אנשים קטנים

הדממה החדשה שרועשת באוזניי נשמעת כמו רוח מתקליט ישן של פינק פלויד ואני מתמסר אל נשימותיה הלא סדירות של התחושה הזאת שאי אפשר לראות אבל מרגישים.

שלוש דמויות משונות מופיעות לידי בחדר, הן יושבות על המיטה ולכל אחת יש פנים מוכרות אבל אני לא יודע להצביע על המקום ממנו הן ניבטות אליי

הראשונה בעלת פנים ארוכות וזקן צרפתי מסודר באופן שקשה להתעלם ממנו, היא שולחת אליי מבט דרך משקפיה העגלגלים ואני מרגיש את החום שלה אבל אין שום דרך למצוא את הנקודה ממנה בוקעת האש שלה

השנייה קצרה יותר, תוויה עגלגלים וחיוך נפרש על פניה. היא תופסת אחת מן הגיטרות שלי ומנגנת מנגינה שפעם ידעתי לשיר, המילים מלטפות את אוזניי וגם על פניי נמרח חיוך שאין לו שום סיבה

השלישית בהירה, כמעט כואב להביט בפניה. אני מאמץ את העיניים ומבחין בעיניה החומות ובעצמות לחייה. היא מתקרבת אל פניי ולוחשת משפטים ארוכים ומפותלים של אהבה ושל אושר פשוט וישן שכבר לא מסתובב לידי באופן קבוע

השלוש יושבות ומביטות בי ואני מתמסר ובורח וחוזר שוב אל דממתן שמרדימה אותי לאט לאט

בדברי הימים עוד יכתבו שגם אנשים קטנים הילכו על פני האדמה

צינורות במדבר

פניו המצולקות המדבריות של מאיר נשטפו באור השקיעה הזהוב כשהרכב התגלגל דרומה לכיוון האזור החם עוד יותר של הסהרה. עיניו הבהירות התמקדו על כל נקודה באופק ומחשבותיו סרקו במעורפל את פני החודשים האחרונים או השנים האחרונות, הוא כבר לא מצליח להבדיל ביניהם.
ושוב ירד מהרכב והניף מעלה את האגודל והתפלל לחללית חדשה שתאסוף אותו הלאה.
השמיים נצצו בנקודות לבנות ובשחור דומם והשקט ניגן באוזניו את קרוליינה של ג׳יימס טיילור.
הוא נשכב על החול החם ליד הכביש וניסה לספור את כל הכוכבים, ולפני שהספיק להגיע לעשרים צפו מול עיניו זיכרונות שלא ידע אם בכלל היו שייכים לו או שדמיין אותם מסיפור של מישהו אחר.

פנים יפות ובהירות העירו אותו משנתו ויד רכה הרימה אותו אל רגליו, היא לא הוציאה אף מילה והובילה אותו אל נחל קטן שזרם בשקט. היא נשארה עירומה ונכנסה אל המים וחייכה אליו, מאיר הוריד את הבגדים ונכנס אחריה. היא התחילה להיסחף עם הזרם והוא שחה אחריה, ידיה לא חתרו ורגליה לא התאמצו כשמאיר התחיל להתנשם בכבדות ובתנועות מגושמות אחריה. היא שלחה אליו ציחקוק למראה תנועותיו המשונות והתקרבה אל פניו האדומות.
הם יכלו לנשום אחד את נשימתו של האחר אבל הוא לא הצליח לנשק אותה. היא התקרבה אליו עוד ולחשה לו מילים שלא הצליח להבין.

הבזק חזק חלף אל מול עיניו וכוכב חתך את השמיים, האוויר היה עדיין חם ופיו היה יבש.
קול שקט שנשמע כמו קולה הלא ברור קרא בשמו, ״מאיר, מאיר תקום״

אור הניאון בכיתה גרם לפניו להיראות כחולות וחולות, ״מאיר, איפה אתה?״ הוא הופתע וחייך אל אסף וענה ״לא פה, לא יודע אפילו איפה״.
מחשבות על אפריקה ועל חשבון המים נאבקו על השליטה בתוך הדמיון ואף אחת מהן לא הייתה מוכנה לפנות אפילו סנטימטר למען האחרת.
מאיר נרדם שוב והמשיך לפנטז על יבשות רחוקות בתוך צינורות הניקוז התת קרקעיים המסתוריים מתחת לאדמה.

בזמן האחרון

בשנים האחרונות השמש התעייפה והפסיקה לזרוח עד מרכז השמיים. היא החליטה להישאר קרוב אל קו האופק, באזור בו אם יהיה לה חם מדי היא תוכל לצלול אל תוך המים הכחולים ולהירגע. החמניות, במחאה על כך הובילו את עולם הצומח לתקופת שגשוג מפוארת שבעקבותיה טיפסו העצים וגירדו לשמיים איפה שנעים והפרחים כיסו את כל פני הארץ, אפילו האצות ושאר יצורי הפלא של קרקעית הים השתתפו במפגן והתרבו על כל פני החול של מחשכי המעמקים שאור השמש לעולם אינו מגיע אליהם

