זה כמו מה

זה כמו מה
זה כמו לרקוע ברגליים אחרי הופעה כי הבאסים לא מפסיקים לפמפם לך באוזניים
זה כמו להקשיב לגיטרה כמעט מכוונת שיודעת לקלוע בדיוק אל העצב העצוב
זה כמו שיר ששמעת כבר אלף פעם אבל לעולם לא יימאס לך מאותו קטע גיטרה חרוך שיודע להנמיך את הווליום של כל העולם בדיוק לרמה הנכונה
זה כמו להתגעגע אל זאת שנמצאת מעבר לאוקיינוס מעבר למדבר מעבר לכביש מעברו השני של החדר והעיניים נחות על פניה היפות שחולמות עכשיו את הצהריים החמים של החלק המזרח התיכוני שלנו שיום יבוא ועוד יהפוך לרומן מטריף
זה כמו לאהוב את כל מי שקל לאהוב ולחבק קרוב גם את כל אלה שנמאס לך לדעת שהם בכלל קיימים זה כמו ללעוס את המסטיק עד שכבר תדמם מהחניכיים זה כמו לבכות עד שיתייבשו כל הבלוטות בגוף וכל הנהרות בעולם יתמלאו ויציפו את כל ערי החוף והאגמים שאינן חוששות
זה כמו לשכב על החול החם כי עייפת זה כמו לחשוב שהנה הנה נגמר לו החופש המשחרר הזה שנתן לך לרחף כמה שניות באוויר זה כמו המסקנה הברורה הזו שאתה מגזים שאתה מגזימן מקצוען ושום דבר או אף אחד לא יצליח גם אם ינסה או תנסה לשנות את זה
זה כמו המבט אל כל אלה שאתה מנסה להוביל למקום קצת יותר טוב ושפוי קצת יותר בטוח וברור קצת פחות מבלבל אבל הרבה יותר מהיר קצת יותר מודרני וקצת פחות שמרני הרבה יותר מושך ומסקרן ומלא באורות זוהרים
זה כמו הרגעים האלה שאתה נוחת בעוצמה אל הקרקע והגוף כבר מפורק לאלפי חתיכות שהוא מסתנן אל האדמה והקרקע ופנימה אל תוך הארץ הישנה הזאת שכבר ספגה אליה פנימה אינסוף ותספוג עוד אינסוף לפחות עוד כמה פעמים
זה כמו הטבע הגדול החזק הזה כמו ההרים ששולטים על העמק כמו הים שנושק לחוף כמו הפסגות המושלגות המתחבאות מאחורי מסכי עננים לבנים ורכים זה כמו הרים גבוהים של נזירי זן סיניים לא ברורים עמומים בעשן ירוק של אגדות שנמשכים החוצה אל אנרגיות יותר גבוהות ומדויקות שלמדו הרבה מטעויות וידעו איך להתקן הלאה
זה כמו האהבה שהחליטה להסתובב ולפגוע לנו בראש באופן לא קבוע ככה שנוכל להסתובב מאוהבים ונוכל להסתובב שיכורים
זה כמו אלף מסקנות ברורות שנוחתות מן השמש דרך קרני השיגעון וההזיות ישר על הפנים שמחייכות מאחורי מסך של צלקות שעתידות עוד להיחרץ פנימה ולהישאר חקוקות בנו כאילו היינו מכתשים גדולים של אסטרואידים ישנים
זה כמו לחשוב בן כמה הסלע הזה שעכשיו פגע בכדור הארץ ואף אחד בכלל לא ידע אבל הוא הסתובב בחלל הריק השחור הקר אינסוף שנים אבל רלוונטי אלינו הוא מעולם לא היה עד שאיים לאיים עלינו וברגע האחרון התחרט

זה כמו מחשבה אחת רצופה שמחולקת למאה משפטים שונים וחדים שמנסה להתחבר לקטע אחד ברור
זה כמו להצליח שוב

