ליל גשם (קצר)

מערכת ניקוז הביוב האנושי שוב יצאה משליטה ובוץ ושאריות של בני אדם זורמים ברחובות ומשקים את כל הצמחים וחתולי הרחוב והכלבים שמשוטטים חופשי ובין הצחנה ומעליה חולפים רכבים במהירות גבוהה מספיק שמתיזה לצידי הדרך את הזבל והסירחון בדרך אל בניינים מוארים כשבחוץ השמיים מעוננים בצבע ירוק ועשן עולה מפתחי הביוב. הבטון והברזל שולטים בעיר האורות והקודש על אף הנוכחות המרשימה של כל מעריציו והגרופיות של האל וכל מה שאפשר לשאול עכשיו זה איזה חוקים אנחנו לא שוברים מכל הסיבות הלא נכונות ואילו חוקים אנחנו שוברים מהסיבות הנכונות אבל עוד זוג פנסים בוהק מסנוור את העיניים ואני חוזר לכעוס כי אנחנו מסתפקים במה שיש במקום לדרוש את מה שמגיע לנו – מתנצלים בפני כל אלו שצריכים היו להתנצל בפנינו והשקט בחוץ מצמרר אפילו את הרוצחים ואת שאר פושעי הלילה האפל והעיניים מתחילות לרצד ומישהו שואל אותי אבל אני לא מצליח לזהות את פניו – מהו מצב המודעות הטבעי וכמה מתוכו באמת אמיתי ומי יודע מה היא האמת בכלל ולמה בכלל אפשר לשאול שאלות והאם יש לכל המרדף הזה תוחלת או שנמשיך להסתובב במעגלים?
הדממה חוזרת למשול מיד עם קץ הרעש שבקע מגרונו של הזר המעורפל הזה ואז הוא נעלם

רגליי עדיין מונחות אחת על השנייה ומעיל מכסה את כל גופי כשהגב שעון לקיר מלוכלך ובטח הייתי צריך לחשוב שרע לי אבל מעולם לא הרגשתי יותר טוב, אני מביט לשמיים כאילו יש שם תשובה וירח פרוע מסתנן מבעד לעננים שחורים של לילה וחורף וגשם מתחיל ליפול

אחרי שעזבתי

אחרי מלחמת העולם השנייה הפסקתי לעשן, גם הפסקתי לבקר את הקבר של אימי ואבי שנפטרו כמה שנים קודם לכן. יצאתי אל חוף הים והחלטתי שאני גם מפסיק ללחום. מיליארדי כוכבים מסתובבים מעליי בשמיים השחורים שמתוחים שם למעלה ופתאום אני מבין שמעולם לא בחרתי להתעכב על אחד מסוים – תמיד נראו לי כל הנקודות הלבנות האלה כמו איזה סוג של משחק שמישהו למעלה משחק ובכל ערב מסדר אותן מחדש בצורה שרק הוא מבין ורק לאותו לילה כי אין סיכוי שלמחרת הוא מניח אותן שוב ובאותו מקום.
השביל שצעדתי עליו זמן רב כבר מאבד כל צורה ואני מאבד את יכולתי לצעוד אבל כל זה לא משנה כי מעולם גם לא חיברו אליי ממש רגליים.
אחרי מלחמת האזרחים האחרונה התחלתי לצייר ציורים של נופים כי הם נראו לי הרבה יותר רומנטיים מגופות מרקיבות בשדות הקרב, תפסתי מכחול שמצאתי יום אחד ומשכתי את שערותיו הפרועות לכל עבר על הבד שהיה מונח לפניי משך שנים וצורות משונות התחילו לתפוס צורה ולרגע גם חשבתי שציירתי את הכוכבים אבל משיכת מכחול ושיערות מלוכלכות בצבע משכו את כל הדמיון למקום אחר.
אחרי שעזבת אותי התחלתי לבכות, בדמעות קטנות ובהתייפחות כבושה – שאף אחד לא שומע, אפילו אוזניי המקומטות לא הצליחו את הרעש הדקיק לקלוט.
אחרי שנגמרו כל המילים החדשות המציאו שפה חדשה ועליה הרכיבו אינסוף של דרכים חדשות ומשופרות לתאר את העולם – ולא היו עוד ״די״ ו״אולי״ ולא נשמעו עוד ״זה רע״ ו״זה פחות טוב״ וכל מה שידעו להגיד מאז שינה את כל מי שהקשיב אבל כמו בכל סיפור טוב, היו גם הרבה אנשים שלא הסכימו להקשיב.

