הצד הרע של תל אביבי

אני מלא בסוגי דיכאון חדשים והשילשול המילולי הזה שלי כבר לא מרשים אף אחד-מלא בנוגדנים משוכללים שידריכו את רגלינו אל עבר השידרוג הבא בשרשרת הטכנולוגיה האבולוציונית המיקרו-ביולוגית המגה אלקטרונית שיודעת בשבילנו הרבה יותר טוב מעצמנו מה צריך לקרות לנו עכשיו ועם מי אנחנו צריכים ללכת לישון ואיפה כדאי להוציא את הזעם ואיפה אסור לשחרר לחץ ואיפה כדאי לטמון את הראש בחול ואיפה יש מוקשים שמעיפים לשמיים – על איזה מטוס כדאי לעלות בכדי להגיע מספיק רחוק ואיזו נדנדה תעיף אותנו ישר לירח
איפה מתחילים משפט כשזרקו אותך באמצע הסיפור-או איך את יכולה להיות כנה כשכל מה שאת שומעת הם שקרים זולים-שחרר שחרר מעלייך את כל הכעס והפחד הזה-אתה לא מושך אף אחד אפילו היתושים מעדיפים למצוץ למישהו אחר, אפילו את ההמצאות המופרעות ביותר שלך המציאו כבר כמה פעמים לאורך ההיסטוריה שרק נמתחת הלאה ואינה מתעניינת בכל הפרטים האלה שנראים לך כל כך רלוונטיים
כל הרומנטיקה החליטה לנזול מן העולם והלאה ולהיעלם בשאול השיכחה והשיכרות המפתים בתוך תהומות האבדון של אפריקה של כל הזיכרונות האבודים שנאבדו כי רוב האנשים פשוט לא מעוניינים בלמצוא אותם – הזיכרונות המתוקים של האהבות הראשונות שנגמרו כי הבנת שתמימות שייכת לילדים ולא למבוגרים שיודעים מה הם עושים-כל הזיכרנות היפים שבחרת לשכוח ולא כי רצית-כל הזיכרונות היפים שחלפו על פנייך כמו נסיעה מהירה ברכב ישן שתמיד היה שייך לאבא ולא לאימא שמשום מה תמיד נסע דרומה ותמיד משך את כולם במין דחיפה חזקה ובטוחה הלאה אל עבר איזה יעד שלא ידעת מהו אבל הסקרנות משכה אותך עוד ועוד אליו – גל המחשבות שלך שוב נהיה לא רלוונטי ושוב פעם הטעם המוזר בפה-בטח התחלת לחשוב בשפה אחרת-אולי התבלבלו לך כל המילים היפות שפעם ידעת להציג כי העיר הגדולה שחקה אותך ואת כל ערכי המוסר הטהורים-נפלאים-מושלמים-החלקים-הזוהרים בשמש השוקעת הבוכה שמתחרזת היטב עם כל רעיון סביר שרק תחשוב עליו
אולי גם את נסחפת הלאה מן החוף ואת מחפשת את החבל שימשוך אותך חזרה אל האי שלך וכמה עצוב ונהדר זה שאין חבלים מתוחים מחתיכות יבשת אל עבר מרכז אוקיינוס שמשוטטים בחיפושים אחרי אובדים אבודים שעובדים את ימיהם בפרך למען הטוב הכולל הטוב יותר למען החברה שבטח יום אחד עוד תתקע להם אצבע בעין או למען אימא או אבא או למען איזו גאווה מטופשת שלעולם לא תוכל להציג אף טיעון סביר – גם את עכשיו הפכת לזיכרון בראש של מישהו אחר שעדיין אוהב את הרגע הנפלא הזה שביליתם יחד שנראה כמו הזיה או כמו חלום או כמו שטות גמורה שלא תראה פתורה לעולם או אולי תיפלי מאיזה מטוס מהשמיים אחרי איזה פסטיבל מוצלח ומרגש על גדות חול צהוב שנשבר עליו אור השמש בתיאורים יותר מוצלחים של סופר יותר מוכר עם קצת יותר קוראים עם קצת יותר ידע או עם קצת יותר זקן וצלקות של קרבות ניטשים-רוב בני האדם מתים באיזשהו שלב ושעונים ממשיכים לתקתק הרבה אחרי שגם הרודנים הרומנטיקנים הגדולים ביותר נעלמים

