על הקשר בין ארגוני טרור, בעלי דירות ומעמד הביניים הממורמר

על פי נתוני הלשכה המרכזית לחרטא ברטא ולתפירת ג׳ובים מנופחים, יש בישראל מלא בעלי דירות.
להיות בעל דירה זה לא מקצוע – זה הדוניזם. זה אדנות, זו השפלה, זה מעמדות, זה פאקינג בורג׳ויזי ופרולטאריאט אול אובר אגן.
זו פילוסופיה שכבר כתשו אותה לחתיכות לפני מאתיים שנה והצרה היא שאף אחד לא מקשיב, השוכרים האומללים שמתחננים לאימא ואבא שרק רוצים שיהיה לילד שלהם טוב, שמגרדים שקלים מתחתיות של קפה הפוך בארומה או בבית הקפה ליד הבית, שחולמים על חו״ל כי נשבר להם הזין מהשרב. ההורים שחסכו במקרה הטוב ומבזבזים במקרה הרע כדי ליצור מיעמוד מחודש ודוחה שמבטיח להתהפך על מקימיו ברעש מחריש בעתיד הנראה לעין.
זאת אומה שטורפת את מטורפיה בתאוות בשרים מדממת ומשאירה מאחוריה רק עצמות, זאת אומה שמגלגלת את החרא אל החוליה החלשה בשרשרת המזון הכלכלית וכשהגוף קורס היא מטרטרת את שאריותיו אל הפריקאסט הקרוב וחזור ואל הפריקאסט הקרוב ושוב.

רחמים הם עניין שממנה והלאה, אומת הצדק הנצחית, עם-הספר-ההיסטורי. רחמים יטפחו את האויב בשקט ויתנו לו הזדמנות להכות בחזרה. הרחמים יובילו את צעדיה אל עבר אחריתה ולכן אין לה מנוס אלא לחסל כדי להגן, לחרב כדי לשמור, לשדרג כדי לבחור, לבטל כדי לזכור, לתכנן כדי לסגור ולמהר כדי לגמור.

מילים נשפכו בשבחה של האהבה אל הארץ הקדושה, הקדומה והנכספת אך מעולם לא שמעתי שיר שנכסף אל אזרחיה. אלפי שנים התפזרה אמונה על פני כל הכדור וכשהגיעה הזדמנות לאסוף אותה יחד, התאספו כל מפסידיה ובנו להם משכן לתפארת, עם בעיות מיעוטים ובעיות של שחיתות, בעיות ביטחון ובעיות של עיוות אבל אף אחד לא עצר לחשוב, כי מי שעצר נעלם מאחור ומקדימה נותרו שוורי המלחמה וקרנפי הקרבות.

אין מקום ליונים פה
חם מדי, הן מתות
אולי אם יקרה איזה משהו גדול
החיים פה ישתנו

טו, טו-טו, טו, טו-טו

אני אוהב לקרוא ספרים עם קצב, ספרים שבועטים לי בין הרגליים.
אני אוהב לקרוא ספרים שמעיפים אותי לארצות שמעולם לא הייתי בהן, שמקלפים מעל הזיכרונות שמעולם לא צברתי את האבק של הנוסטלגיה. אני אוהב לקרוא ספרים שבוערים באהבה שורפת – שזוחלים על כבישי אספלט שחורים לאורכן ולרוחבן של יבשות עתיקות שכבר לא זזות לשומקום.
אני מדמיין את צעדיי המרושלים לצד ציידי ראשים מחודדים ולצד שתיינים שאין להם תחתית, בעקבות מגלי עולמות חסרי פחד שמניפים את האצבע לכיוון האופק הלא ברור.
אני מתאהב ביפיפיות נרדמות עם גווני עור וצבעים שמעולם לא ראיתי, מטייל עם דמיוני על חוף ארוך ובהיר כשעצים של קוקוס לבן מפילים לי מיץ טרי על הראש.
אצבעותיי מרקדות בטירוף שאין עליו שליטה על פסנתרי עץ ישנים ורק כמעט מכוונים בברים מאופלים-מעופשים בעיר שידעה אסונות וגיבורים יותר משידעה דליפות ביוב ותוכניות מתאר לשיפור פניה
מיתרי גיטרה שנמתחים עד לאינסוף מבטיחים לי שמוזיקה טובה וסרטים טובים לעולם לא יפוגו מתוקפם, רק אנשים יפוגו ובכלל שואלים המיתרים איך יכול אחד לדעת כמה הרסני הוא עשוי להיות כשהוא כולו חלק מתאונת דרכים אחת גדולה ולסיכום מנחית עליי הסיפור לקח שמפחיד כי כשיש לך יותר כסף, יש לך גם יותר סיבות לשיר את הבלוז
אני אוהב לקרוא את מה שאי אפשר לראות, את העצב הכואב ואת הפנים הדומעות בבדידות, את השקיעות הלעוסות שמחממות את הגוף ואת הגעגועים שלא מוצאים מקום לנוח. אני תופס על דפי הנייר הדקים, טרמפ לגלקסיה אחרת וצולל איתם אל תוך הכחול העמוק שמסתתר בפנים ולא מציץ את ראשו לעיתים קרובות מספיק. אני בורח אל ערי מקלט אבודות של שבטים שנכחדו מזמן ורוקד סביב מדורות ענק שמקוות לגשם שינקה את כל העולם, אני נודד על שבילי הנעורים רק בכדי לגלות שהתמימות נגזלת גם היא בידי השנים המצטברות ושפתיי נמתחות בחיוך שעוד לא מבין את סודותיו.
מחשבותיי נשלחות לכל עבר כמו אבן מתעופפת ומתגלגלת במורד סמטאות עתיקות, עטופות בהיסטוריה משיחית-טכנולוגית-נבואית שמבטיחה שהיום האחרון קרב וכל שאפשר לעשות בנידון זה לנסות לתפוס מקום טוב ממנו נוכל לראות את מופע הזיקוקים האחרון בהחלט על כל פרטיו