אחרי שנעלמתי מעל פני האדמה, המשיכו לנסוע בכבישים, או לפחות ככה סיפרו לי. אני התעופפתי בחלל, נוגע – לא נוגע בנשמות האלה שעד לפני שנייה גם הבחינו בנוכחותי. אבל חלפתי – המשכתי הלאה למקום קצת יותר טוב ילד, המשכתי אל המקום שבו לא שוכחים כי אין בו את מי לשכוח, המשכתי אל היקום המקביל הזה שלפעמים מדברים עליו בגיחוך – אבל הוא קיים, אני אומר לך. אתה לא רוצה להאמין, בסדר גמור, אל תאמין. תכעס, תבכה, תבעט בכל הקירות ותלכלך סימנים שחורים שלעולם לא יוכלו לקלף. אני עדיין אהיה שם ואסתכל עלייך. אני אגע בך ברגעים שתצטרך כתף, אני אגע בך כשתדבר לעצמך ותחשוב שאתה לגמרי בודד בעולם. אני אלך עם ידי שלובה בידך, אני אתמך בך כדי שיהיה לך במי לתמוך. אני אהיה העצב הפרטי שלך, אני אחבק אותך כשתהיה הכי שמח ותקרן מאושר כמו השמש. אני אהיה שם כי אין בעצם אפשרות אחרת, כי גם לפני וגם אחרי – כל מה שאיננו יכולים לתפוס עדיין מתרחש. אני שם בשבילך כמו שהייתי גם כשלא ראיתי את פנייך, לפחות עכשיו אני נטוע במקום קבוע ואין סיכוי שאני לא אהיה שם כשתגיע. אני ממשיך לצבור זיכרונות, אני אולי מסתובב עם נשמות עתיקות יותר וכנראה שלנצח תשאל את עצמך איך זה מרגיש. אבל חדשות טובות לי אלייך בני, גם אתה תרחף יום אחד הלאה, רק תבטיח לי דבר אחד – אל תשתגע אחרי השיגעון, אל תרדוף אחרי הבלתי מושג, יהיו רגעים שתשמח רק בחלקך כי אין לך אופציות אחרות. לא תוכל לתפוס את הבלתי נראה עד שיעלם הצורך להשתמש בעיניים ובשאר החושים. אני פה כי כמו שאמרתי, אין לי אפשרות אחרת ואני מחבק אותך ומסתכל דרך עינייך, כמו שהסתכלתי עד היום.

משהו קצר – שוויון

מה אתה שווה בכלל
כשמסתכלים על עינייך ואל שאר הגוף
דרך נחושת של מטבע
שרטובה מריקבון ומסריחה משחיתות?

כמה יעלה לי לקנות בשר מת בשוק?
וכמה הוא יעלה כשהוא עוד חי בכלוב?
וכמה כשהוא עדיין חופשי?
וכמה יעלה לי לפני שעוד בכלל נולד?

שוויון המשקל
נוטה כל כך חזק הצידה
שמאזני הצדק
התרסקו לאלף חתיכות
ועכשיו כולנו
אוספים את שברי המוסר המנופץ

אז כמה אמרת שיעלה לי לקנות
גוף של איש שהפסיק לחיות?
וכמה יעלה כשהוא בן חמישים?
ואם נתמקח ונוריד אותו לעשרים?
ומה אם הוא עדיין רק זרע?
ומה אם הוא בכלל מזרחי?

