על הבנאליות והבינוניזם (החתירה לבינוניות) ברכבת של יום ראשון

המוח שלך שוב שוב יוצא לחופש ואתה לא נזהר מהמופרע הזה שמתפוצץ ממחשבות במיליון צבעים בתוך הראש שלך בתוך קרון אחד של רכבת בדרך לעוד יום שלא נראה מעניין מדי לרוב היושבים בתוך החללית התכלכלה הזו שמשוטטת בבטחה עד שתתרסק אל החום של מישור החוף והלחות של תל אביב שזולגת במורד בתי השחי והעורף ומפנטזת על אותם גיבורים וגלדיאטורים רומיים עתיקים שהזיעו עם הרבה יותר סטייל ותהילה
ובחזרה בתוך קרון ההזיה הבאה מופיעים עוברים ושבים מחויכים ופתאום ברכבת הדחוסה הזאת של יום ראשון מישהו מתחיל לנגן אר אנ בי של ביל ווית׳רס וכולם מנענעים את הראש אחורה וקדימה וגם את הישבן באיזה גרוב שתופס את כולם ולא משחרר והכל במקום אותם עצבים מוכרים היטב מדי-חיוכים נפלאים מטופשים מרוחים על הפנים ושוב שעה עגולה או לפחות ככה טוען השעון ומחדשת מהדורת החדשות
חייל או סתם בחור מתיישב מולי ותופס לי את כל המקום לרגליים ומכוון לי לביצים בעל כורחנו את הנשק והמבט הזה שוב שהשתקף ממראות משך שלוש שנים כמעט עכשיו ניבט מעיניו והוא פתאום אומר: ״אתה יודע למה אני לעולם לא אצליח?, כי חללי צה״ל תמיד יראו יותר דומים לי מכוכבי הוליווד״ – ואני לא נבהל אבל מופתע מהמבט ששוב מביט מהעיניים אל איזו נקודה לא ברורה שתקועה באמצע החלון או מעבר לו

קלישאות של רחמים עצמיים מרחפות מולי באינסוף פרסומות ואנשים מגוחכים-מצחיקים-חלומות מתרסקים כמו כוכבי שביט, חששות, סיוטים ופחדים של עיניים סגורות, ערים של קודש וחול ויצרים כואבים-מכאיבים, תקליטי ויניל שמתאמצים בכל הכוח להישאר רלוונטיים, הדיגיטציה של האהבה וקלטות יום ההולדת של פעם, זכרונות בבקבוק או מכונת זמן שלא באמת קיימת, טעויות של הורים ושיני בנים שחוטפות, הביטלס המזוינים של אנגליה והפרנקים של צרפת ופיצות ענק ופסטות של איטליה, ילדים אפריקאים ויבשת אחת עתיקה ויבשה שחוקה שכבר אין לה שום סיכוי ובחזרה לתוך המטומטם עטור האוזניות ומשקפי השמש המוגזמים על האף ואל הדממה הכפויה של הקרון
העיר הגדולה מתקרבת וצעירים נמשכים לתוכה וכמותה-מוארות וגדולות ומושחתות- וחולמים על מושבות רחוקות שלא צריך בהן חוקים לשבור ואותו מונולוג ידוע מבעבע שוב החוצה לקראת האורגזמה

