תובנה

אני כותב רק מכתבים בזמן האחרון. התחלתי גם לספר רק את האמת. כל השקרים הקטנים שהפכו מנת חלקי הבלתי אמצעית הפכו למשפטים נדושים שכבר לא מעניינים את אף אחד וגם לא אותי והפכו אותי מהחוצה לפנים.
הפכתי לחיה מסוג אחר, כאילו הייתי קודם סוג של פיל ועכשיו אני ארנב ולא במובן הפיזי אלא במובן היצורי שבעניין. כל אדם מגיע לאיזו תובנה בשלב כזה או מאוחר של חייו ותובנות אף פעם לא נופלות מהעץ, את זה כבר ניוטון הצליח לפצח – אבל התובנה האחרונה ביותר פשוט נחתה כמו נוצה. לידי. על הספסל כשלא חשבתי על שום דבר מדויק או מסוים מדי. ונתתי לה לשבת לידי ודיברתי אליה והיא השיבה אליי מבט שקט ועמום שלא הצביע לשום כיוון אחד וברור. הרמתי אותה והנחתי אותה על כתפי, והיא המשיכה להתנפנף לה כמו נוצה של יונה לבנה והיא הלכה איתי את כל היום ואת כל הלילה. וכשהלכתי לישון היא נחה לידי על הכרית והסתכלה עלי ישן כל הלילה כי זה מה שתובנות גדולות הכי אוהבות לעשות.
אפילו כשהלכתי לשירותים היא עקבה אחריי, מציצה לראות אם אני שם לב ומסתתרת חזרה מאחורי וילון המקלחת, כשנהגתי בכביש כמו זומבי היא הייתה כמו זומבית לידי וכשהלכתי לקנות עוד כמה מצרכים שאמורים לעבור דרכי היא ידעה לבחור בדיוק את הקוטג׳ הנכון וכשנרדמתי בצהריים מול הטלויזיה המרדימה היא דיברה מתוך שינה.
הסתובבנו ככה יחד יותר זמן ממה שהצלחתי בסוף בכלל לספור עד שיום אחד היא התעצבנה, כשתובנות גדולות מתעצבנות, אתה לא רוצה להיות לידן. אז היא הרימה את ידה שצמחה מבלי ששמתי לב וסטרה לי על הפנים ולרגע הייתי משותק. הסתכלתי על התובנה והיא עדיין הסתכלה עליי באותו מבט כמו ביום ההוא שנפגשנו שלפתע עלה לי בזיכרון. ולא הבנתי מה היא רוצה.
את רוצה שאשתנה?
היא שתקה
את רוצה שנעבור דירה?
היא סטרה לי שוב
את רוצה שאני אכתוב לך שיר? סיפור? מכתב אהבה משתפך?
היא שתקה ודמעות קטנות ותבונתיות מילאו את שתי עיניה העמוקות
מה את רוצה?
צעקתי עליה בכל הכוח, כי זה ידוע לכל שצעקות תמיד מובילות לאמת שאף אחד לא רוצה לשמוע
את רוצה שאשתגע?
קפצתי על שתי רגליי והכיתי על החזה כמו אינדיאני בשבט קדום שמתפלל לגשם
מה את רוצה?
סיננתי לאט מבין השפתיים כי חשבתי שבטח אם אדבר לאט אישמע יותר מבין
מבטה המשיך לצעוק אל תוך עיניי כששפתיה נותרו מכווצות מכאב ושתיקתה צורמת באוזניי
לאן את רוצה שאלך?
השתיקה החליטה שלא להחליף איתי מילה

פתאום היא התחילה לרחף אל עבר פניי ויכולתי לנשק אותה
היא נגעה באפי בעדינות וליטפה את שפתיי בכף ידה והתחילה לרחף מעלה ומעלה דרך התקרה וכל הפיח המזוהם ודרך השמיים ובין כל הכוכבים עד שדמותה נעלמה מעיניי לגמרי.

עיניי התמלאו עכשיו בדמעות, והגוף התאמץ כל כך חזק להחזיק אותן על העפעפים. נשארתי בראשי מורם מעלה כאילו היא עומדת לרדת אליי שוב אבל שום דבר לא קרה.

