סיפור לפני שינה

תספר לי סיפור
טוב, סיפור חדש?
איזה סיפור שאתה רוצה
אבל את אוהבת סיפורים חדשים
נכון, אז תספר לי סיפור חדש
אולי אני אשיר לך שיר?
לא, סיפור
טוב

ערב אחד, הירח החליט שלא לזרוח. הוא לא רצה לספר למה, אבל הוא לא רצה לעלות למעלה.
עברה שעה של כוכבים, שעתיים של כוכבים ואף אחד מהם לא הצליח לראות את פני כדור הארץ.
״מה קרה לך ירח?״ שאלו הכוכבים, אבל הירח לא ענה.
הלילה נגמר והמשיך הלאה וביום, השמש גילתה להפתעתה את הירח לצידה.
״מה אתה עושה כאן?״ שאלה השמש את הירח. אך הירח נותר אילם ורק הביט בעיניה השורפות ושתק.
שוב התעטפו השמיים בחושך ושוב לא הופיע הירח במקומו.
בלילה החמישי או השישי להיעדרו של הירח הלבן, צלקותיו המוכרות החלו להיטשטש בזכרונם של שאר יושבי השמיים ובמוחם של אחרים שמסתכלים לשמיים.
גם ביום כבר לא הופיע יותר הירח ואף אחד לא הבין מה קרה לענק הלבן.

עבר המון זמן, המון זמן של כוכבים ושל בני אדם ושל אוקיינוסים. כולם חשבו שהירח עבר למקום אחר.
אבל הירח לא עבר לשום מקום אחר. הוא לבש תחפושת בצבע שחור והחליט להסתכל, על כל הכוכבים הבהירים בשמיים. הוא פשוט לא יכל להוריד את עיניו מהיופי הזה שממלא את הלילה בכל פעם.

זה סיפור יפה
יופי
אבל עצוב
למה?
כי הירח מתחבא
אז מה?
אז לא טוב לו
איך את יודעת?
אני לא יודעת, אני מרגישה
מרגישה שלא טוב לו?
מרגישה שלא טוב לך
אבל אני בסדר
אבל אתה מתחבא

7 ימים

תלמד לחבק, אל תלמד לשרוף
תלמד לעמוד ואל תלמד איך להפיל
תלמד לחזק ולאמץ, אל תלמד להכאיב
תלמד איך ללכת עם הראש זקוף ולא איך להכפיף אחרים תחת חוסר הביטחון
תלמד שטוב יצא רק מטוב ומי שעושה רע, עושה רע רק כי רע לו
תקרא ספרים, כאלה שעושים לך חשק להיות לבד ותדמיין את הזקנים האלה שחשבו אותם מדברים אלייך בקול עדין וצרוד ומבין

יום אחד, שהגיע על פי תורו בשבוע נחתה ציפור על חלון ותחתיה התכתשו קדימה ואחורה מנועי מכוניות משוכללים ומוחות קודחים, היו שם פנים לבנות ופנים שחורות והיו שם בנות קטנות והיו גם בנות גדולות. היה זוג אחד שנפגש אחרי שלא התראו שנתיים והיה שם אדם בודד עם סיגריה דולקת, היו גם ילדים שמחים, רועשים ששרו שירים שאף אחד לא מבין והיו חתולים שקפצו פנימה והחוצה ופנימה והחוצה מתוך פחי האשפה.

ביום השני, שגם הוא לא פספס את תורו בסדר המוכר, הציפור עפה ואחריה נשארו כמה ביצים. קבצן זקן עם מבטא משונה, הלך וחזר מעלה ומטה ברחוב וחילק ברכות ומבטים מקומטים לכל מי שהכיר וגם לכל מי שלא. צעיר שמוכר בסופר של אבא שלו בינתיים אבל בינתיים כבר הגיע לגיל שלושים. סטודנטיות צעירות שעוד שנייה מסיימות את התואר בעבודה סוציאלית והולכות להציל את העולם, או לפחות את המסכנים שבו. תושבי בית הקפה שיודעים לבחור את הטעם בקפידה אבל אין להם מושג איך להכין אותו. מעצבות אופנה מזדקנות שנלחמות בגיל כאילו היה אויב מושבע או מחלה מדבקת. זקנים שאין להם סיבה לקום בבוקר מאז שיצאו לפנסיה אז בינתיים הם יושבים בתחנות אוטובוס.
זוג דתי וצעיר, בטח יותר צעירים ממה שאני חושב עם שיירה של צאצאים שמתפזרת מאחוריהם כשהקטן דואג לגדול וכל השאר שבאמצע רצים הלוך חזור. בנייני אבן ישנים שנראים כמו חומות ישנות עוד יותר שאמורות להרשים את הצופים בהן, אך אף אחד לא מקדיש להן תשומת לב כלל.
רוח שקטה שנושבת פנימה אל מתחת לבגדים ומקררת את העצמות.

ביום השלישי, חשף אלוהים את היבשה והצמחים שהתחבאו מתחת למים שנתנו להם לישון משהו כמו נצח של זמן וביום הרביעי השמש התחילה להביא את השרב.
ביום החמישי הגיעו הדגים והציפורים והשקט הראשיתי הופר וביום השישי,
בעלי החיים.

