אל תדבר איתי (רומנטיקה)

אין לי יותר אהבה אלייך יקירה שלי, כל השמחה נמוגה ורק העצב ממלא עכשיו ואני כמו חייל צעצוע מטופש עמוס בכלי נשק מפלסטיק והזיות של דבק מגע וחושב שעוד יש לי מלחמות להילחם אותן – האהבה שלנו גוועת עוד לפני שהספיקה להתקיים ואת מבשרת לי שהכל היה רק חלום בתוך הראש שלי אבל כל ההגיון הסביר והבריא בדרך כלל שלי מסרב לקבל את גזר-דין-המציאות שלך ואני כועס עלייך בחלומות והזיות הלילה הסגולות שלי וחושב שאת בטח טועה ובטח כולם טועים ובטח גם אני טועה אבל זה לא משנה שום דבר כי אין נכון ואין לא נכון ואין יחסי ואין במיוחד וגם אין להבין ואין לטעות – יש רק לירוק לירוק לירוק מילים ולפרוק לפרוק לפרוק את כל הרובים ולחשוב שמשהו טוב עוד יצא מכל הבלאגן הזה שקורה לי בראש אבל למרות הכל ועם כל האופטימיות שלימדו אותי טוב מדי אני ממשיך ללכת כי זה בטח הדבר הסביר ביותר לעשות כשאין לך רגליים

מסיבה שעוד לא ברורה לי אני מפחד והפה מתמלא בטעם של עופרת ודם ושום, כאילו ירו דרכי עכשיו בדו קני של מערבוני ספגטי מלכולכים ואדי המתכת עולים לי לאף ומתגלגלים על הלשון ודרך כל חלל הפה-ואת לא מבינה
ופניי מחייכות בטיפשות המוכרת והיופי שלך הוא לא אסתטי או ברור הוא טבעי וסתום ומאחורינו מופיעות פתאום תחנות דלק נטושות אדם שמזכירות נופים אחרים עם אנשים בודדים באותה מידה כמונו שמחפשים התרחשות בחוץ כשכל השאר מתאספים סביב נרות חגיגיים ובוערים לציון עוד שנה ומועד שחלף
ואת צוללת מולי אל הדמיונות המוטרפים שלך אל כל המקומות שלא ביקרת בהם ברגעים שבהם היית עסוקה, כל השקיעות שלא שקעו מול עינייך הבהירות, כל המחשבות המשוגעות שלא חלפו עדיין בראשך והריחות החריפים והמתוקים של כל היבשות הרחוקות והזיכרונות שלעולם לא יהיו שייכים לך והאהבה הישנה המפורסמת ששייכת לכל אחד ורק לך והפנים היפים שקירבת אל שפתייך והנשיקות החמות כשנמסת אל תוך זרועותיי שחיבקו אותך כאילו הבוקר לעולם לא יגיע

עיניו לא פגשו את עינייך מחוץ לראשו כבר חודשים והוא בחור רגיש ועכשיו הדמעות זולגות על לחייו, ״אני חושב מהלב״ הוא מתייפח וביצורייך המפוארים נישאים גבוה וחוסמים את כל האופק והאשליות ואת דורשת, ״אל תדבר איתי על רומנטיקה, הרומנטיקה שלי מתה – ירו בה – חיסלו אותה באופן ממוקד, היא כמו גופה של ציפור שהתרסקה לקרקע ועכשיו היא בעיקר מעוררת בחילה, וחוץ מזה אף אחד כבר לא מאמין בה גם לא בפנטזיות הכי גדולות״, ועינייך נשטפות דמעות ואת לא יכולה לעצור ״בחורה רוצה שתהיה יציב ושיהיה לך כסף ולה בגדים או תכשיטים או איזה ג׳יפ מוגזם״ ומבין זרמי המלח שהופכים לשלוליות מלוכלכות של בוץ הוא משיב ״אני לא איבדתי את האמונה התמימה המטופשת שלי – אני עדיין אידיוט אבל נראה שבזמן האחרון סביבי כולם הפכו לשפויים למופת, אז תני לי להישען על הקיר המלוכלך בסמטא המלוכלכת שהמצאתי לי, איפה שלפני שעה השתינו לי על הפח או הקיאו שיכורים ושפכו את כל המיץ של הדגים ואני אדליק סיגריה ואשאף חזק לריאות ואחשוב לעצמי שלפחות אפשר לדעת כשכואב, שהתחושה הזאת לעולם לא נעלמת או מאבדת מיעילותה-שהנזק שאני אעשה לעצמי יהיה מוצדק לחלוטין כי הוא לא נעשה במטרה להוכיח שום דבר לאף אחד
ואשרוף לעצמי בעיניים ואחטט עמוק בפצעים כי רק ככה אני יודע לגלות משמעות״