מערכת טיהור השפכים של הביוב האנושי סתומה שוב ומים מסריחים מציפים את רחובות העיר המלוכלכת הזו שמתעוררת שוב עמוסה באנשים שהיו מסיימים את החיים שלהם אם רק היה להם את האומץ – כאלה שנאבדו להם כל הסיבות לזוז וכאלה שאין להם שום מטרה וכאלה שאפילו חתיכת לחם לא הכניסו לפה כבר יומיים-קבצנים מודרניים ומעודכנים שיושבים על כיסאות בית הקפה המנוכר במקום ספסלי הרחוב הקשים-אובדי עצות אבודים בודדים באמצע העיר הכי רועשת שהמציאו – ולקבצן הזה יש מבט והוא מנסה ליצור איזה קשר של העין כי הוא בטח צריך ממני משהו-בטח רק איזה כמה שקלים ואולי רק קצת תשומת לב ואולי הוא בכלל לא יודע עברית ואולי אני יותר בודד ובדיוק בגלל המצב המוזר שהוא חסר בית ואני מחפש-אבל הוא לא משחק כאילו יש פה איזו תקנה הקבצן בקצה ספסל המתכת הקרה מרופט וטבוע בתוך בגדיו המגודלים ויושב עד שהרעב יכריע אותו או החום של השמש או הלחות הדביקה של מישור החוף או המבטים העצובים של העוברים והולכים-אם רק הייתי קבצן בטח הייתי יודע יותר טוב מה עובר בראש לאנשים שהרגע הבא נראה להם רחוק-השעה הבאה נראית כמו הזיה ומחר בבוקר נראה במרחק נצח ובטח אז כמו משה המקראי הרומנטי שבחר לקפוץ ראש מאיזה הר צהוב גם בני אדם רגילים ימצאו סיבה להמשיך להתגלגל או לפחות להמשיף לרוץ – בלילה כשהוא לבד בפינה המלוכלכת הזו שתיקרא מיטה הלילה הוא מדמיין את הגלגול הבא הוא מדמיין ילד שמח כמו שהיה פעם ומדמיין ציפורים וכלב ופנים גדולות אוהבות שמבטיחות לו כל מה שהוא רוצה והוא בוכה בלילה כי זה עצוב כי החלום הזה מרגיש רחוק ונראה קרוב ולפעמים הוא היה רוצה לסיים בטרם עת את הגלגול הנוכחי רק בכדי לבדוק אם החלומות האלה בכלל נכונים ואז הקור של הלילה עוקץ בקצות האצבעות וחודר הלאה ופנימה אל כפות הידיים ועכשיו שוב קר בכל הגוף – הוא מתהלך בשעת השחר המדמדמת בין רחובות אבודים בערפל וקרני שמש ראשונות מחממות את האספלט ואת אפו שבולט מעל לזקן הלבן המוכתם באפור וכל הרומנטיקה נעדרת ממחשבותיו כי שוב פעם הבטן עושה רעשים ומודיעה שהגיע הזמן לגנוב משהו