מאה לפחות

תגיד, איך תדע כשהגזמת?
איך תדע שלא צעדת יותר מדי בשביל המופרע והזהוב שלך עד שהגעת הרבה מעבר לגבולות העיר המוכרים? איך תדע שלא נעלמת בתוך הזיות הגדולה והפחדים הכבושים, איך תדע שלא דרסת בדרך את מי שאתה אוהב או את מי שחשבת שאתה אוהב? איך תדע שלא שאלת יותר מדי שאלות? איך תדע שלא שאלת מספיק שאלות איך תדע שכל מה שאתה יודע הוא בכלל אמת?
אלוהים בדמותו של מורגן פרימן יורד אלייך מהשמיים ופניו סדוקות נחלים של זמן ומנוקדות בכתמי שמש של אהבה וזיכרונות מתוקים וחיוך מתחיל להתפשט על פניו והוא מזיז את שפתיו ואתה לא שומע אף מילה – אתה יודע שגם אם היית שומע לא היית מבין כי כל דבריו נאמרים מבלי להיאמר. מבטו החודר של הכוח הזה שלא יודע תשובות אבל נראה כאילו יש לו את כולן מדביק אותך אל הקרקע ומוליך שוב פעם הלאה וחזק וקדימה כמו שלימדו אותך פעם כמו שהסבירו לך כשהיית צעיר כמו שסיפרו בסיפור על נסיך קטן שיושב כל יום מול השקיעות לפחות ארבעים פעמים.

אין שום סיבה נראית לעין להיפתח ולסרוק עוד יום של התרחשות והתגלגלות חדשה ולמרות זאת סדקי האור הראשונים חודרים פנימה ומתגלים פרטי היום החדש, המצעים המשומשים, הפנים היפות שמברכות את הבוקר, החום של הגוף שנוגע בדיוק באזורים מוכי קור הבוקר, הריח של החמסין שלא הרחת כבר חודשים אבל מתגנב אל האף כי אתה כבר מחכה לו כל כך הרבה זמן, המוזיקה של הרחוב שמתנגנת מימין לשמאל ומשמאל לימין וכל כמה דקות גם נתקעת בפקק, זרם המחשבות המתעקש שמתקתק את קצבו המהיר מאפס למאה.

אתה חי במאה קמ״ש ואתה לא עוצר – תמרורי עצור או מעגלי תנועה הופכים לבלתי נראים וסימני הדרך או צבעי הנתיבים הפכו מזמן לכתמים מרוחים. אתה דוחף קדימה והלאה אל עבר תשובה או אל עבר איזה ביטחון שיפרוש כמה חיזוקים וכמה קבלות – כמה חיוכים ואולי גם כמה טפיחות, האמת שלך או איך שלא תבחר לקרוא לבלאגן הזה בראש מתבלגנת בסדר אחד והגוף מדלג בעקבות הראש בין השלוליות שמנגנות רעש של מים. אתה טובע בתוך השלג של פחדייך ומזיע את טיפות העצב האפור, אתה פותח מטרייה מעל הראש כששמי הלילה מורידים גשמים של תשובות.

אין דרך לפתור אף משבר וככל שהימים עוברים כל פנים הופכות מורכבות עוד יותר
עוד עונה חולפת מחוץ לחלון וסימן ראשון לקמט נסדק על הפנים