סופר

מילים של סיפור חדש מטביעות את כל הרעש מסביב בתוך המים של האגם בתוך הראש שלך והסופר של כל המשפטים ותעלולי הלשון שלעולם לא מתגלגלים על הלשון אלא רק בתוך הראש מודיע בחגיגיות עדינה מעל כל מעגלי החשמל במוח, ״סלח לי אבל הנפש שלך מתה״ וכל זה בכלל קשור לזה שגם אלוהים מת ואין אמת ואולי גם הוא עובד עליי אבל הוא ממשיך להטיף לי ואני שותה את תנועות הפה המדומיינות ״ראיתי את החיים, אם תקום בגיל חמישים פתאום באמצע הלילה ותתחיל לכתוב את מה שעובר לך בראש יחשבו שאתה משוגע אבל אם אתה עושה את זה כבר שלושים שנה אחורה ישנה האפשרות שיעזבו אותך לנפשך האנשים סביב אבל לא המחשבות״ ואני מסתכל על המילים האלה שמרחפות בחלל החדר דבוקות לקיר הלבן וטסות מעל ראשי עד שנתקעות בחלון, נדבקות לדלת-נדבקות לי למצח ומנסות למצוא את דרכן פנימה וקולו המסתורי של המחבר נהיה פתאום צלול יותר וצעיר והוא מודה ״אתה חייב להתיימר ולא כי אתה שחצן אלא בגלל הציניות שלא מאפשרת לדמיון ולשאיפות לחצות את תקרת הזכוכית הבינונית ועוד שלושים שנה יסתכלו על תחילת הדרך שלך ויגידו שהיית גאון או מטורף אבל כל זה תלוי אם בכלל עברת את גיל עשרים ושבע הסגול״ והקירות עכשיו מתחילים להסתובב סביבי והרצפה מקבלת זוית לא ברורה כזו שמנסה לגלגל אותי לרחוב ופניו הנעימות של ידען המילים והמחשבות מחליפות לגוון אדום ועכשיו הוא צועק ״אתה ניגש לזה באופן חייתי-הישרדותי, זה לא שיש לך אפשרות לכתוב – אין לך ברירה אחרת!
תהיה כל מה שאתה רוצה לכתוב עליו
תכתוב שעה ביום, שעתיים ביום-תחשוב על לכתוב-תחלום על לכתוב-תכתוב על לכתוב
תהיה מה שאתה רוצה להיות
תצחיק את מי שרוצה לבכות
תכתוב בכל הכוח שוב כי אין לך אף אפשרות אחרת״
ואני נופל לאחור מסוחרר ומותש מכל הלקחים האלה שאי אפשר להבין שלא ברור לנסות ולפרש ויד מושטת לעברי ואני אוחז בה ועולה על שתי רגליי ועכשיו פניו שוב מחייכות והוא מזכיר לי שהכל ברור והכל פשוט, ״בדיחות קקי ופיפי הצחיקו גם את אפלטון וגם את אריסטו ואפילו שייקספיר גיחך כשהפליצו לידו בטעות״

