על מה אני מדבר היום

סוף העולם אמור היה כבר להגיע, אבל לא שמנו לב.
היינו עסוקים בלחטט בשאריות של ארוחת הצהריים ובהתרשמויות ריקניות מאופיים של אורחי החג.
אסטרואידים עצומים פגעו בפני הארץ והזיזו את הכדור ממסלולו והכל התחיל לשוט בחלל בחופשיות, לא היה יותר כוח משיכה וגם ההיגיון הבריא של המדע נהיה חולה. לא חשבו יותר מה נכון ולא הייתה שום דרך לשלול את כל הטעויות. אבל אף אחד לא נהיה שמח יותר וגם לא הופיעו מלאכים בשמי הלילה.

מה צריך לקרות לך כדי שתהפוך לקבצן או לתייר עשיר או לסוס רתום לעגלה במאה ה-17 שמתרוצץ ברחובות של לונדון. מה הסיכוי שייפול מטבע של חצי שקל על אותו הצד שלוש פעמים מבלי שתתחמן את התוצאות.
באיזה שנה הייתי נולד אם הייתי רוצה את כל התשובות.
אין לי תשובות, אין לי מחשבות יותר, לקחו לי את כולן, כתבו אותן לפני כן וכל מה שאפשר לעשות זה להתחרות על האופן בו משננים את מהלכן בצורה הכי משובשת.
בוא ונלמד שיעור בהיסטוריה, בוא ונלמד פילוסופיה. בוא ונפציץ את כל מי שבא לנו ואת כל מי שאולי מהווה איום. בוא נהיה אלימים כמו ברומא העתיקה וכמו במלחמות השוורים, בוא נהיה רוצחים מוטרפים וקניבלים צמאי דם, בוא נהיה אריסטוקרטים נאורים במאה ה-18 שלא מבינים כלום, בוא נעמיד פנים שאנחנו איילי נפט ומתפוצץ לנו צינור לים.
בוא נשחק בלהיות ראש ממשלה או נשיא או סתם שר ביטחון, בוא נחשוב שיש לנו כוח להביא להסכם שלום. בוא נפנטז שאנחנו פראים בערבות של דרום אמריקה או שאולי אנחנו בכלל איזה קאובויז שרוכבים הביתה לטקסס.
אם רק תעיז לפנטז איתי יחד אולי נצליח לברוח מהמקום היחידי שהניחו בו אותנו יחד, אולי אם נחשוב מספיק חזק נרגיש שאנחנו אחרת.

אם לא הייתי עומד על שתיים ושוכב על הגב, כנראה שהייתי איזו ציפור או אולי סתם חלקיק של אבק – הייתי מרחף מעל, מעל הכל ולא חושב על שום דבר.
אם לא היה כואב לפקוח את העיניים, בטח הייתי משאיר אותן עצומות כל היום, אבל בינתיים אף אחד לא מבין על מה אני מדבר היום

המילה הדפוקה בינתיים

ברבות השנים הפך לי המוח נפתל וגם דביל
במרוץ השנים נזל לי המוח ונמרח על כל הקיר
במלוא חמישים מיליון ועשרים הפסיק האדם לשמוח
אחרי ששברנו את כל הכלים הפסקנו בכוח לצרוח

אין לי מילים לתאר את הפלא הזה שקורה לי בתוך הראש המילים מתחילות לזרום ולזרום ולזרום והפה שופך ומשתפך ומוסר ומספר את כל המידע שרץ לי עכשיו ממש לנגד העיניים. מילים מתחברות למילים אחרות והופכות למשפט לא ברור וכשהעשן מתפוגג ועננים מתפזרים מתגלה לי איזו משמעות, אני לא מבין וגם לא יודע אם יש בי בכלל היגיון ולמרות הכל אני ממשיך לקדוח ולנסות למצוא פתרון.
חיפשתי קסמים במקומות נדירים על גגות של בתים ביפן, טיפסתי אל ראש של הרים מושלגים באתיופיה ובתימן. ולא מצאתי מעולם איזה קסם שיזרום לי גם מבין הידיים שיגידו כולם איזה פלא נגלה פה וחוצה את הים לשניים.
בינתיים למדתי רק איך לאהוב אותך בין שתי הידיים ואני מחייך כשאני חושב עלייך זוהרת בלילה של שמי כוכבים, מסביב רק שחור שבתוכו לא רואים את מי שלא זורח.