אנחנו אנשים פשוטים

ספרי תולדות מלחמות היהודים
חוכמה מערבית ומזרחית עתיקה עטופה בקירות אבן סדוקים ומתפוררים שמבין חריציה בוקעות בדיחות וחידודי פה ולשון על הפחד הילדותי שמתעורר בין שני אנשים חדשים אחד לשני
נעלמו מעל כל האדמה ותחתיה אנשי חזון ומנהיגים שככל שהזמן מתקדם הלאה, חליפות הכבוד והתהילה שלהם הקבורות יחד עימם רק מתחדשות ומתעצמות בכל פעם שעוד מילה נאמרת בשמם
העולם הזה שסביב אוהב להזכיר לנו שכל אחד ייחודי ובאותה הנשימה מייצר אותנו זהים ושולח כל קוף מאיתנו על אותו פס ייצור לכיוון החלום האמריקאי המזויף הורדרד המלא ביטחון כלכלי ואושר וכלבים של פרסומות נייר טואלט ותינוקות עם תלתל בלונדיני מתוק כזה

חיוכים נסתרים ומבטים מסתוריים שידעו לטמון בחובם ידיעה ואמת גדולה כזו של שטייטעלים ומאות שנים של מפה לאוזן, של קירות עץ גדולים שראו דורות באים וחולפים מהעולם של פסנתרי כנף בצבע שחור של להקות ציפורים שרקדו מצד אחד לצידו השני של הרקיע כל ערב, חיוכים מסתוריים שהרעידו את האדמה שסחבו על גבם מיליונים מקצה של הכדור לקצה השני בשם איזו אידיליה שאף אחד לא הבטיח אבל כולם הרגישו שהנה הנה זה קורה
ועכשיו אנחנו נפולים בתוך שלולית בוץ הקלישאה שהשתנו על עצמנו וכועסים על כל מי שחולף ליד ולא שולף אותנו מתוך בריכת הרעלים שרק מרחיבה גבולותיה עם כל יום-כמה צפוי וכואב להיות אנושי ופשוט-לא מנהיג ולא גיבור לא מצביא ואפילו לא חייל פשוט רק עוד אחד בעוד בית בעוד בעוד תקופה שבעוד כמה מאות אלפי שנים יסתכלו בה אחורה ויחקרו למה בחרנו להיות כל כך מטומטמים ונאורים?

שני סוגים

העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים-אלה שחושבים שהם יותר חכמים ממי שמדבר איתם ואלה שחושבים שמי שמדבר איתם יותר חכם מהם
העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים-אלה שאפשר לסמוך עליהם ואלה שכבר לא תהיה להם הזדמנות לאכזב
העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים-האלה שאוכלים שוקולד מקופסא עם כפית ואלה שאוכלים רק עם האצבעות
העולם הזה מתחלק לשני סוגים של אנשים-אלה שמתאהבים ואלה שהם שחקני שקר מעולים
העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים-אלה שהם טיפשים ואלה שהם גאוותניים-אלה שנשבר להם הזין ואלה שהפכו לספוג ספוג
העולם הזה מתחלק לשני סוגים עיקריים של תמימים-אלה שכבר שכחו איפה התחיל השביל ואלה שמסתכלים מהופנטים אל עבר האופק המעורפל הזה
העולם מתחלק לתקוות היפות ולאהבה המיוחדת שלך אל הכוכבים הגדולים שחוצים לנו את השמיים כל לילה וחותכים בחלומות בין שנינו שבילי חלב לבנים מורכבים מאלף אלפי חתיכות של כוכבים שבורים ועתיקים של הגלקסיה המזוקנת התשושה
העולם מתחלק ליום בו היכרתי אותך ולכל שאר הימים העולם מתחלק עם כל דמעה שאת מפילה על האדמה שלא יודעת על המזל שנפל בחלקתה
העולם מתחלק לזרמים זרמים ארוכים וקצרים שפועמים את כולנו קדימה שמעלים הילוך בשנייה שמתעוררים אל חלום של מישהו אחר שמצלצלים לנו באוזניים למרות שכולם מסתובבים פה חירשים כבר זמן ארוך כל כך שהפסיקו לספור
העולם מתחלק ביני ובינך ושוב נרקם לו איזו חוט אדמדם יפה כזה על הזרוע העדינה הבהירה שלך
העולם נעלם בין הדמיונות המופרכים של שנינו לבין קרקע המציאות הקשה האספלטית השחורה הזאת שנמתחת עד קצה האופק
העולם לא מספר לנו למה אנחנו טועים ומי בכלל צודק ולאן נעלמה לה האמת ולמה כבר לא כותבים שירים בחרוזים ולמה כל המחשבות שלנו חייבות להיות מסודרות מסודרות בשורות-טורים ארוכות מדויקות שברורות לכל אחד ששואל או חולף על פני החלון ברחוב שמציץ פנימה אל כל מה ששמרתי רק לך בסוד שכבר הצליח לוודא כי הוא מבין היטב את כל מה שקורה לי בפנים וקורא את פנייך ואת האהבה שלנו כמו ספר של דוקטור סוס
העולם נהיה לנו טכנולוגי והתחלק לכל הרגעים שזכרנו לתלות על הקיר והרגעים שנעלמו עם הרוח הטובה שכל הזמן נושבת
העולם הסתתר באותה הרוח המסתורית הזאת שאי אפשר לראות אבל אני יודע שהיא נושבת לי עכשיו על הפנים
העולם התגלגל במורד החלום שלא יוצא לי מהראש ונתקע בקצה הגלקסיה החשוכה מאוד שלנו והתאבן לאט לזיכרון ישן שכבר עושה את דרכו להשתייך למישהי אחרת