תכתוב

תכתוב תכתוב היא אמרה לי כאילו אין לך שום ברירה, תכתוב על כל מה שקורה לך עכשיו, על כל המחשבות שמתנפצות בראש באלף ואחד כיוונים באינסוף מימדים ולכל כיוון, תכתוב על כל האהבות המדומיונות והאמיתיות שקורות סביבך וחלקן אשליות וחלקן כואבות-תכתוב כי זה מה שאתה יודע לעשות-תכתוב כי אתה יודע שאתה לא מספיק ראוי בשום תחום אחר תכתוב בלי סימני פיסוק ובלי שום הגיון ברור בלי שום חוט מחשבה בהיר וברור שמסביר את טיעוניו ומחזק בתיאורים כוזבים ומפוארים – תכתוב על כל מי שאתה מכיר, תפנטז סיפורים מופרכים על אנשים שקיימים באמת תכתוב מעשיות נועזות וגדולות על אנשים קטנים ופשוטים תמציא סיפורים לא סבירים שיבעבעו מתוך המציאות הכי בנאלית ובינונית שקיימת תגרום לאנשים להאמין שהבלתי סביר אפשרי והבלתי אפשרי קיים גם אצלם, תכתוב את כל הזיכרונות שלך כאילו כבר עברת זמן חיים שלם כאילו לחמת בכל המלחמות ונפצעת בכל הגוף כאילו נדדת לאורך ולרוחב ולגובה ומתחת למים כאילו התאהבת בכל הבחורות היפות וכאילו השתכרת בכל הברים החשוכים, כאילו נלחמת בקרב אגרופים בכל הסמטאות המסריחות כאילו נשמת אוויר צלול על כל פסגות ההרים הכי גבוהים כאילו יש לך משהו מעניין להגיד כאילו מילים יכולות להביע יותר טוב מתמונות או מסרט כאילו יש הגיון בכל הטירוף הזה שקורה לך בראש כאילו מישהו חוץ ממך מקשיב לזימזום הבלתי פוסק הזה בתוך הראש כאילו לחזור על מילים שוב ושוב ושוב ושוב יבהיר את הנקודה החשוכה הזאת במרכז החזה שלך שכבר לא יודעת בעצמה מה מסתתר מאחוריה אבל כל המסתורין הזה משאיר אותה מתוחה על קצות אצבעותיה
תכתוב, כי אין לך ברירה כי עוד לא יצאת למסעות ארוכים במדבריות הנידחים של מקסיקו ולא חלפת על פני קקטוסי הזיות אינדיאנים או ילידים אדומים חומים כהים שמדברים בשפה שאתה לא מבין, תכתוב כי גם בהודו עוד לא היית והירח עוד לא נראה לך כמו איזה אל מפחיד ומחבק ששולט את אימתו האוהבת על אנשי הלילה הכהים, תכתוב כי אפילו השק הקליל הזה שאתה סוחב על הגב ומעמיס בעוד סיפור ועוד סיפור לא יודע למה הוא מתנדנד על גבך אבל לפחות בינתיים אין לו שום דבר הרבה יותר טוב, מוצדק או סביר לעשות
תכתוב בשביל כל החברים שפגשת אהבת ועזבת בדרך, תכתוב בשביל הצער כשהבנת שגם הם עכשיו חולפים מחייך ולא כי מישהו מת פשוט כי אין יותר את המשיכה הזאת שהניעה אתכם לפני כן ועכשיו נשארה רק תהום של מבוכה לא מוסברת שמפצה ברשמיות ובשיחות תמוהות על מזג האוויר – תכתוב בשביל כל אלה שאתה יודע להרשים כל אלה שבשבילם חשוב לך להתאמץ שאולי אפילו לא יודעים מה המשמעות שלהם בשבילך, שחושבים גם עלייך מדי פעם אבל ממשיכים בשגרתם שמסתכלים על הנוף ומוטרדים בשאלות הרבה יותר מורכבות וחשובות שמחפשים סימנים בשמיים במעלה שביל ההצלחה המתגבשת שמוצאים תשובות מרשימות וקופצים על שטיח הקסמים שסוחף אותם הישר אל האושר הבלתי נגמר
תכתוב לעצמך כי כבר התעייפת, כי כבר נגמרו לך כל התירוצים כי כבר לא כתבת איזה עשור כי נתקעת בתוך תוף חוסר האונים של הידיעה העמוקה של כל מה שאתה לא יודע, כל מה שאתה לא מבין, כל הכישורים הנחוצים האלה שעוד אין ברשותך, כל הפחד המשתק שאומר לך לצעוד לכיוון החלומות הנופלים לצד כוכבי השביט המתגשמים בשמי הלילה השחורים הזרועים
תכתוב אל היצור הזה שרואה הכל דרך העיניים שלך שטועם את הטעמים אבל לא פותח את הפה שמריח ריחות אבל לא נושם דרך האף – שאף אחד לא יודע איפה בדיוק הוא נמצא אבל לכולם אין ספק שהוא קיים שם