התובנה שלי עלתה לשמיים ואני נשארתי פה לבד
להסיק את המסקנות

להתפרק

צריך לפרוק משהו החוצה
לפרוק לפרוק לפרוק
לפרוק שוב את הנשק – לפרק את המחסנית – לפרק לך את הצורה – ולהתפרק על המדרכה.
להתפרק כי אין סיבות להרכיב שום דבר להתפרק כי אימה אוחזת בכל רגע שבו העיניים פקוחות
להתפרק כי זה כל מה שנשאר לי
להתפרק כי מעולם לא הצלחתי ללמוד
להתפרק כי אין תירוצים יותר – להתפרק כי אסור לאהוב שוב
להתפרק כי אין מניעים – להתפרק כי אסור לחשוב
להתפרק כי כואבות לי האצבעות, להתפרק כי רק אנשים מפורקים מרכיבים מחדש מסגרת ברורה
להתפרק כי ככה אמרו לי, להתפרק כי זה מה שנכון לעשות
להתפרק בשם הפירוק הקדוש, השילוש העתיק שניצב על שלטי החוצות וזוהר בצבעי ניאון מרוחים שמתטשטשים ככל שאני מתרחק אל קו האופק שמושך אותי כמו מגנט שגורר את רגליי אחריו – כמו זומבי שרוצה אותי קרוב אליו אבל רחוק מספיק כדי שלא אבין אותו עד הסוף, קו האופק הזה הוא משחרר אליי אנחה, הוא מתנשף בכבדות כמו סופר ישן ומותש שמסתובב בקבר כבר כמה מאות שנים שכתב פעם שירים כואבים על אהבה שאסור לאהוב – שהתנדנד אחורה וקדימה בכיסא עץ כזה על מרפסת ישנה וחורקת שלעולם לא תשמיע את עצמה שוב פעם רומנטית

נגמרו לך המילים המודרניות סופר, נשארו רק המילים הישנות. אתה פותח ספר חדש כי אתה חושב שוב להתחיל לכתוב והידיעה הכואבת שאי אפשר לתאר גם לא באלף מילים, ממלאת את ראשך ואת ידייך ואת התודעה הכוזבת שפיתחת עם השנים.
אתה תופס את העשתונות – מה שלא יהיו וקופץ איתם ראש אל תוך הבור השחור שמחורר בך פנימה, והראש מסתחרר והעיניים שקועות ועיגולים שחורים נמרחים לך סביב שדה הראייה וכנראה שעכשיו הגוף שלך נופל אבל אתה לא תדע לעולם כי המערבולת שהסתחררת לתוכה עכשיו סוחפת אותך עמוק יותר מאי פעם והגוף הרזה שלך שאמור להתנגד לזרמים ולהזכיר לך למה אתה בכלל עוד חי, משתולל בפראות ודורש ממך להניח את החרב ולהיטמן ולהישכח כאילו מעולם לא היית

אני מחפש סיבות לבכות את אומרת
ואני מביט אלייך בחזרה ולא מבין
את צועקת אל גופי המטושטש שלא מבין מילים כבר
ואני לא שומע את קולך
אני ואת הולכים ביחד באיזה חלום שחלמתי
ואין לנו מושג לאן נגיע
אבל מאיזושהי סיבה השמש ממשיכה לרחף מעלינו
והלילה אנחנו ישנים בנפרד

אל העמוד הבא

אתה מתיישב לכתוב שוב, אתה מתחיל לדבר בגוף שלישי. אתה מודע לכל השרירים שלך בגוף. לכאבים הקטנים בצוואר שלעולם לא באמת משתחררים, למצמוצי העיניים העייפות שלא מרפים, אתה מודע לסימני המתיחה והיובש על המצח וגם האצבעות כבר רדומות ממנוחה.
אתה קם מהמיטה השחוקה וניגש אל החלון, יורד גשם בחוץ. אתה מסיט את הוילון ומביט בפרצופים מחוברים לפרצופים אחרים בנשיקת מוות של בינוניות וחושב מחשבות מעמיקות על הקיום. מעולם לא הצלחת לשים אצבע על מה זה בכל הקיום שלך ואיך אפשר לדעת שכל זה בכלל לא חלום – מעולם זה לא הפריע לך. אתה מסיט חזרה את הוילון שלא מחשיך את החדר ויוצא החוצה.

אתה צועד ברחוב עכשיו ומרגיש שמישהו חיבר לך חוטים מלמעלה ומוליך אותך כמו בובה  ברחוב, מסובב את ראשך שמאלה ומיד חזרה ימינה. מותח חיוך מזויף על פנייך כדי להרגיע את העוברים והשבים  ומסדר את צעדייך בשמאל וימין וחוזר חלילה עד שרגלייך מתעייפות. אתה מתיישב על ספסל ברחוב, והרחוב רטוב. מרזבים מטפטפים בקצב על מרזבים אחרים. חתולי רחוב מלוכלכים קופצים החוצה מתוך פחי שלוליות ירוקים-מתכתיים וכל הקדושה העירונית הזו נראית עירומה ומובכת. נראה כי היא מתביישת במשקעיה, היא לא רוצה שיראו אותה ככה. היא אוהבת להצטלם רק בשקיעות ורק על נופיה התנ״כיים האדירים. לא על סמטאותיה המתקלפות וגם לא על רקע תעלות הביוב המוצפות.
אתה מתעקש להביט אל מערומיה ומדמיין שאם תביט זמן ארוך מספיק תראה אל תוך נפשה הפצועה, אולי תצליח להציץ אל מתחת לשכבות הטירוף ותגלה מה שידעת כל הזמן.

הידיים שוב רועדות. חשבת שטיפלת בזה כבר פעם וזה נגמר, אבל מתברר שטעית.
הקור חודר אל מתחת לשכבות הבד שכרכת סביב המותניים – הוא מטפס מעלה ומהר וצמרמורת חדה עוברת בעמוד השדרה ועולה אל הצוואר והראש. אתה מנסה להזיז את הרגליים והן נטועות אל תוך הרצפה שנטועה אל תוך האדמה שלא מוכנה להזיז אותך אפילו מטר.

