האהבה שלנו

כבר לא מתאהבים כי הפחד תמיד מנצח
את כבר לא מטורפת אחריו כאילו היה הסיבה האחרונה בעולם להיות משוגעת-את עסוקה בלפנטז על רומנטיקה שחלפה כשאהבת חייך חולפת למול פנייך ורק אדישותך הצפויה עמוסה בעוצמת שקר מזויפת ניכרת על הפנים האלה שלך שתמיד ישארו אצלי כמו צביטה בלב
את כבר לא יודעת במי להתאהב וכל העולם אשם – הסרטים האמריקאיים הסיפורים האנגלים האבירים הצרפתיים והחמסין הים תיכוני-את מתבלבלת כאילו היית ילדה בחנות צעצועים גדולה ולבחור בין ג'ירף לבין זברה זה עניין שאין צורך להעמיק בו ראש
את מתמסטלת מהאוויר ששוטף אותך עם עוד בוקר שעולה על שממת השפלה המבורכת הבינונית המצולקת את מסתובבת מצד לצד במיטה הגדולה הרחבה שבנו לך פה דורות של חוטבי עצים-מפריחי שממות ואנשי חזון מחורר ותפל ומגניבה עוד חמש דקות לפני שתישטפי בזרם החדש של המזרח התיכון הזה שכבר מתפוצץ מרוב סיפורים עם ניחוח אחר
את מסתכלת על אבא ומשתדלת לדמיין את כל מה שאת אוהבת
את מסיטה את המבט אל אימא והקבר שלה בוהה בך בדממה ואחיך השבור המרוסק למיליון חתיכות ואשתו הרצוצה שאוספת אבנים והכלב הלבן הגדול שלך שמנסה לרחרח את הדיכאון הזה החוצה ומתייאש שוב ושוב
את נגמרת מולי בלילה את מתפרקת כמו אחיך את בוכה ועינייך משתקפות במיליון רסיסי זכוכית שבירים שבירים כאלה ונעלמת לתוכי כאילו איבדת גם את את כל התקוות הטובות כאילו הגיע הקץ של האהבה כאילו ידעת את זה כבר מההתחלה
נתת גם לאהבה שלנו להיעלם-נתת לה להתפרק לאינסוף כאילו היינו שנינו איזו הזיה של שביל החלב של כוכבים אדומים של כוכב נוגה של נשים ומאדים של גברים נתת לנו להיעלם לתוך המקום הזה שבו שוכחים את כולם המקום העצוב הזה שאין בו הגיון המקום הזה שבו כולם ממש בסדר ואף אחד לא ממש מאושר לקחת את האהבה היפה שלך אל הציפורים והשמיים ואל הפנים היפים של האנשים כשהם מתאהבים וקברת אותה עמוק כי פחדת שתגלי שגם את יכולה להיפגע
ואני כועס עלייך-אני רותח! אני מעלית-חללית ללמעלה והלאה אני שיר אהבה נדוש ורוד דביק כמו מסטיק אני קלישאה מרוחה על השמשה כמו איזה חרק כבישים מהירים שנמרח על הפגוש של עוד משאית משום מקום לאף מקום אחר אני בועט בקירות אני שובר את כל העצמות בגוף שלי על אותה אהבה שורפת שכבר לא מדליקה אותי בכלל כי גם אני נדבקתי כי אותם אבירים עלומים וסופרים מעונים מעושנים כבר לא משכנעים את ההגיון הבריא-חולני שלי כי הציניות הנפלאה הזאת שמלאה בקידמה והסברים מנומקים ממלאת את כל הגוף בתחושה שזה מה שיש גם אם זה לא מה שרציתי

אני מדליק סיגריה ארוכה של תשישות ושל סוף המסע שלנו
ונזכר בך כאילו כבר היית רחוקה

מולוך אחד

ריח של קפה שרוף וסיגריה וחמסין – דרום גדרה
ושוב אותה השפלה המשמימה והפעם מצידה השני של עיר הניאון העברית הראשונה והחטאים האחרונים

מולוך של גיבורים שהתעייפו לפני הזמן שעוד לא הצילו את כולנו מעצמנו
מולוך של חיקוי זול ישר מצ'יינה ישר מתוך סדנאות יזע אדירות ומייגעות
מולוך של מילים שאי אפשר לתרגם
מולוך של כאב
מולוך של כעס מולוך-סימני-קריאה-ברורים ומולוך-סימני-שאלה-עמומים
מולוך של חברה מטופשת צדקנית מיושרת שרק מחכה לנהר שישטוף אותה הלאה
מולוך של הטראומה הכי גדולה בתולדות ההיסטוריה של העם המדוכדך ביותר המבסוט ביותר שאצלו תמיד הכל עשר הכל אחלה
מולוך של זילות של יד נעלמה שחופנת את הפרטיות האישית הזאת וגורפת החוצה את כל האפשרויות שעוד נשארו לי
מולוך של פחד – מולוך של פחד מהדממה הבאה שתופר מפני הביטחון המזויף הזה שמכאן הכל יכול רק להשתפר
מולוך של ביטחון עצום שמדביק את כל מי שבסביבה שמדביק את כל מי שמעיז להגיד מילה שמדביק אותי ואותך ואת כל אחד ואת אף אחד ומדביק גם את כל הפילוסופיות הישנות הרומנטיות האלה מעוטרות בסמים פסיכודליים או במבנים אירפואיים עצומים מעוטרים בכל הצבעים ועמוסים בשיערות שיבה זקנות של חכמים יוונים או רומיים אציליים עם שריון וקוביות בבטן ופגיונות ביד שחקוקים לנצח בינתיים בפסלים משונים מאיימים ברחבי העולם כולו כאילו עדיין שולטת עלינו אותה הדת המטופשת שכבר מזמן הבינה בעצמה שאורה דועך אז למה לא להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר

