פסטיבל

בתשע וחצי יש עוד פעם הצגת ילדים והמוזיקה מתחילה להתנגן שוב פעם באוזניים – השמש מתמקמת גבוה איפה שחם לה ומייבשת את כל הראשים החשופים במסרים שאף אחד עוד לא מבין
אנחנו דור שאוהב לשכב על הגב ואוהב שלא אומרים לו כלום-שחוסכים ממנו סיפורים ומוסר השכל ברור-שמוותרים גם על כל ניגוני המיאוס-גינוני הנימוס שהפכו להיות עיקר הכלל על אף שאף אחד לא מבין למה

פסטיבל שזורק אותך באמצע היער מספק לך מציצנות עילאית שבה כל אחד יכול להיות גם אף אחד וגם כולם ביחד-זאת האורגזמה האלוהית של חסרי האומץ-של חסרי כל הביטחון-זהו פרי עץ הדעת שגם היה לגוש החרא הראשון-זה לברוח מכל מי שאתה בבית וללבוש זוג סנדלים וחולצה קרועה-זה לקפוץ עמוק לזרם ולטבוע בבריכה
זה כמו שטף מחשבות שלא ניפסק שמתחיל מוקדם מדי שמתעקש לשאת יותר מדי משמעות שרוצה לפצח את הקוד הסודי של החיים של המשמעות ושל כל מה שנסתר מהעיניים-של כל החלומות הפרועים שלך וגם של כל המסקנות הטובות של כל החיוכים שחייכת וכל הדמעות שעוד תאסוף
אתה רושם וכותב ומצייר ומשרטט חזק כאילו אין שום ברירה – כאילו אין שום הגיון אחר – כאילו כל מה שבוער שם בפנים איפשהו בין היד לשכל יתפוצץ אם לא תקיא אותו על השורות של הדף אם לא תנקה החוצה את כל המחשבות אם לא תגיע לאיזו אורגזמה שוב ששווה לספר עליה
אני לא מפסיק לכתוב כי זו העצה שאני מחלק סביב כי בטח ככה נוכל להתמודד עם עצמנו קצת יותר טוב כי ככה בטח שטף המחשבות המודרניות המדכאות יוכל לזרום בקצב הנכון ולהשליך אותנו מקצה צוק המסקנות המכלילות ודפי ההיסטוריה השרופים כי ככה כשלא עוצרים אפשר לצלול עמוק פנימה אפשר להבין מה קורה אפשר לשכב פצוצים על איזו פיסת חול על איזה חוף לא חשוב למרגלות הים התיכון שכבר ידע ימים יפים מאלה וידע גם יפיפיות יותר יפות הוא ידע שיגיע עוד יום בלי תועלת וידע שכולנו צפויים לאסון ועדיין השמש עלתה הירח שקע וכל החלומות היפים שלך המשיכו לזרוח ואני צללתי אחורה בעייפות כזאת אחרי עוד לילה שלא ישנתי בו כי חשבתי עלייך וקיוויתי שיום אחד אני אמצא נושאים נוספים לדבר איתם עלייך

ואת נושאת את זוג כנפייך הלבנות הרכות באלגנטיות של מלאכית ומפזרת מעל הראש את אבקת החלומות שהכנת במיוחד בשבילי את מופיעה בצורות שאני לא מזהה ומדמיין שאני רואה אותך חולפת מולי

אנחנו דור שמצטיין בלצייר הבדלים כדי שהכל יהיה ברור-הגבולות-הפחדים-השמחה והאויבים מרחיקים לאיזה יער לא מוכר שהשמש בו מכה על הראש כדי שנוכל להשאיר את הדאגות והאושר בעולם האמיתי-ניצור הזיה חד פעמית שתאשר לנו שהחיים שלנו בסדר ושאנחנו עדיין נושמים-או שבכלל לא נחשוב רק נהזה רק נתהפך כל הלילה באוהל נדבר על כל מה שלא חשוב אבל כל אחד יכול לבחוש בו כדי שעל מזבחות כבוד האדם תישרף טיפת העניין האחרונה

