ארצי שלי

לעיר הקודש, הקיץ לא ממש מגיע. פעם בכמה ימים מגיחה השמש ומחממת קומקומים שמזיעים טיפות החוצה וקצת עצבים מודחקים לנחמה. עיר הקודש אוהבת להנשיב רוח דרך כל החריצים הקטנים בגוף שתמיד נשארים לא מוגנים כשהולכים חשופים בחוץ, היא מתגנבת כמו ילד שובב אל בין החולצה והגוף העירום ונושפת בעדינות מדגדגת שמפתיעה את מי שלא מכיר אותה.

לעיר הקיץ, הקודש לעולם לא מגיע. בעיקר בגלל שרוקנו את כל הקודש מן הזהב שעטף אותו פעם וכל מה שנשאר בתוכו זה קצת גרגירים של חרא.
לעיר הקיץ, בורחים כל התיירים, כי סיפרו להם שלאבני השפה בה יש טעם של חופש והריח שבוקע מתוך המאפיות הקטנות הטמונות בקרבה מעצב את חוש הטעם של כל דורש מחדש.
בעיירות החוף אין כל זכר לתמימות הקיבוצית, ובשממת השפלה אפילו זכר לרומנטיקה קלה לא נמצא.
במצודות העשירים בארץ הזקנה מתחבאים שמות נדירים, ולא מכיוון שנפוץ השימוש במילים יוצאות דופן כדי לתאר תחושות של יום יום, אלא מכיוון שהמונים צובאים על מבצרם המפואר ומבקשים לשדוד את האוצרות שבפנים.

בארץ האבות מבקשים מטורפים מקלט ונענים בסירוב ובבעיטה הגונה. ואל לאחד לחשוב שבעיטה זו היא מקרית, המסובבת הידועה של הגברת הזקנה למראה הזו מכוונת ישר לביצים של יושביה. בחזרה לערבות שטובחים בהם בני אדם ופילים וההבדל בין השניים הוא כלכלי בלבד, בחזרה אל בקתות שרופות שאפילו הגיצים המשיכו מהן והלאה.

את ארץ הבחירה שלי, אני אוהב. אך דמעותיי עליה לפעמים קצת כבדות והיא דוחקת בי, בחייאת ראבק, תרד לי מהכתפיים קצת, הרגת אותי עם המשקל הזה. אך אין בכלל אופציה לוותר ולהיכנע לדבריה, היא יודעת לתרץ תירוצים כבר כמה אלפים. מארץ האורות אין לאן לברוח, מספרים שבפריז או בלונדון או ברומא, האנשים יותר נחמדים וריח משונה מסתלסל לו מחלון לחלון, אך לנצח יראו לי חלונות ברזל עקומים וקירות ורודים מתקלפים לחופי הים הכי בנאלי שקיים, רומנטיים יותר מכל מבני הקולוסיאום, הפנתיאון ושאר פנטזיות המערב המוכרות.

ארצי הפכה את פניה עוד לפני שבכלל הספקנו להכיר. אמרנו שלום יפה בכניסה ויפה בכל פעם שמאז נכנסתי, אבל תמיד ידעתי שמשהו אצלה לא ברור. ידעתי כל הזמן שבפנים יש משהו שהוא מסתירה, לא דיברנו על זה הרבה כי זה תמיד די הביך אותה אך מיום ליום ראיתי את החושך סביב ליבה גדל.

ויום אחד כשפתחתי עיניים, עמדה למולי יצורה שלא הכרתי שהיו לה זרועות מתפתלות וחרבות בשיניים ונראה שאפילו אותי היא עומדת לדרוס. אז הרמתי רגליים וברחתי רחוק ואפילו בדרך נתפסה לי הרגל וכל הדיבור הזה על רגליים בכלל מזכיר לי בה את הקיץ שעכשיו לא פה.

ארצי לא מבקשת טובות
ואין לה כבר כוח לאף אחד
ובכל מקרה המשוגעים ימשיכו להשתגע
והשאר ימשיכו להתלונן ולהתחבק

ככה זה.