מולוך של נסיעות ארוכות אל עבר גילויים אדירים אל עבר יבשות נסתרות כאילו היינו מגלי עולם ותיקים עם כובע של ספן וחזון של גיבור מיתולוגי אדיר כזה
מולוך של האכזבה הזאת כשהבנת שכבר לא נשאר עוד מה לגלות וכל מה שנשאר לחקור זה רק פנימה – אבל המסע הזה טמן בחובו עד כה רק מפלצות ושדונים ולא מספיק פיות יפות או סיפורים טובים
מולוך של סוף הלילה של אמצע היום של השמש באותו מקום כאילו היום נמשך לפחות נצח כאילו לזמן כבר אין סיבה טובה לזוז קדימה אז גם הוא כמו אותה כנסייה מטומטמת נשאר במקום

מולוך של מושגים סתומים שמעולם לא הבנת – של אלים יווניים לא ברורים מתוך הזיות של סופרים אוהבים משנות החמישים של המאה הכי אמריקאית שחזינו עד עכשיו של סמי תעתוע משגעים ששולחים את התודעה ואחריה גם את הגוף והנפש אל מחוזות רחוקים-סגולים-ורודים-ירוקים נטולי כל עכבות ומשפטים מרוכבים-מרוקנים שמושכים את מכחול החיוך אל הפנים באופן קבוע ומוחקים את כל ההערות הציניות והרעות אל ביוב התסכול של כל הפחדנים

מולוך של אהבה שמשלימה עם כל מה שקורה סביב עם משאלות וצינורות ביוב גדולים שמזרימים דרכם את כל השאריות שלנו
מולוך של מטוסי סילון לבנים שתמיד יהיו בלתי מושגים
מולוך של החלומות שלך מתפוצצים לי בפנים
מולוך שלא מוכן להסתיים במשפט בהיר שמתעקש להמשיך ולשוטט ברחבי הראש העמוס לעייפה
מולוך של כל הדברים האלה שאני עוד לא יודע
מולוך של שלווה כזו שמסרבת לשרור
מולוך שלא אומר לך שום דבר שגורם לך להרגיש מטומטמת
מולוך שניצב מול הפנים כמו איזה עובדה מפוארת ולא מגלה מה ניצב מאחוריו
מולוך שצועק עלייך להשתדל מולוך שכועס ומניף אגרוף לפרצוף שכבר מדמם ומעוות
מולוך שלא למד מעולם להיות מספיק רגיש
מולוך שלא מסוגל לסתום את הפה ויודע רק לשתוק
מולוך שמחייך מכל פינה של הגלקסיה הזקנה הזו שמתאמצת לא לאבד תקנה