מכתב אהבה תל אביבי

הכל נהיה כללי ורומנטי שוב כשיורד הלילה ונדלקים פנסי הרחוב והשיר שלך שוב מתנגן בקולו של מאיר בנאי
״בדרך לארקנסו על פינת שבזי
על הכביש הרחב לדרום דקוטה
בנתיב המהיר שזורם עד קרוליינה
עם הבחורות היפות של מיאמי ביץ׳
בתוך תחת של סיגריה של היפסטרים בדאון טאון מנהטן
בקצה החזייה האדומה המחודדת של מדונה באיזה מצעד של גייז בסן פרנסיסקו
על גבעת הקפיטול עמוסה לעייפה בעיניים אדומות וחליפה ממורטטת עם עניבה שאיבדה כבר לפני כמה שעות את הזוית הנכונה
רכובה על הארלי כבד בדרכים מלאות עפר וגופות של פרות שאפילו הן כבר המשיכו מכאן הלאה״

והמילים שוב חוזרות והמנגינה כבר ידועה מראש – ״יש בחורות שנראות טוב רק בספר מחזור״

ועכשיו כבר מאוחר בלילה או שכבר בוקר, אבל זה לא משנה כי אנחנו שמחים אני יושב מולך עירום ומספר לך בלי סוף שתמיד תהיתי כמה אנשים שחולפים על מולי ברחוב או יושבים לידי באוטובוס עומדים למות ממש בקרוב-כמו שחכמה סינית אחת אמרה פעם בפתגם שמזכיר יותר צרפתיות קיומית כואבת מחוכמה סינית שקטה ״אתה חי ואז מגיע המוות״ ושם זה נגמר ואין יותר אקשן ואין יותר כואב לי וגם אין אני אוהב אותך-כבות כל אותן מחשבות שדאגו להתרוצץ בראש על בסיס קבוע מדי ומפסיקות התהיות והשאלות-הציפיות והחלומות והתקווה הקטנה המדגדגת המסתורית והמושכת הזו שגם אם הרגליים עדיין תקועות עמוק באדמה קפואות מפחד מפני אותו מנגנון חשיבה מוגזם להפליא עדיין תדעי שאת גורמת לגוף שלי להתעורר כמו שרק השמש יכולה להעיר איזה היפופוטם על גדת נהר עתיק באפריקה, כמו ששיכור מתעורר לצלילי ההפי אוור באיזה בר אפלולי בשיקגו, כמו להקה של ציפורים גדולות ולבנות עם קצוות כנפיים שחורות שנודדות דרומה כי לא הצליחו לחשוב על שום צידוק אחר – בדיוק ככה את מזרימה את הדם קדימה בידיעה מדוקדקת וסודית איפה הנקודה שבה אני מתחבא

אלו הצלילים והמילים והזיעה הניגרת והכאב שבתוך המנגינה-אתם תל אביב שלי ושלו מבלי שבכלל ידעתם, השירים האלה כבר לעולם לא יהיו שייכים רק לך – זו המוזיקה שחולפת אותי על פנייך ודרך כל המחשבות נכנסתי גם אני לרשימה ועכשיו גם אני בחורה שהיא פסקול – אני אוהבת אותך בגוף ובמבט של העיניים שהתבהרו מהשמש והחשש הזה שלך שוב מופיע שאסור לך לחלוק את מי שאתה עם יותר מדי אנשים שלא נשארים מספיק זמן ומאבדים את העניין מהר מאוד