אנחנו דור שחי בסרט שפג תוקפו שסר טעמו שנשבר כבר לכולם ממנו שמאוס ולעוס יותר ממסטיק דבוק לתחתית מושב מרופט בקולנוע שסגרו שחי את השקרים שהזינו גם את ההורים שלו שמשלם את המחיר של הטעויות שטבעו פתגמים קדמוניים ואכזריים שבולעים בשקיקה את תאוות העולם החדש המלא חומר הזה שממלא לנו את כל הבית את כל השכונה את כל האהבה ואת כל שאריות הזמן הפנוי שעוד עלול לשמש באיזו דרך חיובית את כל השמחה שהפכה נדושה את כל העצב שהפך להיות מטומטם גם הוא את כל הסיבות ההגיוניות ומחלות המין המשונות-המגפות של שנות האלפיים-הסירוס ההמוני והזירוז הביטחוני-הזירה החומקת הרותחת כמו לבה ששורפת את התחת לכל מי שמעיז להניח אותו ולתפוס פה נשימה – אנחנו דור שחי את כל מה שכבר הגשימו בשידור חוזר בערוץ הילדים של שנות התשעים של שלייקעסים וחגורות ניטים כסופות של מעילי עור שחורים ואופנועים כבדים שמצוירים כמו אש-דור שלא יודע לשאול שאלות כי את כל התשובות כבר מצאו לפנינו-דור שהולך לאט מדי כי את הבאים אחרינו כבר מייצרים עם פרופלור ורקטה משולבת בתחת
דור מגוחך ועצוב שכבר אין לו מה להפסיד כי הוא מעולם לא הרוויח כי הוא יודע שיש סיכוי יותר טוב שיפגע בך ברק מאשר שתזכה בלוטו-דור עצוב עצוב עצוב כמו בשיר בלוז ישן שלעולם ישמע יותר טוב באנגלית ויתנגן יותר חזק על המיתרים של ג׳ימי ויתייפח יותר בקול דרך המפוחית של בוב ולא זה עם הראסטות והמבטא המצחיק
דור שימשיך להילעס דרך מטחנת דפי ההיסטוריה המתמשכת הנמתחת עד אינסוף בשני קצוותיה-דור שילחם וימות בחירוף נפש גם אם אנחנו פחדנים-גם אם כל הגוף כואב רק מהמחשבה המביכה הזאת על הפחד שניבדל לחיים ארוכים אומללים כרוכים זה בזרועותיה של זו ונחשוש יחד מפני כל יצורי הלילה והמוסר המתדפקים אחד על מינו של האחר ומצפים להגעתו של המשיח השלישי בן המלך המוזהב על חמור של כסף או תיש מזהב או בתוך סל של חסידה לבנה כמו בסיפור על תינוקות חדשים או בסוף טרגדיה ישנה שבה בסוף כולם מתים
כל הדור הזה עוצם עיניים עכשיו ומחכה שכבר יחלוף הלילה והשמש תזרח שוב ולפחות נוכל לראות שוב כמה אנחנו חסרים-אנחנו דור שלא יודע לסיים ותמיד רעב-אנחנו דור שנהיה מקצוען בלהביט החוצה ולא מעיז להביט אל הפנים ורק אחוזי הטירוף שהחליטו להסתכל פנימה מעזים לעלות על במה כזאת ולשיר את הלב שלהם החוצה כמו מלאכים

דלתות הרכבת נפתחות בתרועה של לחץ אוויר דוחס ואני יורד במורד מדרגות הייאוש הישראלי הכובש המאהב העדין הלוחץ בעדינות על הנקודות הרגישות שלך ונופי המולדת הציוריים הנמתחים בין ים לימה ובין שיממון שפלת החוף לתככי הפוליטיקות של גב ההר שנראה לפעמים כאילו נמצא באיזו ארץ רחוקה שלאף אחד לא אכפת ממנה-גיטרות מנסרות לי באוזניים וחותכות אל תוך הלב ברוקנרול בלוזי כנעני עצוב וכחול שלובש חולצה שחורה שצובעת את הציפורניים בלק שחור שכועס ובועט על כל מי שקורה מסביב בתוך בועת הכל עשר ואחלה וסבבה ורק בוא שב ונדבר על הכל אנחנו בסוף חברים אלא אם נמציא זה את מותו של זה
ודרגות הצבא המאיימות הסמכותיות שממשיכות להתנדנד על הכתפיים והזרועות עוד הרבה אחרי שלובשי המדים פשטו את תחפושת החאקי והזית והצידוקים הבלתי מתפשרים-המצב שדוחק הקרבות הניטשים עשרות על עשרות שנים והשנאה שכבר לא קיימת אבל מותירה את חריקות הצמיגים מאחוריה כאילו לא עזבה מעולם וטיפשות פשוטה של טיפשים פשוטים-פשעים קטנים ועבירות בלתי נסלחות-הזיות חום מזרח תיכון ירוקות אפופות בעשן ולחות וטל ודביקות בלתי מוסברת שלא חולפת גם לא בשעות הלילה – ואלו רק חלק מהטראומות – כנראה, שקרים וחצאי אמיתות ופחד מפני הלא נודע והאויב המזויף שחי בצללים אבל לעולם לא מגלה את ראשו ורק רומז את איומיו בקצב יומיומי מטריף שחותך שוב אל הלב הפצוע המדמם שכבר מזמן הפסיק לשאוב דם ותמימות עצובה ישנה של ילדים שהיו פעם שמחים-שלא ידעו הרבה אבל הבינו הרבה יותר ששלחו יד אל החם ולא אל הנוצץ שהלכו אחרי אימא או אבא כי לא היו להם אופציות אחרות שחייכו כשלא הבינו שחצו דרך קיר המבוכה האימתני המבוגר הזה שאין בו שום הגיון ועדיין הוא בולם הרבה מדי כוונות טובות