העולם השיב לי אחרי שתיקה ארוכה וחכמה כזאת ולחש שגם הוא לפעמים מתפתה לכבות את האור

וגם לי מותר

סוף טוב

דמיין איזה אגם גדול וכל המים בו הם האהבה שלנו ואתה המים ואני המים וכשאתה נסחף אל החוף אני ממלאת את האגם שלנו וכשאני נסחפת אל החוף האחר אתה ממלא את המים שלנו כי אני הופכת לרוח שוב
אתה טוב אליי ואני צוללת אל תוך עינייך הבורקות-זוהרות האלה שניראות כמו אלף שמשות זורחות אחת בתוך השנייה עד הנצח והחיוך שלך מתקמט ומתרחב והקמטים האלה מסביב לעיניים שוב מופיעים ואני מאבדת שליטה על כל מה שקורה סביב ופתאום בחוסר אונים מטריף ששואב את המוח מתוך שנינו אני עומדת מהצד ומסתכלת עלינו במין תמונה שהוציאו ממנה קצת את הצבע-הנמיכו לנו את הווליום בכמה דציבלים של רעש וכל האהבה הדרמטית הזאת שלי גם נראית מעומעמת ולא מרגשת ושוב צד ההגיון והראציו החישובים והפתרונות פורץ ומודיע לי שהגזמתי הפעם והגיע הזמן לסגת חזקה-חזרה אל הקרח

אתה חוזר אליי אחרי איזה עשר שנים או נצח אחר והפנים שלך עדיין צעירות ויפות כמו שהיית פעם ואתה עדיין קרוב אל גופי ואותה ההתרגשות שאחזה בנו פעם, בנגיעות הקלות בפרפורים הקטנים האלה של הלב בעינייך שלא יכלו להסתכל לאף מקום אחר מרעידה דרך הגב ומעלה אל הראש דמעת קריסטל גדולה וכבדה כזו שמרטיבה תחתיי את הקרקע

אני נקברת תחת ערימות של זיכרונות ואדמה חומה וחמה שזוכרת-אני נעלמת ממחשבותייך שזורמות בנהר אל אהבה אחרת-הרבה רגעים שקטים-מתים כאלה חולפים על הרבה מדי אנשים אחרים והם בדממת-הזיכרון-דיכאון שלהם בוכים גם על שנינו ועל העצב המתוק של עוד אהבה שחלפה מהר מדי בימים כאלה שהכל חולף בהם מהר מדי
מכבים מסביב את כל המצלמות והפנסים וכל העצות היעילות-החכמות-המנוסות של כל בעלי-הכוונות-המכוונות-הטובות חודלות מלהתנגש במחשבותיי ורק החושך המחבק העוטף שמלטף את הכתפיים הקרות מנחם ומקווה איתי יחד עד הבוקר שגם עליי עוד יכתבו סיפורים עם סוף טוב