יום חדש

אין לך מעצורים בגלגלים וגם הרסן מעל פיך הותר מזמן, המילים זורמות לך החוצה כמו גאון מוטרף שרק הוא מבין את עצמו ולא נראה שזה מפריע לך. אבל זה מפריע ואין לך שום עוגן להיאחז בו כשאתה טובע בתוך ים המילים האדיר שטיפחת מאז שאתה זוכר. אתה מלא ברעיונות וריק מסיפורים, אתה מלא בהיגיון ורק מריגושים – ולא שאיבדת משהו או שאתה מסתובב ברחוב בהרגשה שמשהו חסר, אתה עיוור לעוני שלך.

הגיבור הכי גדול של בני העשרה הוא בן ארבעים, את זה הבינו כבר בפיפטיז ועל אף זאת הקלישאה הזו ממשיכה להימרח על הכביש שוב ושוב כאילו צפוי שינוי במזג האוויר. ג׳ק קרואק מציץ לי מבין דלתות הארון כשאני ישן ומצחקק בשקט מבלי שאני שומע וזורק מבט אל ג׳ון דוס פאסוס או איזה סופר אמריקאי מת אחר שנערם לו באדיבותי על המדף שגם הוא עשוי מספר. אני מנגן שירים שכתבו לפני מאה שנה וחושב שהנחמה תנחת הערב על אדן החלון, אבל היא ממשיכה לרחף לה באוויר השקוף ואני ממשיך ליילל לירח ולמשוך זאבים רעבים אל דלתי.
המוזיקה של פיתולי גופך מחליקה על קצות אצבעותיי כשהן מחפשות נקודה שעוד לא הכירו, את מצחקקת בעדינות וכל השאר כבר היסטוריה.

כבר הרבה מאוד זמן שגשם חזק לא שטף את ירושלים, ערימות של פסולת מוכרת מתרוממות מיום ליום יותר גבוה אל עבר השמיים ומאיימות להסתיר את גורדי השחקים הספורים בה, כותנות משוגעים זרוקות ברחוב מאז הבריחה הגדולה מתוך חומות העיר העתיקה, רוצחים ושכירי חרב מותשים ישנים על ספסלים ברחובות כי לא נשאר כבר את מי להרוג מלבד התליינים. השוק מלא בשיכורים עצובים ובנשים זקנות שעדיין מונחות בתנוחת יד מקבצת על אף המגיפה שקילפה את גופן מן השלד והשאירה זכר של חורים בעיניים.

חלומות מתרוצצים בראשי בימים האחרונים ואין להם שום הסבר, אני קם וכועס, בוכה, אוהב, מקנא בעולם הפנטסטי הזה שהתרחש אל מול עיניי עד לפני רגע. והשמש מתגרה בי, ומעודדת אותי לקום, מחממת את החלקים שלא יכולים להפסיק לנוע, אני מרים את הרגליים באותה תנועה מגונה ומוכרת ומתחיל לדמיין יום חדש

בוקר וערב

5:24
מיליוני גופים מתנשמים עמוק כשאור של בוקר מכסה לאט לאט את העיר והשמש עוד לא מציצה. ציפור ראשונה מצייצת ומעירה את חברותיה למקהלה המכונפת שתוך כמה רגעים מנצחות על הדממה את שירתן המבולבלת. רכב מתקרב ומתרחק ונשמע כמו רוח חזקה ונעלם מבלי להשאיר אף סימן מאחוריו, כל הנשמות עכשיו משחקות עם הגופות ומתגרות בהם בשעת החזרה. יש שישובו מוקדם אל הבשר ורגליים יונפו אל מלאכת הפועל החרוץ והמוטרד עוד לפני צאת החמה ויש שיתמהמהו, שיעשו עוד סיבוב בגן העדן של הנשמות החולמות, יקחו עוד ביס מעץ השוקולד תות תמר, ילקקו עננים של מסטיק מהשמיים, יתערבבו בשלוליות של רגשי תפוז סחוטים על מצע של עשב איכותי

5:34
העיניים פקוחות וכבר לא נותרו אף קורי שינה לרפואה שיעזרו לחזור לישון. הנדודים שנגמרו החליפו עם נדודי השינה למרות שהייתי בטוח שיחלפו עוד כמה שנים טובות לפני שאתנהג באופן כל כך דומה לאבא, מחשבות ממלאות את החדר סביבי ואין שום אפשרות לתת להן לברוח, החלון פתוח ורוח מנחמת של בוקר שרבי מבשרת על החום הקרב ובא, אין לי לאן לברוח כי מישהו דאג לשים סורגים על החלונות כך שלא יוכלו לפרוץ אלינו פנימה ולא נוכל בעצמנו לקפוץ החוצה.