רוח

הכל נהיה אדיש למציאות שמתרחשת לה הלאה מבלי לשים לב כשכדורים פורחים באוויר ממלאים את השמיים והשמש מרקדת שוב ושוב את דרכה אל מתחת לקו האופק וקווי מתאר פנייך נחים בדיוק שמטריף לי את הגוף ומפיל אותי שוב ושוב אל אהבה חמה שממלאת את כל המסביב
בוקר עלה שוב על העיר הקדושה וכל הצדיקים הקירחים בה כסויי כיפה ופעצ׳ילה עטויי תחפושות דת משונות מטפסים במעלותיה ויורדים בעמקיה והרוח המשונה הזאת שאפשר להרגיש אבל אי אפשר לראות נושבת דרך מחשבותיהם ובין הרגליים ומקפיאה את האף והמצח ואין שום כוח בעולם שיכול לעצור את הטירוף האמוני ששולט בכל ההפרעות הנפשיות המוגברות שמייצרים המשיחים המודרניים הטכנולוגיים החידתיים שהמציאו לפני יותר מאלפיים שנה ועדיין אחיזתם לא מרפה מכל אותם בעלי תקווה חסרי אמונה שמחפשים בטירוף אחר תשובה מספקת
ושוב שמאלה וימין אל מול העיניים המשתאות שנחתו מכוכב אחר שלא יודעות להבין אפילו במילים פשוטות את מה שמתרחש מחוץ לחלון וערימות גדולות גדולות של חוסר הבנה מתאספות בתחתית חלל הבטן מלוות בכעס ואלימות כי אי אפשר להבין שום דבר כבר – השמש מכסה עכשיו את האזורים המוארים ומחממת את הבדידות שלעולם תישאר פרטית ואפילו הסודות הכי אפלים מרשים לעצמם להגניב מבט אל עבר הכדור הצהוב הגדול ולתת לו לשרוף קצת בעיניים כדי להסתנוור מהמציאות השואבת
קול דממת הקודש הדקה מופר רק בידי רעשי רקע שאימנו אותנו היטב להתעלם מהם והמוח חופשי להשתולל כאילו הוא יודע לאן להיסחף – שירת העשבים והים והטבע הפרוע מתנגנת באוזניים כמו שיר ערש עתיק שעבר מפה לאוזן מאז שחר ההיסטוריה ומתגלגלת על הלשון כמו כישוף אפל שמקסים את מאזיניו אל מסקנות החיים הפשוטים – האל הגדול הצבוע ביותר שהמציאו בני האדם ההוזים מניח את ידיו על הברכיים ומוריד את מסיכת הזקן הלבן הדבוקה לסנטרו ומרים את הרגליים על ענן ומביט בעצמו אל החלל שכך אומרים לו, אפילו הוא יצר והוא סופר את כל הכוכבים ברקיע והוא מביע משאלה בכל פעם שכוכב נופל והוא מתנשף החוצה בכבדות וחושב על כל מה שהספיק לעשות מאז שנולד, רמזורים ואנשי רוח, מלחמות היסטוריות וציפורי שיר, סמלים מפוארים ומבני אבן נצחיים והרבה הרבה מספרים לשכוח