אני נושם עמוק ושומע את האוויר נושב לי דרך כל הגוף, וממלא את הריאות ואת כל כלי הדם ואת החלקים שלעולם לא רואים, צמרמורת מדגדגת במותניים ויורדת אל הישבן ומסתלסלת סביב הירכיים ויוצאת לי מהרגליים. אני מנסה לאחוז באדמה שמתחילה להסתובב מתחתיי וכבר שכחתי איפה התחלתי בכלל ולאן עוד אלך לא ברור לי.
אבל יש מין דרך זהב אני יודע שזה מאוס וכולם לעסו אותה כבר בין השיניים, אבל אם אני לא אחלום חזק לא יתגשם שום חלום.
אז אין מציאות שפוקדת מסביב גם כבר אין מפקדים ורס״רים, יש שקט מוחלט שתמיד מרחף וצריך רק לשים אליו לב.
הוא לא מנחם ואין בו סודות והוא לא מבטיח פתרונות של קסם אבל אולי אם אגע בו אולי רק לשנייה משהו קטן ישתנה בי, אולי אני אדע איך לנשום גם בלי לפקוח עיניים ולרחף קצת מעל כל מה שמתרחש ולראות לעוד כמה שנים. אולי אם אדע את הביטחון הזה שתמיד רוצים שיבטיח שהכל יהיה בסדר ונקום בבוקר שוב ונרגיש קצת טוב עם עצמנו

הכל מתנגן לי כמו שיר מדוקלם שרוקד לי בין האוזניים
אין לי שום אפשרות אין לי שום ספק כבר
שאין לי שום קצב אחיד
המילים מתנגנות ואני להן עבד ואין לי ברירה בינתיים
אז לכתוב פה פוסק כי אין לי חרוז למילה הדפוקה בינתיים

משם לכאן

אני הולך ברחוב ומתאהב באלף פרצופים שאני מיד שוכח והאורות של העיר הגדולה שפעם הכרתי זוהרים על פניי ועל פני החולפים ונעלמים. שלוש זקנות יושבות בתחנת אוטובוס חדשה וצפופה שלא תיכננו למידה של אף אחד ומתעלמות מהסיפורים שהאחרת נושאת על כתפיה, הן מדברות על מזג האוויר, הן מדברות על זיהום האוויר, הן בוהות ישר אל האוויר ולא אומרות שום דבר.
כלב עובר ליד התחנה ומשתין לי על הרגל ובמקום להתעצבן אני מחייך והכלב נובח אליי בחזרה בשפה שאני לא מבין אבל נראה לי שהוא אוהב את זה. אופניים נוסעים מימין לשמאל, מלמטה למעלה ואין להן שום יעד ברור והרכובים עליהם אטומים בפני העולם, חבושי משקפיים כהות וסתומי אוזניות צבעוניות ומדמיינים שיש עולם מחוץ למה שאפשר לראות.
שני אנשים שמכירים אחד את השני אבל נמנעים מלהודות בכך מכינים את עצמם לקראת התנגשות בלתי נמנעת והדרך המזויפת בה הם מתכוננים לחייך אל מישהו שהם לא אוהבים שעומד לשים לב אליהם נראית כמו מסע בלתי אפשרי לכיבוש האגו ושאריות הכבוד העצמי.

אינסוף רכבים תקועים במסע אל העיר הקדושה והקיר העתיק שתקוע לה באמצע ועשרות צליינים ושיכורים אחרים הולכים לצידי כבישים שחורים ומשופצים ונראים כאילו שלפו אותם ממאה אחרת.
הלילה מקרר את האוויר ואת הנשמות שמתנודדות הלוך ושוב בהתרוצצות לא ברורה מכיוון אחד לכיוון אחר ונראה כאילו עוד רגע מישהו אחר עומד לספר את כל מה שקרה לנו יותר טוב.

עמוד חדש עומד להיפתח בתוך ספר ההיסטוריה ונראה כי מעולם עוד לא כתבו באותיות שבהן אנחנו משתמשים, אנחנו יודעים שאין סיכוי שמישהו חשב כמונו קודם ולמרות זאת חשש עדין מדגדג בתחתית עמוד השדרה שאנחנו נשמעים בדיוק אותו דבר כבר לפחות אלף שנה