5:44
את פוקחת עיניים לשנייה ומתוך חלום את שואלת שאלה שאין לי עליה תשובה, גופך מתגלגל אל הצד הרחוק של המיטה והאור בחוץ מתחזק. קווי המתאר של דודי השמש הזהים נראים לי רכים ובא לא לנגוס בהם, ינשוף קורא בקולו המתגלגל ומקווה לאוכל או לסתם חברה שתפר את בדידותו. העולם כל כך יפה בשעה הזו שדמעות מתחילות לזלוג מעיניי בצער על כל הנשמות הגדולות שעסוקות בהזיות הלילה עכשיו, אני מנסה לכסות את העיניים שוב ומקווה שהפעם אצליח להירדם או לפחות לחשוב שנרדמתי, אבל העיניים נשארות פקוחות ועכשיו עוד אפילו לא שש בבוקר

17:47
הדממה שמישהו קרא לה קדושה מתחילה להתעטף סביב העיר הבצורה וצעדים מהירים ממהרים לפני התרועה העתיקה שתכריז על בואו של הערב וכניסתה של השתיקה. כל נקודות החן בגוף מתרכזות אחת בשנייה ומנסות להתקרב כמה שאפשר כי תמיד דמיינו איך יראו ביחד, המחשבות שהתנגשו אחת בשנייה בתוך חלל הראש מהבוקר נרגעו או יצאו החוצה דרך האוזניים ואני מרגיש את הנשימות מנפחות את בית החזה.

כל כך הרבה דרמה מתגלגלת בין חברים חדשים וישנים ובמקום להושיט יד, מושיטים אצבע מאשימה

לא יצא ממני כלום

רכבים מתנועעים אחור ושוב מחוץ לחלון שלי והשמש שוקעת וזורחת והשלג יורד ונמס ורוח נושבת דרך העלים ומעיפה אותם למקום אחר ואנשים הולכים הלוך ולא חוזרים כי אין להם שום סיבה מספיק טובה לשוב אל המקום ממנו באו. אנשים לוקחים מזוודה או לוקחים תכשיט ואוספים את הזיכרונות מהקירות בעיניהם ופותחים דלת החוצה כאילו בחוץ יתגשמו החלומות והמשאלות הגדולים אבל כשפוקחים את העיניים מגלים את אותן הפנטזיות הנפלאות מעוכות תחת גלגלי המכונות המתקדמות על הכבישים השחורים.
נוצה מעופפת מעל ראשי כולם ויש כאלה שמצליחים לראות אותה מבעד לענן הפיח אבל מבלי משים לב היא מרחפת בסיבוב מהיר מטה ואל תוך פתחי הביוב המצפים.
רעשי זעם ורחשי לב דומם שולטים במוח הכימי המטופל בכבדות כבר עשרים ומשהו שנים ונוסחאות מתמטיות מתפתחות לכדי התקפי חרדה ופרצי אלימות שלא מובילים לשום מקום, למעט אולי בית הסוהר של הנפש. אני אוחז במוט או בעמוד ישן מתקופת בית שני או שלישי או למי אכפת ומניף אותו לעבר כל הפרצופים שבא לי למחוץ, מציע בראשי החולני שלי לדמויות שונות בקהל לקפוץ מהחלון של הקומה השלישית מבלי לחשוב על הקרקע שמתחת.
ואני גם מתגעגע, אני גם עצוב, אני גם איך אומרים – באבל.
אבל שלא נגמר, לא משחרר, לא מתגבר, לא מתפורר. בניגוד למי שכבר לא פה, הוא התפורר מזמן, אבל הוא עדיין חוזר אליי בחלומות, נראה קצת אחרת, קצת יותר שמן קצת יותר גבוה ומשהו חסר בעיניים – כאילו יש בפנים איזה רובוט אחר ולא מי שהכרתי. צפצפה של משאית או משהו גדול יותר מעירה אותי ואני מזיע כי שוב קיץ ולא שמתי לב, בפעם האחרונה שפקחתי את העיניים עוד היה חורף ושלג ואנשים כיסו את האף בסוודר כדי שלא ינשור להם מטה.