טיעון יותר משכנע

אני מבסוט – אני ממש ב-אושר כאילו אושר היה איזה מקום אמיתי כאילו היה אפשר להגיע אליו כאילו היה לו ריח היו בו פרחים היו בו אנשים שמחים-מוארים-זוהרים שממלאים את השמיים כמו הלילה בכוכבים כמו החוף לחול

אני מבסוט כי כל העולם קורא לי ״לא תדע״ כי אי ודאות הפכה לאמת הכי מוצקה – כי פחד וחשש כבר לא נראים לי מעייפים או מפחידים כי הגוש הזה בפנים שאמור לנשום רגש-מנומנם קלות ספק אפוי היטב שכח איך לפמפם מצחוק או להינמס מצער

אני מבסוט כי אין לי מילים מיוחדות לשפוך על הנייר כי אני איש קטן בתוך רדיו שמשדר גלים אל הגלקסיה הלבנה הגדולה הפנטסטית שלנו ומחכה בסבלנות לתדרים של מישהי אחרת – משוטט לבד גבוה בחלל בתוך שיר פנטזיה של איזה זמר בריטי נוגה או מתוך בלדת חלל על אסטרונאוט בחליפה כתומה שעושה כל מה שלעולם לא נעשה

אני מבסוט כי יש לי עשר אצבעות וגם האף יצא בסדר-כי אני שוקל יותר מדי ולא מספיק-כי כואב לי כשאני נופל-כי חם לי כשהשמש יוקדת-כי אני קופא כשקר-ומצטמצם כשצר-ומתרחב בדיוק ברגעים הנכונים האלה שכל מי שסביבי יודע בדיוק עד היכן היד שלי מושטת

כי טעו לפני והחלטתי ללמוד-כי שתקו לפניי ואני תמיד חייב לצעוק-כי אחד ואחד זו כבר מזמן אינה סתם חידה-כי חילוק זו טכניקה שבה תמיד תפסיד-כי אין לי הסבר מנומק וארוך-כי זיקוקים מתפוצצים לי בבום בתוך הראש-כי התחושה הזו שמדגדגת-בוערת בפנים שלעולם לא תוכל להבין שתמיד תראה לך קצרה ושטוחה שלעולם לא תשתווה לציטוט מפואר-שתמיד תישאר חמודה ופשוטה שתמיד תשתרך רחוק ממך-

״אם האמת בכלל הייתה קיימת – מיד הייתי מחליף אותה בטיעון יותר משכנע״

כל הסיבות

כל הסיבות שבגללן המורה שלי הוא גיבור:

