שיר לנאנסת

הפשתן המפנק
המרקם המדבק
המשחק המרתק
השמחה כשהוא פירק
את הגוף שלך לאלף אלפי חתיכות
גם קרע לך את הקרום ועכשיו יש הבנות
בין עורכים של דין לשופטים מעונבים
בין צריחים של צדק וחוקים מאולפים

איך תוכלי לצרוח ככה שישמעו
או לחתוך בורידים שעכשיו נעלמו
או לשלוח אגרוך לפרצוף של הזה
שעכשיו תוקע לך הזין בפה
הרי לכל הדעות תמימות אחידה
שאם לא נמנעה אז כנראה שרצתה
שישלח את הזין אחור ושוב
אל תוך הנרתיק שעדיין רטוב
כי היית חרמנית כי ידעת לשחק
כי רצית לקבל ולא נתת אף הסבר
שישכנע את אומות האמת והיושר
שיורקות עלינו גשם סכינים חדות
וידנו אך מושטת לקבל התפילות

וכשעשר שנים עברו בשנייה
והפכת לשיר בלי תווים או תמונה
מעומעמת בין צליל תפילת חדשות
שעלה פה כמו אש וכילה בשדות
של הרומנטיקה של פעם של אנשי אומנות
של אומנים של פלסטיקה של שליטי כוחנות
עוד כואב לי עלייך אישה עצובה
שהפכת פה לשק חבטות אנושי
שאת מספר הפעמים שירדת לכולם
יודעים למחזר פה כמו מנטרה
אבל את שמך או פנייך אף אחד לא מכיר
כי האקשן הוא פה כמו מנת יתר
של חברה עקומה של פחדים ושל יצר
של סטלה ארוכה באמצע הקיץ לצד מסכות ירוקות של גז
של טירוף שמסרב לקבל החלטות
שמצא פתרון זמני לצרות
הוא לא יניח הרגל במים
הוא יקפוץ לאוויר ויזרוק הידיים
כאילו הכל משחק ילדים
כאילו אין באמצע מתים, כאילו אלו שנשארו מחכים לבאים
אל ימות של משיח עם זקן לבן על חמור אדום על משעול גדול
שיוביל את כולנו אל עבר האין שבינתיים הפך ליעד בזול

שרפו את גופתך השבירה על מוקד
שרפו לי גם את כל התקוות הטובות
שנלמד ונגלה מתוך טעויות מתוך שגיאות-
כאובות-כואבות שכתובות עוד על כתלי הבית הקר

וזכרונך אף הוא קץ עם הלהבות
על מזבחות אל הקודש שחזר שוב לשלוט
והלקח אף הוא נשכח כבר מזמן
כי היית פעם אקשן ועכשיו את לא כאן

נפשך המחוררת המפוררת לרסיסים
עוד חיה מסביב פה בתוך הפרחים
שישובו אל העפר ויחזרו פרפרים
עוד נשוב אל התלם והגורן חולמים

סיפור של לילה

סיפור של לילה הלילה
סיפור על האהבה הגדולה שלי אלייך על הג'אז הזה שאת מנגנת לי דרך הבלוז על המנגינה הערבה-שקטה המדגדגת הזו שרועדת דרך מיתרי הרוק'נרול שלימדו אותי פעם – סיפור על אהבה על חושך על זיון אחד ארוך שלא נגמר הזיון האנושי המקולקל הכואב הדוחה הנשטף בזרם הביוב העולמי השוצף הזה ישר אל תוך התהום הזו שפרושה תחת הרגליים רוב הזמן ואף אחד עוד לא הצליח להביט בה