כל הפרטים כבר לא חשובים יותר לאף אחד כל האנשים חגים במעגלים שוב ושוב וטועים בכל צעד שבו מתקדמים, טועים לשמאל וטועים לימין ועל אף הכאב הכרוך בכל צעד שגוי ההתקדמות אינה נבלמת ולעיתים אף מתעצמת והטרגדיה הקיומית שבראנו במו כפותינו כבר הפכה לפארסה מגוחכת שאף אחד לא מבין, האם זו היא דרמה או קומדיה או סיפור בלשים כושל, האם אנחנו בעצם דמויות בתוך קומיקס של מישהו אחר ואיך זה שתמיד ברגע השיא הדמות שהכי אהבתי מוצאת את מותה

המוח מתפזר שוב לכל הכיוונים אחרי שהספיק להתגבר על ההיסטריה של עוד בוקר שמגיע וכל השאיפות הגדולות והנשיפות המפוארות מצלצלות קצת פחות ברעש סביב והמלאות של הבטן מתפשטת אל כל שאר חלקי הגוף ואני נותן לאושר הפשוט הזה להרקיד את הדם דרך כל כלי הגוף כי אין לי אף אפשרות אחרת
הדממה של המוח שנגזרה לה באופן שמיימי והונחה בין שתי ידיי עוד לפני שבכלל נוצרתי מתאספת מעליי ותחתיי ומסביב לכל גופי ואף אחד לעולם לא יוכל להבין את החיוך המרוח המטופש שדבוק לי כמו פלסטר לפנים

הזיות זרות

אני כמו בתוך ריפוד צמר גפן לבן ורך הלילה
והמוח שלי מטוגן אפוי על הצד ככה שהכל יכול להישפך מן האוזניים
הלשון שוכבת נחה בתחתית חלל הפה שיודע להפיק צלילים מכל הסוגים וכל הדימויים מונחים עכשיו בצד כי ממש אין צורך בלדבר – פתאום אפשר להבין את הכבירות של הדברים

קפטן עארק, מיסטר ג׳יי וגברת גימל מלווים אותי שוב הלילה אל עבר הזיות אהבה ושנאה מוגזמת ואני עושה מה שאני רוצה ואני רוצה את מה שאני צריך ומבלי שהצלחתי לשים לב מתחיל השלב הזה שאתה טועם רעשים ומריח תמונות מרוב ציפייה לשלב הבא הלא ברור חסר הצורה שיתחיל – ועכשיו שקט ברחוב וכל החשדות מתחילים לצוף וקולות של צעדים בתוך הראש שלי ורעש חד של מטבעות שנופלים על איזה פח חותך את החשש ואני מבין כמה זה נפלא כשאין לי מושג כמה שווה חתיכת הנייר הזו שנקראת כסף שיושבת על כף ידי – כשאין לי שום דרך שהיא להשוות את כמות המאמץ ששווה פיסת העץ ושאריות הדיו המעטרות את השטרות וסמליהם המגוחכים

אל תוך הלילה הטיול הזה יוצא ומתוך הצללים הבהירים מגיח קול שנראה ידידותי ומזמין והוא מתלונן באוזניי-״אי אפשר לפתוח את העיניים בלי מתווך של העולם שינמיך את הווליום ויסדר את הפאזל במקום ויפזר ניחוח מסקרן בראש ובתוך החדר״
ואני בוהה-מהופנט בקול הזה ומוכרח לשאול אותו
״אני יכול לקשור נעליים, יש לזה משמעות?״
״כן״
״ואני אובססיבי לגבי הכל״
״גם לזה יש משמעות״
והוא ממשיך כאילו הוא כבר ראה הכל, ידע הכל, הפסיד, ניצח וחזר לסיבוב נוסף
״גם אתה נשמע מצחיק בטלפון, גם לך הקול קופץ בסוף המשפט, אתה עושה טעויות כתיב ואתה חושב רעיונות מטופשים לחלוטין ואתה פשוט וקצת מוזר וקצת שונה״
ואני חושב שהקול הזה בתוך הראש שלי הוא קצת מתנשא-ואז הוא נעלם

קראתי פילוסופיה, עשיתי סמים (לא ממש יצרתי אותם)
עישנתי סיגריות וציירתי קעקועים

ואז חם לי כי זה המזרח התיכון
ואני מזיע