הוא יכול היה להיות נווד שחוצה את כל היבשות ועיניו יכלו לטבוע בתוך נופי הרים בלתי נתפסים-בלתי נגמרים אבל הוא בחר להגיע לפחות שעה לפניי לבית הספר בכל יום
הוא יכול היה לאהוב איזה אלף יפיפיות הרים נעלמות ולברוח אל איזה נהר אגדי ולבנות שם את ביתו ולגדל שלוש בנות יפות כמו אימן ולהזדקן עם הטבע והשמש השוקעת אבל הוא האמין באמת שמסביב הכל צריך להשתנות
הוא יכול היה להזדקן מול הים וקמטי שמש מדויקים היו נחרצים על פיו והירח היה זורח מעליו באמצע חופת הלילה השחור כשמסביב אין אף אדם – רק שקט התמימות של היבשת העתיקה-שחורה היה דומם סביבו אבל הוא ראה לנגד עיניו גורל קצת יותר טוב לכל אותן שרשראות-שרשראות עיניים משתאות שנכנסו ועזבו את חדר כיתתו
הוא יכול היה להיות אסטרונאוט ולצאת למשימות  מסוכנות ולחקור מקרוב את כוכבי הלילה שזורחים שם גם ביום ולהביט אל הכדור הכחול ולהבין כמה קטנים אנחנו – את כל הגלקסיה הוא יכול היה לראות משם אם לא היה מחליט להיות משוגע-מטומטם-נפלא כזה ולעשות בדיוק את כל מה שאמרו לו לא לעשות
בטח היו כותבים עליו שירי רוק מופרעים על כמה הוא ידע לטרוף את מה שלרובנו בכלל לא מונח על הצלחת – על איך הוא שרף את מסלולי הנחיתה של כל החיים סביבו רק בכדי להריח את העשן ועל איך ידע לשתוק ולצרוח בדיוק ברגע שלא שמעו שום צליל-הוא בטח היה נפלא אם לא היה אוטם את האוזניים מפני קריאות החברה הנחשלות על הפוטנציאל האפשר להרגיש אבל אף אחד לא יכול לראות או לממש
הוא יכול היה לחרוך דרכים מאובקות על גב אופנוע ישן בדרום ארצות הברית ובמקסיקו ובהרים של ארגנטינה ולישון עירום תחת שמי הלילה והרוחות והלחישות של שארית המדורה כשהבוקר הלח נפרש על פניו אם רק לא היה מאמין בי יותר ממה שאפילו אני הצלחתי להאמין
הוא יכול היה לכתוב שירי אהבה ומנגינות נצחיות על גבי דפים לבנים ארוכים מחולקים לחמישיות ולהשאיר איזה זכר לתקופות שכבר לא נשאר מהן כלום אם לא היה כותב עוד מבחן אם רק לא היה מגיש עוד עבודה אם רק לא היה חוזר לבית הקטן הזה שלו שתמיד היה לו איזה ריח מיוחד
הוא יכול היה להמציא דת חדשה-לסחוף אחריו מיוליונים חדשים בכיוון אחר ולהשיט את ספינת השוטים הגדולה שלו אל עבר איזה חוף יפה שהקוקוסים בו גדולים והמיץ שלהם מתוק וצדק הוא מנת זכותם של כל הקיימים בו ולמות בשלווה באיזו מערה על איזה הר מושלג כדי שהמיסטיקה תאפוף גם אותו אבל הוא בחר להיות מאוד קיים ובחר גם להגיד מה לא נכון לדעתו, גם כשקהל שומעיו עמוס היה בין אוזניו בהורמונים ולא במחשבות
הוא יכול היה להיות אתלט גדול ולזכות בעשרים מדליות של זהב ולקבוע את כל השיאים שבעולם ולשחות בכל הימים והבריכות ולרוץ את כל האדמה ולקפוץ כל כך רחוק עד לחלל ולחצות את כל קווי הסיום שיש ראשון ועל אף הכל הוא נשאר הגיבור הכי עלום שם הכי מפורסם שאי פעם הילך על כדור הארץ
הוא יכול היה לנהל תאגידי ענק-מפלצתיים ולהחזיק בין שתי ידיו את כל הכסף שהמציאו ולדאוג שכל רעיון אחר בטוח ייכשל ויכול היה לחדש את כל החידושים ולשכלל את כל השיכלולים ולהמציא את כל המציאות אם רק לא היה ממציא בראשי כל פעם את כל הסיבות הנכונות להיות כל כך מדויק לעצמי

אם לא היו ממציאים את המילה גיבור אז הייתי מחליף אותה במילה מורה או מחנך או מדריך או ממציא מילה חדשה בשפה אחרת שהייתה מצליחה למסגר את כל הרגעים האלה שבהם המבט שלי קצת השתנה בגלל מה שהיה
הוא היה משנה את כל העולם אבל כל כך הרבה עולמות הוא שינה – הוא היה מסכן את כל מה שיש לו ובדיוק ככה הוא עשה – הוא היה מקריב את כל הפוטנציאל האדיר הזה שלו כשבחר להעניק לנו הזדמנות עוד יותר טובה

מתת ההכרה

אני כותב מתוך תת ההכרה שהמילים ישארו תמיד מילים שאי אפשר לגעת בהן אני כותב מתוך תת הכרה שאין הרבה דמיון בעיקר בין כל אלה שמנוסים בלמצוא את נקודות השוני – אני כותב מתוך תת ההכרה שרובנו לא מכירים את עצמנו ובטח שלא אחרים-אני כותב מתוך תת ההכרה שהפכה לאיזה כלי לא ברור שגם עכשיו ובטח גם מחר בבוקר אף אחד לא יצליח להבין
אני כותב מתוך ההכרה שאין לנו שום סיבה מודרנית חדשה שתתלווה לכל הטכנולוגיה המפוארת הזאת בכדי לפתוח את העיניים בבוקר או בכדי למצוא מלחמה חדשה להמית את אחינו בשמה – אני כותב מתוך תת ההכרה שהחלטות שהחלטנו לא נכון כנראה נוגעות ביותר אנשים, לחיים, דמעות, חיוכים ושיניים ממה שאנחנו מדמיינים
אני כותב מתוך תת ההכרה המדומיין המרוחק שלי שמתמצה בכמה משפטי קלישאה קצרים שקל לעכל שמנסים להאריך את גודלם באיזה חיוך דבילי כזה כאילו יש להם סיכוי להגיע גם לשמש
אני כותב מתוך תת ההכרה שאין מספיק מילים ואין אותיות אין חיבורים ואין הברות ואני עוד כלי במשחק השחמט או הדמקה או הכדורגל המופרע הזה אני כותב מתוך תת ההכרה הריקה של החברה העייפה-תשושה-מורטת שלנו שרק רוצה לעצום את העיניים לכמה דקות