סיפור על משלי עם טיבטיים על פתיחות ארוכות ומרשימות שמתחמקות מכל אמירה חותכת על נקבים נקבים חלולים חלולים שפערת בי הו חליל הקסם המחודד שחודר אל הורידים ומריץ את הדם בקצב מטורף שעוד יום יבוא ויעשה בי התקף
סיפור על דור אבוד עייף כזה שהעיניים שלו דומעות מרוב בצורת שהרגליים עייפו מלרוץ שסיפרו לו ששם בקצה הקשת שוכן אוצר קדום של הוגי דעות וחכמים-אנשי-טוגה ומפרצים עמוקים עד אינסוף
סיפור של לילה שמתגלגל ישר מהרגע שבו האצבעות נוחתות על המקש על המקלדת על העצב הנוגה המיתרי הנמתח הזה שברגע אחד הופך לחצוצרת מתכת זהובה שמרקידה גם את הערים הכי אפורות שהצלחנו להמציא וכולם ביחד תוקעים באיזו הרמוניה נהדרת כזו שמרקידה לי את הגוף מבפנים מתוך המחשבות מתוך ההבנה הפשוטה הזו שגם אני רק עוד אדם ואין בזה כל רע שכל מה שלא אזכור מחר בבוקר כנראה אמור היה להישכח שהזרם החשמלי הזה שעובר לי במוח ומעולם לא נראה כה ברור כה חד כה כואב כה רועש כאילו הייתי ילד אובד שגר לבד על איזה כוכב שבו כל עולמו הוא הממלכה ופרח אחד אדום זהוב עצוב כזה שתמיד מזכיר לי את אימא
נפסק ושוב המוזיקה פורצת בחצוצרה בודדת שנורית אל השמיים כמו כדור מתוך תותח כמו רקדנית מעולה אל תוך המזרן השוחק

סיפור של לילה שקפץ לי שורה שהחליט שכאן הגיע תורה של הנקודה הבאה שאחריה הפסיק יחוויר הכל-חוקי האינטגרציה והג'נטרפיקציה הספרותיים החולים האלה ששוכבים להם כבר כמה מאות שנים של טוב על איזו מיטה בבית חולים ששכחו לתקצב בצורה הולמת ועכשיו הוא עומד ריק כמו בתוך סרט על זומבים שהחליטו לטרוף את בני האדם – הנה הנה תמה לה תקופת השלטון הבזויה הזו של עקרונות ברורים והסברי-נימוקים-ארוכים-מפותלים שאמורים לבלבל את כל שומעיהם
סיפור של לילה של מערכת חוקים שכבר עייפה מן המשמעת העצמית המגוחכת שלה – משמעת עצמית שחירבה את כל תווי פניה הברורים של אותה הארץ שכתבו אליה אהבה וגעגועים יותר מכל אי אקזוטי אחר ארץ ששקעה תחת יושביה כאילו היו צעצוע במים והילד האוחז היה עטור בקלשון שיניים מפואר שמצפה לרגע שבו לא נשים לב ובלית ברירה יטרוף גם אותנו אבל אין לנו ממה לפחד

בדרך לירושלים

אני צולל אל תוך הרפתקה ירושלמית עתיקה עם תפאורה של קירות אבן ישנים כאלה שמזכירים רחובות שמעולם לא הילכתי דרכם אבל חייתי בם כל חיי וסוחפים אותי קדימה והחוצה מתוך כל מה שחשבתי שאני יודע

אני מטפס אל בהמת המשאות המשוכללת-העתידנית-חללית-ירקרקה הזו כשסולו-רוק'נרול-גיטרות בוכה לי באוזניים מעל זריחה של בוקר מעל עיר שעברה עוד לילה קשה
והנסיעה שמגלגלת אותי קדימה לא שמה את תשומת ליבה אל החולפים למול השמשה הקדמית החזקה הזו – בלדה עצובה נכתבת עכשיו ממש לעובד הכביש ועובד הרכב ולשאר אובדי הדרך המודרניים שכבר לא בטוחים מהי האמת, שכבר הספיקו לשכוח איפה הרומנטיקה הטמונה בין פירורי האספלט וההרים החצובים, היערות הנכרתים לכדי נייר תעשייתי ותשישות-סוף היום הארוך אחרי התקף של חום מזרח תיכוני עתיק שמזכיר אבירי-אגדות-אצילים, מלכויות-סודיות-נשכחות, נוודים-מזוקנים-חכמים-אכזריים וטכנולוגיית-אסונות-מפוארת שמקפיצה אנשים אל הירח