ואיכשהו שוב פעם אני מוצא את עצמי ליד המים, על חול ומביט אל הכדור הצהוב ששוב שוקע ומסביבי כולם מתפזרים חזרה בכדי לפספס את השקיעה ולשוב בחריצות אל הפנטזיות המוכרות ויש גם את המצפים-על המדרגות או בחול או סתם בהפתעה ברחוב
לרגע אחד כדור הארץ לוקח נשימה ונושף את כל האוויר החוצה כדי לפנות מקום למשבי הלילה החמים והרוח שמביא איתו הירח

יש לי מספיק שנאה לכולנו

מתקדמים אל תוך הדברים שאינם נראים-טכנולוגיות אהבה ורשע מכאני ושנאה שמתוכנתת לפגוע היטב וחזק עד שתגרום לך להקיא-את חייבת להבין שצדק הוא מושג רטרואקטיבי-צדק הוא מושג שניתן להבחין בו רק במבט לאחור-כולנו שרויים בערפל של מלחמה כבר יותר מדי שנים ולא יודעים מאיזה קצה לנסות ולהתחיל להבין את כל מה שקורה סביבנו

בין זאבים וטורפי נבלות נבנה לו המקדש הסופי
על חורבות החיבה והריסות של ערבות הדדית הוקם היכל תפילה ונוצרו מזבחות של הרג
על תקומה של עם שידע רוב הרס ובשמם של ערכים עתיקים נסתרים בעקבות מצעדי ענק מאחורי מסכי ענק ודגל שידעו להבטיח גאולה חלולה שידעו להסביר את המורכב בפשטות שהפשיטו את כל הכוונות הטובות שחירחרו מלחמה בלב אנשי מדון נפגעים ובליבם של קורבנות המאה החולפת של מאות קורבנות שמועלים יום יום בפני אל השנאה והאל של היצר של המציאות המדומה המומצאת הנמאסת שצריכה לרגש אבל תמיד מבאסת

על מזבחות של קודש שרפת אותי אימא
על מזבחות גדולים של אהבה

ולרגע אחד אני שמח שיש מלחמה ויש ארגוני טרור וגם יש חמאס כי הנה הם כל הדברים שחמאס לא ימנע ממני לעשות-כל הטילים והרקטות והידע הפיזיקלי הבלתי נחוץ שהפך רלוונטי כאילו הייתי מדען חלל-כל הפסטיבלים והמסיבות והשקיעות הארוכות כל הלילות שהחזקתי עד הבוקר כל הטיולים הארוכים תחת שמי הלילה עטורי כוכבים-כל הפנים היפות שלמדתי להכיר ולזהות-כל הבדיחות הקטנות פורשות חיוך וכנפיים ומשגרות משכרות את כל הסביב-כל הבחורות היפות העדינות תחת השמש החמה שלא יכולתי מהן להוריד את העיניים-כל הפחדים הגדולים שתמיד מקננים בי בפנים וכל הדברים שחמאס לא ימנע ממני לעשות עדיין מתרחשים להם בין אזעקה לאזעקה בין שריקת הטיל הנופל לבין משמרת לילה בחדרי בקרה אדמדמים בין ימין ושמאל שכבר אין להם מושג למה בכלל פותחים את הפה-בין אינטרסים עמומים-מטופשים-מפוכחים שהבינו שאת כולנו אפשר למדוד בכסף
ויש ילד שוב והוא עצוב שוב ואין לו אפילו טיפה של מושג לגבי כל מה שקורה ועוד כמה שנים כשכבר יהיה גדול ואימא תפסיק להבטיח לו שהוא כבר לא ילך לצבא הוא ירים את מקל הנדודים ויבטיח שיחזור אבל עד שזה יקרה הוא בינתיים מכבה את האור
והנה הגדרה בשביל כל אנשי המדון, המילון והצדקנות שבינינו: ״ציונות מזויפת, ציונות עצובה, ציונות שקמלה כמו פרח שמת״