בוא, תכתוב

בוא תכתוב אמרת לי, בוא תכתוב כי אני לא יודעת מה להגיד לך. בוא תכתוב כי אין לך ברירה אחרת, זה אתה אמרת לא אני. תכתוב כי אתה חייב לשפוך החוצה מהאצבעות, תכתוב כי כואב לך כשהאצבעות לא כואבות, תכתוב כי המוח שלך כבר נוזל לך מהאוזניים – כי דם כבר מטפטף מהראש, כי אין לך מה להגיד אבל הפה שלך מלא מילים תכתוב בלי הסברים ובלי לחשוב על מה אתה כותב. תכתוב כי אתה עייף תכתוב כי אתה טיפש תכתוב כדי לשרוף את המחשב, תכתוב כדי לשרוף את הנייר, תכתוב כדי לשרוף את מכונת הכתיבה תכתוב בלי לעצור מבלי לפסק מבלי לחשוב תכתוב תכתוב תכתוב תכתוב ובסוף לא תבין שום דבר תקשקש דפים פרועים על כמה שכבר אין לך מה להגיד על כמה שכולם מסביב רק מלחיצים אותך אבל אתה בולע את הלחץ המופלא הזה שלהם ועושה ממנו מטעמים תכתוב על זה שכולם מסביבך נראים לך כמו פרחים שפורחים שרק מתקרבים עוד ועוד לאור השמש תכתוב כי אתה כבר לא מרגיש בודד תכתוב כי אתה חושש אבל מתעלם מהחשש הזה שיום אחד עוד יפרוץ החוצה תכתוב כי אמרו לך שאתה חייב להתבגר תכתוב כי נתנו לך אגרוף בבטן ושמו לך שקית של קרח על הפנים תכתוב כי דקרו אותך בבטן וגם לקחו אותך לבית חולים תכתוב כי תקפו אותך ברחוב חשוך ודאגו גם להתקשר אחרי כן למשטרה תכתוב כי שיקרו לך שקרים והלכו אחרי זה לחפש סיבה. תכתוב כי המוח שלך לעולם לא ריק תכתוב כי אתה פשוט חייב להתפרק תכתוב תכתוב תכתוב תכתוב שאתה בודד שאתה תמיד תהיה בודד שזו תחושה וידיעה כזו שלעולם לא תעבור גם אם סימאת את המציאות בנוכחות חדשה במיטה שלך בנוכוחות יפה שמברכת את פנייך ביופי בהיר כזה בכל בוקר שמקשיבה לכל המילים המשוגעות שלך שנמאסות גם עלייך וגומעת את השטף הבלתי פוסק הזה מפיך כאילו היה זהב תכתוב כי אתה מרגיש אשם תכתוב כי אתה מרגיש חייב תכתוב כי אתה יודע שאין לך ברירה אחרת ואתה חייב לכתוב לכתוב לכתוב ולחזור על המילים שוב ושוב ושוב עד שיצא דם מהסלע עד שיצאו מים מהבוץ עד שתצליח לחפור לצד השני של האמת הגדולה שאמורה להוביל אותך הלאה וקדימה וחזק ולמעלה ותסחוף איתך על הגל הגדול את כל מי שנתקלת בו בכוונה או בטעות – כל האנשים שפגשת במקרה לרגע או לכמה רגעים כל הפנים היפות שחייכו אלייך ולא ידעת עוד כמה זמן ישארו סביבך – תחייך אל כל הפנים היפות האלה, תחייך גם אל עצמך במראה, אל תכעס על הפחדים שיש בך וגם אל תכעס על הפחדים של האחרים מסביבך, תפסיק לחשוב שמגיע לך יותר ממה שמגיע לאחרים, לא מגיע לך וככה זה. וככה זה יהיה. ואפילו ביום שתוכל לשבת אחורה באיזה כיסא נדנדה תחת אור זהוב באיזו חצר רחבה כשמסביבך יתרוצצו כל הסיבות להיות מאושר ועמוס נחת תדע שלך, לא מגיע. אסור לך שיגיע לך, דע לדרוש את את מה שלא מגיע לך ודע לדרוש שלא יגיע לך. לאף אחד לא מגיע ואף אחד גם לא מגיע – כולנו תקועים באיזו מערבולת של חושים ומחשבות ואשליות זולות ומתוכננות היטב שרוצות לסובב לנו את הראש מעלה ומטה ולכיוון הרצפה המתקרבת כדי שלא נעיז ללכת צעד אחד יותר ממה שמותר ונמשיך להתגלגל בתוך החבית המלוכלכת שאפשר לקרוא לה בית. תכתוב אמרתי לך תכתוב, ואני עניתי לך שאני כבר לא רוצה שאני רוצה שתפסיקי לדבר אליי בראשי – את בכלל לא קיימת וגם כשאני מדבר לעצמי אני לא קיים. אני מתיישב מול המחשב בשעה מאוחרת שוב ורוצה להיות בכל מקום אחר חוץ מכאן ובאותה נשימה לא הייתי מוכן לקבל אף סכום שבעולם בשביל לשבת בכל מקום אחר מלבד עכשיו וכאן.