אל מול שערייך – עיר אדירה-עצובה-טראגית אני מטפס בתוך האופציה הציבורית המשתלמת ביותר ואת מזכירה לי בהדרך ורכסייך עמוסי הקברים והטירוף שאת ההגיון עדיף לי להשאיר באזור מישור החוף המזיע – ובזרועות מזמינות מחייכת אליי מתוך קרבייך הדת הזאת שבכלל מישהו אחר המציא – שהפכה למוסד הכי מקבל ופתוח ובשם אותה הפתיחות מייצרת אינסוף מוצרים-קופיים-פנאטיים שמוכנים למות על קידוש ערכים עמוסים בחשיבות-ריקניים ממשמעות
ובתוך ההמולה המשונה הזו – בתוך הזרות המשתקת – בתוך גן החיות הזה שעוד לא התקינו בו סורגים – שעוד משוטטות בו חיות הזויות שנושכות ומלקקות נוחתת עליי מחללית האם החייזרית שלי איזו מסקנה פיזית חדה כזו –
כל הדוסים האלה עושים לי חשק לחזור בתשובה
או להקיא
בטח להקיא

מילים מילים ועוד מילים

איזה משהו בזה שאנחנו דפוקים, איזה משהו בלהסתכל במראה ולא לחייך – לכעוס
איזה משהו בעצב שעושה לנו משהו בגוף אבל אי אפשר להסביר מה – איזה משהו מוזר שמתרוצץ בגב ובראש ובעורף וסומר לנו את כל השיערות – איזו אנרגיה לא ברורה כזו שמעירה אותנו בבוקר ועושה לנו לרצות ללכת לישון
איזה פסנתר שמתנגן ומעלה דמעות על הלחיים איזה בכי עצוב ששמעתי מדירה סמוכה איזה זיכרון שלא שייך לי איזה פחד ששייך למישהי יפה יותר איזה אמונה שאני אשנה את כל מה שקורה פה מסביב גם אם העולם לעולם לא ישתנה

איזה מבט של סתם אחת שחלפה על פניי ברחוב אבל לעולם אני לא אשכח איזה שטף מחשבות ששטף אותי הלאה מן כל המילים שנושאות בחובן הגיון איזו עוצמה אדירה שתמיד מוצאת צורה באנשים שלעולם לא היית צופה איזה פחד פחד פחד גדול שמשתק את כל הגוף מהסיבה היחידה שאינך יכול להבין ולעולם גם לא תדע

איזו הבנה פשוטה-פשטנית-מטופשת-שכלתנית-מרגשת-מגששת שתביא אותך אל הצד השני של העולם אל החוף הזה שבו השמש זורחת כל היום וגם בחורף אל המקום הזה שבו כל החכמים והיודעים ואלה שהמשיכו מזמן הלאה מסתובבים בו מחויכים בטוגות לבנות שוב וסנדלים מעור עם מקום לאצבעות שוב עם אותם זקנים ארוכים ארוכים רומנטיים שמזכירים אהבות שנגמרו כבר פעם
הבנה כזו שתנבט מהפנים החוצה ותשטוף את כל העולם באור חזק שישרוף בעיניים ורק כי בני האדם למדו לחיות בחשיכה יותר מדי

מילים מילים ועוד מילים שמסבירות באופן מנומק ומפורט ומפספסות באופן חד ומדויק את המשמעות החומקת הזו שטמונה בחוסר ההגיון של המילים הכי ברורות שהמצאתי