מתפוצצים סביבי סופרים חסרי פנים בעלי מבטא זר שממציאים בראשי נופים שלא קיימים עוד ומפה מתחילה לשרטט את נתיביה אל ארץ הפלאות הנסתרת שלוחשת לי מילות אהבה ומזמינה אותי למצוא אוצרות חבויים שטמונים בין שכבות התודעה המנומנמת שלי

מסעות הדמיון שולחים אותות חשמליים אל כל עבר ומשליכים את גופי מהרפתקאה להרפתקאה ולא נראה שהעייפות משפיעה עליי כלל

שיר-דיר-ה

אם רק קסם אישי היה קונה לי
אם לא כולם היו חושבים על להתעשר
אבל גם אני חוטא במצעדי האיוולת
ומחפש מאיפה את השקל הבא לגרד

אם כל אחד רוצה להיות מליין
ואף אחד לא מוכן להתקפל
אז אף אחד לא ייתן יד לכל אחד
גם לא כשהשמיים ייפלו

דרכים עקלקלות ופתלתלות מתגלגלות על
הלשון ומנסות לפרוץ דרך במסך האדישות
אך כל מה שמשאיר סימנים מאחוריי הם
שאריות הכבוד הרמוס והעייף

אני עוד לא זקן ולא בא בימים למרות
שמתחיל כבר לנשור לי השיער
אבל לבטח אני יודע שכשהייתי קטן
העולם נראה יותר מסקרן ופחות מסובך

ושוב פעם
מתבהר לי ההבדל הברור
בין שוויון זכויות
לשוויון הזדמנויות

רגשות

לאשמה שלי יש קפלים ובאושר שלי יש עצב
בשמחה שלי יש תמיד סדקים ולפחד שלי יש קצב
לשירים שאני שומע אין פנים אבל הם יוצרים בי דמיונות
מילים ששומעים דרך האוזניים ממלאות את הגוף בתחושות שאין להן צורה
לחיוך שלך יש קצוות וסיומת מיוחדת
לתופים של הלב אין מנצח אבל יש כוונה ברורה
האוויר הקדוש שמרחף מסביב הוא בלתי נראה והרוח שבו נושבת דרך הבגדים
הכוכבים של הלילה זורחים בשמייך גם ביום
לפנים היפות שמתגלות מולי בכל בוקר יש בכל יום סיפור חדש לספר לי
להתרגשות כשאת עומדת להגיע אין שום יריב ראוי
למשפטים הארוכים והנמתחים שלי אין שום תוחלת
ועיקשותם המוכרת מדגדגת את מחשבותיי בכל זמן
הספרים על המדף מלחששים בלי הפסקה שאתקרב קצת יותר
ודפים חלקים מריחים כמו מסע שעוד לא הספקתי

מנגינות הסובבים וחוזרים והולכים מתנגשות באקסטזה והתפרצויות אדירות בצבעים בוהקים מאירות את כל העולם של שנינו, בפינה הקטנה, שבנינו ביחד, עם עץ קטן בחצר המרוצפת.
סודות ישנים מדיפים הבטחות שלא קיומו ותשוקות כבושות מלמדות אותי לקחים שלקחתי איתי לדרך, סיבות ברורות לאירועים לא מתוכננים מתפצלות בראשי לשני שבילים שפעם כתב עליהם אמריקאי זקן שידע רומנטיקה בתחושה אחרת.

בואי ונברח אל המקום הזה שאליו אנחנו תמיד בורחים, המקום שבו את רואה אותי עירום והמקום שבו את לא מסתירה ממני כלום, בואי ונחזיק את היד החמה של האחר ונקפוץ אל הבור העמוק שמונח לקצות אצבעותינו, ולא נסתכל בדרך למטה אלא אל העיניים שהביטו בכל בוקר מאחורי תריסי העייפות אל הנפש המופשטת של חלומות של לילה.
ונגיע למטה ונחייך, ואת כל קמטיי את כבר מכירה ואת גומותייך אני יודע לצייר ונבנה בית של עצים חזקים על ים של גלים מתגעשים בשובבות ילדותית ונראה איך הפנים משתנות עם השנים, ומסביבנו יתרוצצו סיבות טובות להמשיך הלאה ובסוף הדרך נראה את השקיעה שמבטיחה לעולם להמשיך לדעוך.

נשכח את כל המילים שלמדנו, נטייל על פני הזמן כמו אדם וחווה של המצולות ונמציא סיפורים מוטרפים על כל מה שידענו.
נניח את הראש על החול החם של העתיד כשרגלינו טובלות במים הקרירים של העבר וקרני השמש יחממו את הגוף שלומד כל סנטימטר בגופך המוכר