אין שום דבר חשוב שנשאר לי להגיד אני רק מתקתק ומתקתק ומתקתק עוד ועוד על המקלדת, חושב שיצא לי משהו חשוב מכל הבירבורים האלה אבל אני יודע שבינתיים אין שום תוחלת או משמעות לעשייה הריקנית שלי, גם אם יבוא חכם זקן כזה ויגיד לי יופי או יטפוח על השכם הוא לא יציע לי גם צ׳ק או איזו ערובה לכך שיום אחד עוד יצא ממני משהו.

לעולם לא יצא ממני משהו, ככה אמרו לי מהיום הראשון בעיניים, אבל השפתיים דיברו מילים אחרות לגמרי.
לא יצא ממני שום דבר, כי אין לי שום סיפור מעניין לספר, לא גדלתי בערבות של פרו וגם לא בג׳ונגלים של ברזיל או במדבר של אפריקה.
לא יצא ממני כלום עד שלא אוציא מעצמי את היהירות ואת הפחד, את הסיבות הטובות להאמין באמת אחת ומוחלטת, עד שלא יוציאו ממני את כל המיץ וישפכו לי את הקנקן לרחוב, יעלו את גופי המצולק על מוקד וישרפו אותו כמו בסיפור ישן על מכשפות.
לא יצא ממני כלום כי אין לאן לצאת, אין עוד מה לראות ואין עוד מה לחדש – הכל סופר, דווח, תועד, חושב, נספר, קוטלג, נמדד, נשמר ועכשיו בארכיון הוא ממוסגר.
לא יצא ממני כלום כי אין לי שום דבר בפנים, אין מה להוציא – הכל כבר נמצא שם בחוץ, קצת מתחת לאף, מעל השפה העליונה, בזוית אלכסונית מהעין ובקו ישר מעל הסנטר.
לא יצא ממני שום דבר כי אני מתייאש, כי אין לי סיבות טובות להמשיך, אז אני עוצר
לא יצא ממני שום דבר כי אני לא מורד וגם לא מהפכן וכי נוח לי מאוד לישון בכל ערב באותה המיטה
לא יצא ממני שום דבר כי כבר לא יוצא מאנשים כלום היום, כמה דקות שחוקות של קלישאה בערוץ צדדי בתוך קופסאת פח שאפילו טוטו הכלב הבין כי היא יצאה מהאופנה
לא יצא ממני כלום כי אין לי זמן לכלום ועד שלא יתפנה הכלום מזמנו, מזמן לא כלום זמני נהפוך לכלום על זמני
לא יצא ממני כלום כי אין שום כוונות טובות יותר, אין רצון ואין אחווה ואין רעות ואין תקווה
לא יצא ממני כלום כי לבד אני אפס ובקבוצה אנחנו חבורה של אפסים ואין אף אחד שמוכן לעמוד בראש האספסוף
לא יצא ממני כלום כי אני אוהב את התחושה הזאת, אם לעולם לא יצא ממני כלום, לעולם אשאר פוטנציאל לא ממומש ואולי הבלתי ממשיות של הפוטנציאל תחזיק אותי עם הראש מעל המים יותר גבוה מאשר צלילה מצוק אל תוך הכפור של האגם הגדול הזה שאינני יודע אפילו את מימדיו
לא יצא ממני כלום כי אני מרים ידיים וחושב שמשהו ייפול אל בין שתיהן מהשמיים

לא יצא מאף אחד שום דבר,
כי כולנו בני אדם