הזומבים של עידן האלפיים ומשהו צובאים על קירות המקדש החדש וטורפים את דרכם אל ערימות הזהב המודרניות שמנצנצות במחשכי השכחה. אף אחד כבר לא חושב על שום דבר כי כבר חשבו את הכל לפנינו, אף אחד כבר לא יוצר שום דבר כי כבר יצרו את הכל לפנינו.
הגענו אל הדף הבא בהיסטוריה והוא חלק ונקי וקצת לא נעים ללכלך אותו בדם שוב.
אז אנחנו רק נשב פה, לא נפריע. נציץ מהצד ואולי נצלם. ניתן לתמימים וליהירים להחליק מטה אל עבר העמוד הבא

סוף העולם

מן ההרים הוא ירד וכיסה את הכל כמו שלג לבן על פסגות שלא ביקרתי. כמו גשם הוא המטיר על ראשי טיפות גדולות של חוכמה עתיקה שהביא ממחוזות רחוקים. כמו תקוות קטנות שנקוות בקצה האצבעות ומטפחות ייאוש גדול שרק מחכה להתפרץ הוא חייך אליי בכל פעם שראה אותי. מעולם לא ידעתי את שמו אבל הוא כינה אותי באלף כינויים, הוא פתח את עיניו כשראיתי מסביב רק חושך, הוא שרף את הידיים בחום של השמש שלי. ראיתי את פניו בכל מקום סביבי וחשבתי שזו קנוניה אחת גדולה. היו ימים ששנאתי אותו וחשבתי שהוא יביא אותי לסופי והיו ימים שאהבתי אותו כאילו היה אחי. לפעמים בלילה בשקט ליד המדורה הוא לחש לי סיפורים שעד עכשיו מעלים לי חיוך על השפתיים.

מעולם לא רכשתי חבר. עסקני החברויות וקבלני המשנה שמעבירים סחורה מיד ליד תמיד נראו לי בזויים ורדודים ועל אף זאת החיוך תמיד נמרח על פניהם כשאת פני עיטרו סימנים של צער. חלפתי ליד מאות קירות ומודעות חיפוש, אחד שמן, אחד רזה, אחד מצחיק ואחד עקום. אחד ידע לשחק כדורסל והשני ידע ללכת על חבל, אחד ידע הכל על צילום ואחר ידע לדבר רק בשמות עצם. יום אחד אפילו הגעתי למכירה פומבית, כבר הייתי נואש אל תראו אותי ככה – לא הייתי עושה זאת אם המצב לא היה עגום. בהיכל המכירה המפואר ישב שופט רב כבוד ושמר על הסדר ואכף את החוק – הוא ידע שכך: לבן ולבן ושחור עם שחור, בין סגול לאדום מותר לערבב אך בין ירוק לכתום לא כדי לערב. בין כתום וצהוב תמיד יש חיכוכים, ובין תכלכל וארגמן זה תמיד מסוכן. בין גוונים ברורים יש חוקים מוסדרים אך בין צבעים מעורבבים כבר יש סיפור אחר.

הגיע סוף העולם, אבל לא זה הדרמטי. גם לא זה המתחכם. הגיע סוף העולם הפרטי, הדומם. הגיע סוף העולם כי אני הגעתי לסופו. עמדתי על הקצה והוא נראה הרבה פחות דרמטי ממה שדמיינתי. נשכבתי על האדמה של סוף העולם והצצתי מעבר לקצה של סוף העולם. מעבר לקצה של סוף העולם הייתה תהום, ניסיתי לאמץ את העיניים ככה שאוכל לראות ממש עד למטה ואפילו זרקתי אבן וקיוויתי לשמוע אותה פוגעת בקרקע – אבל שום צליל לא נשמע, כשאני חושב על זה עכשיו גם לא היו צלילים אחרים מסביבי שם, בסוף העולם.

אחרי שהפסקתי לפחד מסוף העולם, התיישבתי על קצהו, נשענתי לאחור ונענענתי את הרגליים קדימה ואחור. את המבט הרמתי אל השמש החמימה שמילאה את סוף העולם בצהוב. חשבתי לעצמי שסוף העולם יהיה מלא בפיצוצים ורעש ועשן של פיצוצים אטומים, אבל טעיתי. סוף העולם היה שקט ורגוע יותר מרוב הרגעים השלווים שלי. כשהבנו סוף העולם ואני שהגיע הזמן להפסיק לחלום ולהתרפק על סוף העולם הנפלא ותפאורתו הוא ביקש ממני בנימוס אם לא אכפת לי לקפוץ לתוכו. חייכתי אליו בפה מלא שיניים והוא ידע מה עומד לקרות. חיבקתי את האדמה חזק וזינקתי אל תוך סופו. סוף העולם עשה גרעפס ונעלם.