אני לא רוצה להפוך גם אותך לאישור חיצוני מטופש שגם השפעתו תפוג עם הזמן-אני לא רוצה להיות גיבור טראגי או בן אלמוות עצוב מאוד-לא מוצא שום סיבה מספקת להקריב את האושר על מזבחות האהבה והרומנטיקה ולא מבין למה אנשים מתרסקים אל סלעי החוף שוב ושוב וחושבים של יתנפצו
את עוגנת אל המזח שבניתי וממתינה בשלווה לרגע שבו תנשוב דרכי איזו רוח סערה-איזה משב של אקשן שינענע את ירכתייך ויחזיר אותנו אל המקום הזה שבו רוב בני האדם מצליחים למצוא אושר – מדבריות החול התיכוניות שלי כבר שחקו פניהן מרוב שעות חמות של שמש וציפייה לעוברות אורח ומשבי החמסין החמורים של פניי הכבושות-של הכוונות הטובות ושל הפחד הגדול הדחוי נושבים הלאה את גרגרי החול האחרונים שעוד נשארו לי-אני אוחז בשתי הידיים בבטן שמאיימת להתפוץ וקורא לכל עבר ובוכה לעזרה
ושוב הפכתי אותך לכל מה שלא תרצי להיות
השמיים מעל מתקדרים בברקים ומתעטרים בענני סערה ומתוך השחור ששולט בשמיים נפלטים רעמים שמבטיחים מלחמה והגוף כואב וצועק וצוחק וזעקות של פחד ועונג נעלמות וחוזרות ופנייך היפות נעלמות לתוך הזיות הכעס המוטרפות שלעולם לא אספר לך וחיצים של רעל נורים לכל עבר ושנאה ששורפת שוטפת את כל הים והחוף היפה שפעם היה מלא בחול וכל העולם הזה מאיים להתפוצץ עליי ואני מדמיין פתאום איזה סדק בתוך כל החושך – איזו קרן שמש לבנה מציצה מבין מסך ענני הלילה והגוף שנשאר למטה מביט בנפש שטסה מעלה-מרקיעה עוד ועוד וחולפת מבעד לענני האפילה ומעל העננים – וכחול שוב מופיע והשמש חזקה ומחממת וסדין ארוך ארוך עד אינסוף של עננים לבנים נמתח מול העיניים ואני מתכרבל לתוכך אל תוך הענן שלנו ומחכה עד שתחלוף סערה
והקול שלך מדבר בתוך הראש שלי ״זה האביב״ את אומרת שעושה אותנו חסרי סבלנות כאלה ורק מחכים להתפקע – החורף הכועס מאחורינו וכולם מצפים כבר לקיץ הדורס שיפרוש את צעדיו על פנינו

אתה חייב להבין את הריקנות העצובה של החלומות שלנו כשהם מתגשמים-להתאהב מבלי להכיר זה לא מה שאתה מחפש, תבין
אם אתה רוצה לראות אותי מול הפנים כשאתה מתעורר בבוקר אתה צריך לגרום לי להבין שאני מאוהבת בך עד מעל הראש וזה-זה לוקח זמן ילד וגם הרבה שלווה – וחיוך

ועכשיו כל הרעשים והקולות שלך דוממים כאילו גם אתה חלפת הלאה וריח הסיגריות היבשות על הבגדים הישנים שלך אוהב אותי פנימה אל תוך הריאות ואני שואפת מכורה אל הלב ומקווה שעכשיו יפלו עליי השמיים בדרמטיות שרק אתה ידעת לספר לי
קול הוויסקי החרוך שלך שורף אותי במעלה הבטן ותופס בצוואר ומחמם מיד את כל הגוף