ביום השביעי לא היה כבר מה לעשות
ומאז אנחנו מחפשים
יש שאומרים שאין שום סיבה לנוח
ויש שנחים בלי הפסקה

בכל אופן,
תמיד תהיתי מתי אפגוש אותך

נו, לילה

כוכבי רוק׳נרול נוזלים לי מהתקרה ונמרחים אל מדרכות העיר הקדושה והרטובה שלעולם לא מתחממת, כדורגלנים מזדקנים עטורי תהילה וקעקועים מטפסים על הקירות וגולשים מטה דרך המרזבים החלודים ונתקעים בין שאריות העלים היבשים שנשרו עם הרוח ונחתו בחריצי הפח, גיבורי מלחמה מזוקנים-מזדקנים בורחים עם חליל בין הידיים אל עבר ההרים המושלגים ולתוך מערות גדולות וחשוכות בהן אפשר להמציא סיפורים.
חוטי זיכרון קלוש שמעולם לא היה שייך לי מתחברים לרשת מלכודת של עכביש ארסי ואפריקאי שעוקץ אותי בפחדים הכי גרועים שלי.
הידיות מתחילות לנזול, הצבעים דוהים לפתע, כל הקולות נשמעים כמו רובוטים ואני חושב שהעיניים יוצאות לי מהחורים.
אין תשובות לשאלות שאין להן פתרון כמו שאין סירים מרובעים במטבחים פתוחים ועגולים, אין היגיון אצל כל מי שמחפש היגיון ואין שום סיבה להצדיק את כל הטועים שבטוחים בצדקתם, יש עיניים לפקוח בבוקר כי בינתיים עוד לא קרה שום דבר נורא ויש עוד סיכוי אחד קטן שמשהו סביבי עוד ישתנה.

פולטיקאים מלוכלכים משריצים שערוריה חדשה שמתרגשת בין כלי תקשורת מדומיינים שמתקדמים בלתי נראים בחלל ועד קץ הגלקסיה, המוח מתפזר לכל הכיוונים וכל התשדורות העל חושיות עוברות לי דרך המוח, אין לי שום כיוון ברור כי את כל השבילים כבר כבשו לפניי, אין לי שום טיעון חדש להטעין באקדח המשוכלל, החדש שקיבלתי, אין שום יום הולדת ושום יום רגיל שיתרחש באופן שאיננו סטנדרטי כי הכל כבר היה וכל מה שיהיה משתעמם מלקרות בעצמו

לקבור את הראש בתוך ספר עתיק, לקבור את האופק באמונות תפלות, לחתוך ורידים ולהזריק שקרים ולהערים ערימות של שחת, לקבור אוצר מתחת למים, לצלול בצוללת עשרים אלף מייל להפסיק ולשאול ולחקור ולמה אין לי כבר מה להמציא

להרים את היד אל השמיים ולקפוץ מהצוק אל המים, להמציא לפחות איזה אלף סוגים של קלישאות נחותות ודרוסות, לחשוב שאולי חרטות מפחידות לא יוכלו למלא את הגוף, לחשוב שאני אולי קצת יותר טוב ואולי עוד יש לי סיכוי

כל מה שקורה

מרגע שנרדמתי התחילו להתרוצץ בראשי מחשבות סוררות, כל הפחדים הציצו החוצה והתכסיתי עד מעל הראש. מאז שעזבתי את עולם השפיות נראה לי שאין שום היגיון בללכת ישר ברחוב או לציית לחוקי המדרכות ולמרות זאת הגוף בתנועה מכאנית קבועה מתנדנד הלאה על ימין ועל שמאל. מאז שנעלמתי מאזור החיוג המוכר והישן של שנות התשעים ,של עצים מתנודדים ברוח הקיץ וזבובים שמטיילים במעלה הגב, של רוח חמסין קלה שנושבת באזורים המועדים להזעה, של מחנק מזמין ומטריד באותו הזמן שלא מזכיר לי שום דבר, כי פשוט חם מדי מכדי לזכור – מאז שנעלמתי, הפסיקו לחפש את שרידיי.

התחלפו לי הפנים והתחלפו הפנים סביבי למרות שאפשר תמיד לזהות את אותן הכוונות הטובות והאינטרסים הדוחים, התחלפה קצת השפה והשתנה גם קצת הנוף אבל גם פה כולם הולכים על שניים. התחלתי לישון יותר ולישון פחות, להתקלח יותר ולהתקשר פחות, התחלתי להאמין שיש סיכוי להגשים פנטזיות של ילדים ולמרות שאני עוד ילד ומדבר ככה לעצמי, אולי עוד יצא לי מבין הידיים משהו להגיד. השתניתי, הזדקנתי, התחלפתי. אנשים מסביבי התחלפו, אנשים מסביב החליפו טקסים, החליפו פנים, החליפו אג׳נדות ומספרים והיום הם מתארחים בשישי אצל אויביהם המושבעים של הערכים שמתו כבר. אני כבר לא נהיה גבוה יותר מיום ליום או מזמן לזמן אבל משהו בעיניים ממשיך להשתנות, העולם כבר לא מרגש כמו בפעם הראשונה אבל ההתרגשות נותרה ומרכזת אותי בכל מה שלא הבחנתי בו עד היום.

אני כבר לא עוצם עיניים כמו פעם, אני מישיר מבט – אני לומד את כל מה שקורה סביבי עד שכואב הראש ואני נופל. אבל בינתיים אני ממשיך להתבונן חזק יותר מאי פעם על כל מה שקורה.