זר ובער לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב וחרא כמו זהב אבל אני מתעלם מהזר והבער המוזר וממשיך לצעוד עמוס בכל טוב-עמוס בכל הטראומות כדי לשנוא את הבא בתור כי נגמרו לעת עתה כל המלחמות והוסרו כל האיומים הביטחוניים וסגרו את משרדי החוץ וההגנה ופתחו אגפים חדשים במשרדי הפנים החולה

עובדי אלילים ולומדי תורה עולים עלינו לכלותנו
אובדי עצות ולומדי לקח וטיפשים גמורים ומנודים
ואתה,
אתה הסיבה-ממש אתה, אתה והכובע המטומטם המגוחך המכוער הזה שקוראים לו כיפה שאמור להזכיר לך מי אתה ולאן אתה הולך-אתה הסיבה שהדם שלי מתפוצץ במאה מעלות-אתה הסיבה שהראש חושב קדימה אבל הרגליים נטועות בבוץ העבר המלוכלך המזוהם
אתה הסיבה שאני נדפק-אתה הסיבה שאני פראייר-אתה הסיבה שאנשים מתים פה בלי צדק-אתה הטיפשות שהשלטון מממן-אתה הפילוג שכבר מצעיד אותנו זה שנים במפולת מטה אתה השנאה ואתה חוסר רגש אתה אטום ואתה מכוער ונגרר בתוך זרם של שבבי אנושות מחוקה מעורערת שהחליטה להסיר את ידיה מכל-שהחליטה להיאבד אחרי דרשות רבניות סתומות שבוקעות מתוך כנסי פחד גדולים בתוך עיר הקדושה המפוארת שכבר לא יכולה לחכות לרגע בו יחלפו ממנה והלאה כל אותם פינגווינים מחופשים – אותם זקיפים מעוותים עטורי זקן עטורי עשרות עדרי צאצאים ציתניים מעוותים גנטית שלעולם לא יזכו לגלות מה ניצב מאחורי וילונות הפחד שתלויים אל מול פניהם כל יום מחדש
אתה הסיבה שהכל נגמר אתה הסיבה שיום אחד גם אני אברח את הסיבה שיום יבוא ועוד נילחם פה כאחים ולא כתף אל כתף-אתה הסיבה שהטבע האנושי עוד יכריע סכסוכים חסרי פתרון רק בכוח הזרוע והדם הנשפך אתה הסיבה שהאדמה פה עוד תשתה דם אדום ארגמן ותתייבש לכדי גידולי מתים פוריים לכדי עצי עד אדומים לכדי שדות מרעה ארורים שלא ידעו לספר על כל מה שקרה פה פעם
אתה הסיבה שאין בי שום רצון לגלות אמפתיה אתה הסיבה שהחלטתי להסתובב עם מארז מפואר של סכינים בכיס בכדי שבכל הזדמנות שעלולה לפרוץ-לקרות בלא חשש אוכל לתלוש את לבבך ולהשליך אותו אל הים שגם הוא איננו אשם אבל תמיד קיוויתי שבתוכו אפילו המתים באמת מתים

אתה הסיבה שאי אפשר ללכת לישון מחייכים-בגללך תמיד אצטרך לחשוש-אתה הסיבה שעוד אינני יודע אבל כבר מביאה לחורבני אתה הסיבה שגם עכשיו אני מתפרע