בחורה חדשה, אורחת רגעית
בצד הפנוי של המיטה שלי

רומנטיקה

מבין כל הקולות בראש עכשיו אפשר לשמוע רק קול אחד זה הקול שבו יבשרו את סוף העולם והוא מדקלם:
מלא בגעגוע אל וולט ויטמן והאהבה הבלתי נגמרת שלו לכל החיים ואל המוות הקרב ואל הגברים והנשים כאחד ואל השירים הנמשכים נמרחים על עוד ועוד דף שממלאים דמיונות מוטרפים על פני דפים חלקים
מדמיין אותי צועד לצד ג׳ק קרואק בניו יורק של החמישים או בדנבר מחפש את אבא של ניל בעמוד מודעות האבל או על גב תחנת המשטרה תחת מדור המבוקשים
מדליק סיגריה ארוכה ירוקה עם ג׳ימי פייג׳ אחרי מסע ליל ההזיות בתוך שמורה אינדיאנית עתיקה מלאה בפסלי אלילים עם פנים ארוכות מחורצות בכל הצבעים שמתפוצצים אל העיניים והמוח בלי שום התראה ניכרת מראש – חוצה אוקיינוסים עתיקים של אמונות תפלות וחוסר ידע ודאגות עם קולומבוסים ישנים שנשענים אחורה על ספסלי העץ של הספינה כשעוד שלוק של רום או נוזל חריף אחר מחליק לנו מטה בגרון עם השמש ששוטפת את הפנים ואת פני המים באור חזק וחד שגורם לכל הכחול להיראות הרבה יותר חזק מאשר נוזלי – תופס טרמפ על האופנוע של צ׳ה שמפנטז באוזניי על עולם אחר ובהחלט לא על הפרצוף שלו שמרוח על פני חולצות שאיבדו כל קשר שמפנטז מלחמות סוף עולם אפוקליפטיות מאיימות כשהשמש מאירה מתחת לרגליים ועננים כבדים מכסים את שמי הבוקר ואת קו האופק ממלאים שורות שורות ארוכות של אינסוף עניים מרוטים וזומביים שבאו לפרוע את חובם ולהשיב חזרה את כבודה הנמלט של החברה המוסרית ביותר ששכחה מאין באה וכבר אין לה מושג לאן היא תלך – מתאהב במלאכית נעלמה שגזרה את כל השיער כדי לצלול ולהציל את אחיה מכל אותן התמכרויות שעוד נכונו גם לדרכיה אבל בינתיים עוד מחוברות לגבה הכנפיים

אני הוא
משורר של הגוף וכל גוף
משורר של הנפש

קול סוף העולם הסופני נשמע כבר צרוד אבל ממשיך לקונן את בשורותיו ולי אין ברירה אחרת – סוגרים את השלטר על הרומנטיקה של חברי הילדות של תחושת השייכות והמשיכה לאותה אדמה שעליה צעדת בפעם הראשונה בכדי להחליף אותה במכונות זמן מתקדמות שיטיסו אותנו הלאה בחלל והכי קרוב אל האידיאלים החמקמקים האלה שתלויים לנו מול הפנים כמו גזר-ואתה בורח שוב ומדמיין איך תהיה כל מי שדמיינו באוזנייך – מי שהקים מדינות ומי שיצר עמים ושפות שונות לשלוט בהן ללא עוררין ומי שחיבק אהובה ונפרד על מזח עלום בקצה היבשת בקצה העולם ומי שאהב עד שנשבר לו הלב לשניים ומי שחישל את השלט ארבייט מאכט פריי ועכשיו כולנו חופשיים ומי שניצל ילדים בלי סוף ביבשת אפריקה השחורה הממררת בבכי ומי שנתלה על סלעים כי זה בטח הדבר שצריך לעשות ומי שעישן את כל העשב מסביב כי נוי זה לא ממש מספיק ומי שהקיא את כל מה שאכלנו הערב והמשיך להקיא והמשיך כי הקיבה אף פעם לא יודעת מנוח ומי שחיפש עוד זיון ועוד זיון ועוד זיון במירוץ ההתרבות המגוחך הטבעי היפה הזה שמשכפל את עצמו באותה צורה בדיוק גם אחרי עשרת אלפים שנים של אבולוציה ומי שכתב סיפורים על גיבורים ומוסר קשה ואנשים שהוציאו להם את העיניים ומי שלמד ושינן את אותם סיפורים רומנטיים יום אחרי יום בגליל הקפוא או במצרים הרותחת כי לימדו אותו לעשות ואז לשאול כי בטח האמת הגדולה לא מובנת לשוטים ברחוב ומי שטייל על כל הגלובוס בסירה גדולה עם מפרש וחלם שכשתגיע היבשה יגיע גם הסוף הגואל ומי שבכה על כל מה שנגמר ועל מה שהפסיק

תמיד לימדו אותי איך להתחיל
מעולם לא סיפרו לי איך נגמר
אבל בינתיים פיתחתי סימפטיה משונה לפסקולים של סרטים אמריקאים שלא נגמרים עם סוף טוב