תל אביב של מעלה

מיניות כפולה ומשולשת ומרובעת
חבורה של נרקומנים וג'אנקיז של העתיד
ילדים מגודלים שלא יודעים עוד שום דבר
הטיפשות הזאת ששולטת בכל מה שלעולם לא נדע
התמימות הנאורה הזאת שלא מתמקדת בכלום
הבורות המבורכת שלעולם תמיד נמצאת
הפשטות המתוקה שנשארת לי בפה
הפירורים של העוגה שמעולם לא חתכו לי
תל אביב של חסדים ושל צער טהור
תל אביב של אוהבים ושל פחד עמוק
צעדים של ילד שעדיין יונק מתוך שד של עוד אימא ממוסגרת היטב
שעות של בדידות ושל צער יגון ודקות של אמת ושל צבע צהוב
דקויות שמעולם לא למדתי לשמוע
צעדים עמומים של עתיד מתקרב
צעדים רועשים של עבר מתרחק
נקישות של גשם על חלון מעץ בשכונה מברזל בתוך עיר מניאון שמרצד בקצב קבוע מול כולנו שפועם כמו לב של איזה פיל חזק שטועם את הטעם של הפרי שאסרנו שזולל חיים מתוך בני אדם אחרים
של אשליות גדולות שמתנפצות היטב על סלעים מוכנים מראש למשעי על סימפטיות זולות ואהבות נדושות בתוך עיר ששוב שככה לה כמו סופה סוערת באמצע לב ים כמו מחשבה ששוב טסה על פני שדה הראייה כמו הזיה שהזיתי איתך אז רק פעם ועכשיו היא יושבת לבד בדירה של מטר על מטר באמצע העיר צמוד אל הים כשהאופק בהיר כשגולשים אל הגלים גבוהים נמסים שנמשכים עד לאופק כמו עננים
שנשמעים כמו נגינה על צ'לו גדול שנשמעות כמו הפחד שתמיד מקנן שתמיד חושש שתמיד מוזר שתמיד לא ידעתי להסביר במילים שנשמע כמו מנגינה מדויקת בראש כמו סימפוניה של בטהובן-ברכט או בארוק כמו סימן משמיים שלפתע נופל על הראש שמזמן שכח להסתכל אל שמיים טמונים באלפי כוכבים במיליון משאלות כבושות לפחות באינסוף נקודות בוהקות של אור שמקשטות את השמיים בשמחה לא ברורה בטיפשות מטופשת בתמימות של ילדים באמונה שפעם ידעתי להבין בטעויות שעשיתי ועוד שוב אעשה בפחדים שידעתי שלעולם לא ייעלמו במילים עוד מילים עוד מילים ארוכות כשחשבתי שהבנתי לפחות את הרוב כשהבנתי שטעיתי וקיבלתי שוב צחוק כשסיפרתי אמת שישבה לי בפנים אז כשתקתקתי עוד מילים נפולות וגדולות כשקיוויתי לא להיות מפגר או אידיוט כשידעתי שעוד יש סיכוי אחד לפחות שכולם משוגעים ואני לפחות לא היחיד שמסתכל מסביבי ומאמין באמת שרואה בעיניים שיודע שיש על הגלוי עוד נסתר וסודי וחבוי

כשמילים לא יוכלו יותר לפרש אני אפרוש אל בטנך ולשם איעלם

מחשבות סוררות

מחשבות סוררות על לחץ
על לחץ ועייפות-על מפרקים שקורסים תחת משקל החיים האמיתיים המשפשפים האלה על פחד מפני מוות או איזה כוח בלתי נראה שמאיים להכות בנו ברגע האחד שבו נסתכל לכיוון השני
על כעס ועצבות על פנטזיות רחוקות
מחשבות על כל מה שאת רק רוצה להיות
ולא מספיק מחשבות על שאת כבר ממש עכשיו

מחשבות מנחמות שמנמיכות את הווליום החורק של המוזיקה האלקטרונית החדשה הזאת שרועשת מכל מסיבה או רדיו – מחשבות בלי כיוון מחשבות סוררות על כיוונים על ארבע רוחות בשמיים שתמיד נושבות מכיוון אחד או שניים לכל היותר-מחשבות נמוכות עמוקות שצוללות אל תוך מחשכי מערכת הביוב המודרנית המופרעת שהמצאנו שמשתרעת מן ההרים ועד אל הים מצד אחד של המדבר ואל האי הכי רחוק באמצע הים הכחול
מחשבות שסררו כבר הרחק מהמוח מתוך כל אותם תאים אפורים חומים שיושבים שם למעלה ומחכים לרגע שבו אחליט אולי הפעם להשתמש בהם-מחשבות סוררות על כל מי שעכשיו צריך להזכיר-להוכיח-להבהיר שלא סומכים עלייך סתם לשווא שעכשיו יש לך בידיים כוח שעכשיו עלייך מוטלת האחריות לשאת את מצפוננו הנידח-הנטוש שבחרנו כחברה להשליך בייאוש עכשיו אתה הוא נושא הכתר ולא כי אתה המלך החובש – אלא כי בך יש משהו שקוראים לו אחר
מחשבות סוררות על איך כמעט קרסתי-כמעט התקפלו לי הרגליים פנימה
איך מתוך מחשבות שזרמו החוצה בלי סוף לא ישנתי כבר כמה שבועות-מחשבות סוררות שמהלתי בסוכר הזיות של ממתקים שסוף סוף ידיי משיגות
מחשבות סוררות על כל מי שהולך לגלות מבלי שחשש שיש עוד הרבה אמת שאיננו יודע מחשבות סוררות על כמה חשוב להצליח על כמה חשוב לכולם להוכיח שהצלחה היא מושג פשוט ונדוש שלאהוב את עצמך כן יעיר אותך בבוקר מחויך ולא נעול בתוך ארון מעופש

מחשבות סוררות שמגיעות עם קץ הלילה כשאני יושב על החול שכבר הספיק להתקרר ומבטי ממוקד באופק הנוצץ שעדיין מנוקד באלף מיליון כוכבים לבנים והגלים עולים ויורדים ונשברים בקצף לבן מבעבע אל תוך אצבעות הרגליים וזיכרון ישן עם טעם אחר על ילדות ומשחק חוזר לטייל לי על הלשון
אני מניח את הזיכרון לצידי ומספר לו כמה התגעגעתי