אתה דמיון הזיה של שנאה מטורפת בתוך הראש שלי אתה שטן בדמות אדם כי אינני רואה אותך, אני חושב עלייך ומדמיין את הרע ביותר, אבל אתה בטח הולך לשירותים אבל מחרבן להבות אש ושטנים ואתה בטח גם אוכל – אבל רק לבבות של ילדים וגם של חיות ואתה גם בטח שמח לפעמים אבל רק לאידם של אחרים וגם בטח עצוב אבל רק כי לא הספקת להפיץ הרבה רוע היום – אתה בטח מציאותי לחלוטין ואני עומד היטב על הקרקע המציאותית לגמרי

ואת, את יפה והעיניים שלך טובות ואני נמס כי זה מה שקורה לי איתך ואני לא מאמין (ואף אחד לא מופתע) שהלב שלך מלא אמונה ושלי מלא ספקות – את חולמת על כל מה שבתוך האותיות השחורות המצוירות של הקודש הלא ברור זה – את צוללת לתוך כל המיסטיקה הסגולה הזאת שהסינים רואים אותה ירוק-רואים את דרך עשן מסתורי שלא מבשר על אף שריפה
את רוקדת מאוהבת בהרים הגבוהים הירוקים המושלגים בפסגות ובציפורים הנודדות הגדולות-לבנות-שחורות שחולפות לנו מעל הראש-חולמת על סיפורי גיבורים וקרבות ענק תנכיים כאלה שהיו הרבה יותר רומנטיים

והגוף שוכב עירום על הכביש החם והארוך על דרך הייסורים העתיקה שנמתחת עד לאינסוף וגם הקצה הראשון שלה כבר נעלם מאחורי גבעות השכחה החשוכות-העיניים מאמצות את כל הגוף לנסות ולראות דרך האפילה הזאת שמכסה את כל העולם וכל הפחד והאהבה של כולנו הופכים לטיפות של מים של גשם כבד שכבר לא ישטוף אף אחד

עד הפעם הבאה

למד אותי עכשיו את מחול האבל כמו שלימדת את משה לדבר אל הסלע וגם אני כמו המגמגם המקראי אפשל ואמצא את מותי המוקדם-למד אותי לרקוד את ריקוד העצב והשכול שלעולם לא מרפה מגלגלי העיניים הסחוטים

שא אותי בואלס הקלאסי היפה שלימדו פעם לרקוד רק באולמות גדולים שלימדו פעם בהיכלות של צדק-משוך את ידי ואחריה את הגוף אל עבר היכלות הצדקנות והמוסר החדים הברורים שלא מעורערים ולו בצעד אחד ולא בספק במרחק שצריך לפסוע בין טביעה אחת של הרגל לאחרת שיודעים לבשר את הבשורות הרעות ולגייס אחריהם אחרי מיליוני שנים של אבולוציה נהרות נהרות של שוטים מודרניים שמחפשים שייכות והגדרות חסרות פשר

שלח אותי אל תהום התוהים הטועים השוטים והטיפשים כדי שכל הספקות האלה שצפים בי שוב ושוב יעלמו אל המקום הארור החשוך הזה שמתוכו הם ניבטים-מלא את ידיי בדם חם שישליך את הנפש אל הכביש הרותח שחוצץ בין פלגים של קיצוניים מודרניים ונאורים לקיצוניים מודרניים ונאורים בעידן של טיפשות אפוקליפטית ושנאה שיוקדת בנוחות מעל כדור השמש החם במהלך היום והלילה
תן לדמעות לזלוג אל מיכלי ענק כחולים בצבעים של שמיים שיוכלו לספר יום אחד לילדים תמימים איך לטעות מחדש ותן למוזיקת השחור של הלילה להתפשט שוב בכל הגוף ובתוך המוח ולהשתיק את הרעש והרחש החדשותי המעודכן ומתעדכן שממחזר מידע כמו חרא וחדשות כמו זבל

לטף את פניי ואת הגוף החבול כשאני מתייפח ותאהב אותי כמו אימא גדולה וחמה שיודעת לזרוח חזק ולהאיר את כל גלקסיית החלב הכוכבית שלנו-אפילו בקצוות החשוכים והיד העדינה תנקה את הפצעים ותנגב את הזיעה ותבטיח לי שהכל יהיה בסדר

עד הפעם הבאה