דיממנו – נרדמנו וקמנו – נפלנו והתעוררנו – איבדנו את קו המחשבה – נעצר לנו הלב – חזרנו לתחייה ועכשיו פאקינג ג׳יזס יסדר את הכל

אין לנו שום דבר, כי הכל זה חלקיקים חלקיקים של פיזיקה
ובכל מקרה אנחנו ממשיכים להתקדם הלאה

עמק-תות

חושך יורד על עמק-תות. פנסי הרחוב נדלקים ומסמנים עיגולים מדויקים על המדרכות. הירח של עולם-תות זורח ונמצא כבר בחצי הדרך למרכז השמיים וציפורי לילה מצייצות את מנגינתן החוזרת.
מכונית שחורה נוסעת במהירות על כביש רחב ורושמת את חריצי הדרך בצמיגיה ובתוכה מתנמנם יצור-אדם והעולם סוטה שמאלה.
רעש חזק של טרטור, מכה חזקה מלמטה, זמן אוויר של פחות משנייה וטראח, מכה חזקה בפנים והכל שחור.
הצרצרים שקטים כהרגלם ומרעישים רק למראה נקבה עסיסית וגבעולים נושבים עם הרוח הקרירה כשהדם זורם בין שאריות גוש המתכת.
שקט קוסמי כזה מרחף על הכל עד שנשמעת חריקת צמיגים שנייה.

בסוף העולם של אנשי-התות יש נופים שעוצרים את הנשימה אבל אף אחד לא בוחר לגור שם. רק אנשים שבורחים ממקום מתיישבים שם מול הנוף. הבורחים, לבושים בסדינים בכל מיני גדלים, חלקם מתאימים לראש וחלקם כמו שמלה, חלקם לא מתאימים לכלום בכלל אך מוצאים מקום להיתלות ממנו. ובמחנות הבורחים אין הרבה מה לעשות, אז כל מה שעושים שם זה לשרוד. ולפעמים השמש זורחת, ולפעמים יורד שם גשם ולפעמים מגיעים אנשים עם מקלות ברזל רושפים. ואנשי הרשף נושפים אש לכל כיוון והופכים לפרפרים את כל מי שמתקרב, לפעמים אם יש מזל הם גם לוקחים אחד או שניים מהבורחים אל העמק ורק שם הם הופכים אותם לפרפרים.
וכשמתעופפים כל הפרפרים ממחנה הבורחים, קופצים אנשי הרשף חזרה על סוסיהם המשוכללים ומחפשים את שאריות הבורחים הנותרים.

רחש לא נגמר של דיבורים עמומים מתגנב לאוזניים שגידלו שיערות, וחריקה של בלמים של רכבת-תחת-קרקע מערבבת את ההמולה. יד מושטת ומכוערת ומצולקת מחפשת נחמה ולא נראה שהיא עומדת להגיע. רגליים ארוכות יש לאנשי-התות, והם לא טורחים לבזבז את צעדיהם לשווא – ממשבצת למשבצת, מדרכה למדרכה הם נושאים את רגליהם בקלות ומשיגים עוד מטרה. ליד המושטת יש גם רגליים, אך הן שכחו כבר מה לעשות והן גם עייפות מכדי לבדוק את יכולתן להתמתח, אז בינתיים היד-צלקת מושטת ומבקשת נחמה ולא נראה שהיא תגיע לעולם.

לפני הסוף, אין שום הסבר. הסוף מרוכז בלהגיע ולא לעדכן
ואז הכל נגמר
והכל עדיין בסדר
כי אני עוד פה לקרוא את המילים

סלט

הקיץ שלנו עומד להסתיים אבל הקיץ יגיע שוב, השרב ששורף בדרך כלל כבר התעייף מלהרעיף את מזגו על כל חמומי המוח, השמש הקופחת מתייבשת במקומה ואף אחד לא שואל אותה אם היא רוצה משקה קר או קובייה של קרח, האוויר רותח ועומד להתפוצץ, אינספור אנשים מסתובבים ברחוב הלוך וחזור והלוך וחזור בלי שום סיבה ברורה ומתנגשים אחד באחר רק כדי להפריש ניצוצות וכדי להירדם בלילה. מזג האוויר משעמם את מזג האוויר, כולם מפהקים, אין טעם בשום דבר והכל מרגיש שטחי וצרפתי.