אני כואב מתוך תת ההכרה שמרחתי עוד דם ודיו ויזע ושמות על הדפים הצהובים-לבנים-שקופים שאמורים לשרת גם למטרות משמעותיות-יעילות – אני כואב מתוך תת ההכרה של כל הבטלנים המסכנים שרוכבים על הזיות כדורי הלילה ומבטי היום-השקלים שנופלים לקופסא לאט כמעט כמו הלילות הקרים של החורף כשהגוף מאבד את כל התחושה
אני כואב מתוך תת ההכרה כמה לבד אנשים מסתובבים בעולם בלי שום סיבה או חבר והם לא אסטרונאוטים אמיתיים של החלל הם פשוט נסחפו החוצה והרחק מכל מקום שהצליחו והחליטו לחקור – אני כואב מתוך תת ההכרה של מילים שלא רואים שנשלחות מעבר אל עבר כאילו כל המשקל-חשיבות-שבעבר-שומש לא נראה כלל והכל עכשיו קל ופשוט – אני כואב מתוך תת ההכרה כמה אנחנו מתאמצים להיות משהו קצת אחר ממה שאנחנו באמת
אני כואב מתוך תת ההכרה של המשפטים הברורים שכבר המאיסו את עצמם על עצמם ועל כל מי שהספיק לעבור על פניהם אני כואב מתוך תת ההכרה של הרוע הלא מיוחד-כמעט-בנאלי-ונחמד ששולט בנו מבלי שנדע שלעולם בטח לא ידבר אלינו ובטח מעולם גם לא השפיע עלינו אבל על כל האחרים שחולפים ברחוב על הפנים הוא בטח שולט

אני כותב מתוך מתת ההכרה שכל סוף רע היה פעם סוף טוב-מתוך האמונה הילדותית הזאת שעוד יש לנו סיכוי להגיע למקום קצת יותר טוב – אני כותב מתוך מתת ההכרה שהתחלה היא גם אמצע וגם סיום מתוך השמחה הזאת כשהבנתי שקובעים בשבילי הרבה פחות ממה שחל עליי מלכתחילה
אני כותב מתוך מתת ההכרה שדווקא כשאתה צעיר ויודע שאת הכל אתה יודע יודעים שהכל עוד עובד נכון וגם השעון הביולוגי הכי משובש עדיין מצליח לתקתק בעולם הזה או בעולם דומה – אני כותב מתוך מתת ההכרה שלפנטז עוד לא יצא מהחוק ולעולם גם לא יצא – אני כותב מתוך מתת ההכרה של הקמטים שמתחילים להיקוות גם לי סביב העיניים למרות שידעתי ועדיין אני יודע שלעולם לא באמת חייבים לגדול
אני כותב מתוך מתת ההכרה של כל המילים החסרות שיודעות להגיד בהיעדרן את כל הדברים שאי אפשר לתאר מתוך ההבנה הפשוטה והמנחמת של הלב שפועם בקצב שתמיד מתנגן – אני כותב מתוך מתת ההכרה שהכל בסוף ייגמר שהמים יהפכו לקרח והנשמות לאוויר וכשהן יירחפו מעלינו באיזה מחול משוגע שיזכיר לי את כל מי שפעם הייתי בטח אז ברגע המתוח לנצח הזה הראש ייכבה ויעצמו גם עיני השמש השוקעת וזוהרו הלבן של הירח
ואני איפול אחורה מבלי שאראה לעולם היכן אנחת