בשנים האחרונות גם הירח התעייף מלזרוח ורק שלח קרניים בודדות בכל לילה אל הרקיע השחור ואפשר היה לספור כוכבים בודדים בלבד וגם הם היו נופלים לפני סוף הלילה. הים, למראה חסרונו של גורם שמי הלילה חדל מלהכות גלים בחוף והחול נסחף כולו אל תוך המים. לוויתני מצולות ענקיים נשכבו על גבם וגוועו לאם בעודם מביטים מעלה ומקוננים ״על חופי ימינו, שם דאבנו גם בכינו בזכרנו את ימי הקדם ואטלנטיס הקרייה הקדושה״

בזמן האחרון כבר שום דבר לא מרגש אותך. פני הזכוכית העדינות שלך הפכו לאבן קשה שאי אפשר לנפץ. הנחת בידיי מברשת עדינה וביקשת שאנקה את הבוץ ואת ערימות העפר שהצטברו תחת שפתייך ואפך, ביקשת שאעצום את עינייך ואקשט את מצחך בציורים אינדיאניים קדושים שאהבת, שיצליחו להציל אותך מעצמך. ידייך נחו לצד גופך המאובן על האדמה המחורצת והקשה ולרגע דמיינתי שאני לא מסוגל לשרטט את תווי גופך על פני האדמה. לרגע אחד נעלמת לי.
מחשבות הבדידות והעצב מילאו אותי ורוקנו מכל השאר.

בזמן האחרון אני מפחד מעצמי. אני חושש להביט במראה ולמצוא פנים שלא ימצאו חן בעיניי. אני חושש להביט ולמצוא פנים שאתאהב בהן. בזמן האחרון כל המילים שיוצאות לי מהפה מעלות ארומה של חרא, ציפורניי מגדלות טחב בקצוותיהן וצבע העיניים השתנה לצהוב של מוות.
בימים האחרונים אני מתעורר מתוך שינה ממושכת בעיניים פקוחות ונופל בתוך חלום אל הקרקע שאף פעם לא מגיעה.
בשעות האחרונות אני מתפתל מכאבים כי נחשים זורמים בעורקיי במקום דם וטפרים של מפלצות ארסיות ננעצים בבשרי.
בדקות האחרונות החדר מסתובב ואני מתענג על הבחילה שמשליכה את שאריותי האחרונות לכל פינותיו של שדה הראייה. ברגע האחרון אני רואה רק שחור מול עיניי וכל הכאב מפסיק וחרדת הקיום מנופפת בידה לשלום ולוחשים לי באוזן בשקט שעכשיו הזמן ללחוץ על כפתור הריסטרט

על כל

עלייך-עליי-עלינו, על כל מי שמסתכל במראה. על כל מי שמסתכל במראה ונבהל למראה הדמות המפוחדת מולו. על כל מי שחושב רק על עצמו – בוודאי. ועל כל מי שאין לו מושג על מדברים. וגם על כל מי שאין לו מושג על מה כותבים ומי כותב, כמה זמן נכון לכתוב וכמה זמן חשוב לשתוק.
על כל מי שעוד לא נולד בכלל ומצפה ליום הזה בכיליון מבלי בכלל לדעת. על כל מי שנמצא רחוק ועצוב לו. על כל מי שלוחם למען המולדת בחירוף נפש ומוותר על כל מה שיכול היה להיות לו נהדר. על כל מי שאין לו שקל אחד בכיס לבזבז אבל ממשיך לנסוע ברכב ספורט. על כל מי שכועס על כל מי שטיפש, על כל מי שנחשב, על כל מי שלא סופרים אותו, על כל מי שמתחרז, על כל מי שמתחרט על כל מי שיש לו הגיון ברור אחד וישר. על כל מי שהלך למגדת העתידות והיא סיפרה לו כבר איך הכל עומד להיגמר. על כל מי שכבר חווה סיפוק בלי סוף, שחייך אל המראה בסוף היום והקמטים נראו לו כמו סימני יופי והעייפות נראיתה לו כמו חדווה.
על כל מי שלבד אבל מסתובב במקומות הומים כדי להשכיח את הבדידות. על כל מי שאין לו אפילו סיבה אחת לצאת אל אור היום. על כל מי שמחפש הגיון בכל מילה ועל כל מי שעייף והלך לישון ולא קם שוב לעולם.

על כל מי שאפשר להתגעגע אליו ועל כל מי שכבר שכחו. על כל הבחורות היפות שהולכות בביקיני אל הים ועל כל המתיחות המופרעות שעומדות להתרחש.
על כל המילים המיותרות שנשפכות על הדף ועל כל העצב שעוד עומד להתגלות.
על כל מי שיודע מה הוא רוצה יודע מה הוא רוצה יודע מה הוא רוצה להגיד אבל מעולם לא הצליח להוציא אפילו חצי קול מגרונו.
על כל מי שויתר מזמן, על כל החבורה הגדולה הזו, שיושבת ומסתכלת מהצד ומקווה שמישהו ישים אליהם לב. על כל ההיסטוריה הארורה הארוכה והנמשכת-מייאשת הזו שנתלית לנו על הזנב כמו עלוקה אקזוטית.
על כל אלה, יכתבו יום אחד סיפור
עכשיו אפשר להתגלגל לצד השני, ולהמשיך לישון