התקלקל מכשיר המוח החשמלי שלי ואני זקוק לטעינה, התפרק לי המסך ונסדקה המקלדת ואין שום טכנאי זמין באזור כי זה יום שבת ואני בירושלים המשובשת והמעבדות ביום חופש וממילא הן טובעות עכשיו בחול (זה אקטואלי ומצחיק אותי) והקצר שמשבש את מערכת ההפעלה שלי עומד להידלק במופע זיקוקים אם לא ינתקו לי את הכבל מהחשמל. רעש חזק של בלנדר או מכשיר מיצים כזה מסתובב לידי, אני לא יודע איפה, אני מדבר לעצמי, אני מדבר אל האצבעות שלי, אל מי אני מדבר בכלל, אני מדבר אל עצמי כשאני לבד וחושב מחשבות שונות על אותו נושא מבלי להחליט אם אני צודק באחת צודק בשנייה או טועה מלכתחילה לחשוב שאני שפוי. כלב נובח בחוץ וזה סתיו עכשיו.

יש פה המון רוח, גם המון עלים. לא עלים יפים של ניו-יורק-סנטרל-פארק-אמריקן-דרים-עם-מיליונים-אפ-מיי-אס. עלים של לכלוך, שמתפרקים למלא חתיכות קטנות ושבורות שלא מצליחות לעוף ברוח. הרוח מצליפה בי למרות שמעולם לא הצליפו בפניי אבל כנראה שזאת התחושה, היא נושבת דרך הגוף ודרך הבגדים ומשיבה את ראשי למקום שאוהב להתגעגע. טוב לי שמגיע הסתיו אחרי הקיץ, אפשר לשבח את מי שתכנן את כל זה ככה. הדכדוך האפרפר שמבעבע ממרכז הפנים אל כל שאר הגוף בימיו העגמומיים של הסתיו עושה לי טוב קצת ורע קצת אבל בכל מקרה זה הכל רק קצת.

ציפיתי לחורף ויצא לי הוריקן, אולי בכל זאת אעבור לאוסטרליה או לאזור החוף, שם אפשר לסמוך על השלולית שלא תפתיע אותך ותשפריץ עלייך רק את אותם מים מסריחים שאתה מכיר מהיום הראשון. אני אנטי. אנטי שלג, אנטי חורף, אנטי קור, אנטי רעידות, אנטי נקישות שיניים, אנטי שלוליות, אנטי שלוליות שלג, אנטי טיפות, אנטי החלקות, אנטי קור. אני אנטיקור. ואין הרבה מה לעשות בעניין, יש כאלה שנולדו רזים ויש כאלה שנולדו גבוהים, יש כאלה עם דדי וממי אישיוז ואני, אני אנטיקור.

חוץ, חוף הים על שפת התחת שלי, יום
באמת שטוב שהוא הגיע. ויש לו מזל שהוא סימפטי. ואם הוא לא היה כזה נחמד הייתי מעיף אותו לאלף עזאזל, אבל הוא נחמד, נחמדי. אביב. כולם אוהבים אותו אצלי במשפחה, מהיום הראשון שהבאתי אותו להורים הם חייכו אליו והוא חייך אליהם חזרה. הוא יודע לכתוב שירים ולחדש את מצב הרוח, הוא יודע לרקוד ריקודים ולצחוק אל עבר כל הנזקקים לחיוך. אבל הופ והוא עזב, אפילו לא קלטתי את שם המשפחה שלו, או את כתובת המגורים, או מספר, אפילו פייסבוק לא החלפנו ולא נשאר ממנו כלום ונראה לי לפעמים שבכלל דמיינתי אותו.

עברה לי עוד עונה, ממלפפונים לקישואים, ועכשיו הסלט שלי נראה אחרת לגמרי