שיר אמונה

אמונה באלוהים זה כמו משפט נדוש
זה כמו לקרוא לספרים, כמו לעמוד על הראש
כבר עשו את זה קודם כמו בשיר של יהונתן גפן
ששרו לי פעם כשהייתי בבטן

אמונה זה כמו שיר עם בית ופזמון
זה כמו מחברת שנגמרת בשול הקיצון
זה כמו חמאה שנמרחת על לחם לבן
זה כמו שירה כמו חיוך כמו עמוד של עשן
שאי אפשר לתפוס או לראות
שלא נוכל לבקר או לצחוק או לבכות
זו תפיסה קטנה בחלק התחתון של הבטן
שברכבת הרים משתחררת ללא רסן
אמונה היא בערך הרעיון הכי גדול שיצרנו
ומיד אחרי כן בשמחה מוטרפת קברנו
בקמעות ופסלים וסמלים רבי משמע
בטיפשות וסוטים שמכתיבים בקול, אשמה
בתורים ארוכים וחשבוניות לכל
בשרירות אטומה, בניכור ובזול

אמונה הפכה היום לזונה
היום בערב אכתוב רומן, זונה
שקיוותה שבכל יום, בכל רגע ממש
שיגיע מושיע והיא שוב תפרח
אל שביל החלב המופצץ כוכבים
מוטרפים וסגולים של זונות מכל מין
בלי הבדל של רקע של גזע או מין
של מיליארד אנשים שהולכים על הצד בלי עיניים בסין
אמונה של דמיונות, הזיות של כאב
של כמרים שנפלו וקרעו את הלב
אמונה של טיפשות – של טיפשים מוחלטים
של זונות, נרקומנים, בני אדם וקסמים
של שפן ששולפים מול עיניים משתאות
ששותות ובולעות כל סימן וכל אות
של טיסה ארוכה מעל שמי הגלקסיה
של אמונה ושל פחד מפני היום בו נחדול

כי אין לי מושג איך להיות אין-אני
כמו שאברהם טל פעם שר בשבילי
למרות שהייתה זו נסיעה ברכבת
ןלמרות שבחרתי את השיר בעצמי
ועל אף כל הפלא הפועם ללא הרף
הצפצוף הנמשך של מכונות הנשימה
התפיסה שעדיין אוחזת בבטן
ממשיכה לכווץ ואני מקופל

פרטיקה של אסון

אנחנו דור שקראו לו בכל השמות-דור שמאס ונשבר מהכל-אנחנו דור מקולקל ודור מפוקסל ודור מדושן ודור מעושן-אנו דור שהחליט שלא להתחשב בכללי ההיסטוריה ודקדוקי הכינויים המפוצצים-אנחנו דור רדוד ושטוח-דור שדוד ורתוח על כל ההבטחות הגדולות שלא התקיימו עוד לפני שבכלל נולדנו-על כל הכישלונות הצפויים בעתיד שאין לנו שום סיכוי להשפיע על התרחשותם-על חרדות בלתי-נתפסות-בלתי-נשלטות שמטות את כל השכל הסביר ימינה ושמאלה בקיצוניות מטלטלת לכדי עמדה אחת מנומקת בבירור שיורה ממרכז החזה את כל מה שלא רוצים לעולם לשמוע

אנחנו דור שהבין שהציניות היא התוצר הישיר של המבוכה האישית הלא מוסברת-חיים בזמנים בהם כל אחד כל כך נבוך מעצם קיומו ולכן משתמש באותה הציניות המקולקלת ככלי שיכיל את כל פחדיו ובטח גם את כל מי שאוהב
דור מטופש-מגוחך שלא מבין איך או למה עובד מכשיר הרנטגן ולא מבין איך או למה עובד כדור הבדולח ועדיין מתעקש להתייחס אל השניים בצורה שונה לחלוטין
דור שמזכירים לו כל בוקר מחדש איך למדוד את האושר ומה ערכה של הצלחה ומדוע אנשים לבנים בחליפות שחורות שמזכירים פינגווינים באמצע הקיץ מחליטים לאיזה כיוון יסתובב הכדור התכלכל הזקן שלנו
דור שמופצץ בסיסמאות מלאות אמת ועמוסות בעייפות שחוקה "תתמיד במה שאתה עושה" כי רק ככה תהיה אמיתי "תאהב את מה שאתה עושה" אחרת תשנא כל רגע ביום והכי חשוב יותר מהכל "אל תנסה להיות נאהב" כי אז תגלה עד כמה אתה מסוגל לשנוא אחרים ולשנוא את עצמך

אנחנו דור מותש, דור ששוכב
על החול החם ובשקט מבקש
שנבין בפשטות בלי להשקיע יותר מדי מאמץ שבלי סיוע של מישהו אחר לעולם לא נוכל לחזות בפנינו ועל אף זאת הן תישארנה דבוקות אל הראש – ללא מראה או אדם שישקפו את עצבותינו ואת השמחה, את הפחד והאושר לא נוכל לחזות בהם לעולם
דור שמבין שהגיע הזמן להמציא מחדש את כל המחשבות הלא ברורות שכבר הגו לפנינו-שמבין שהעולם הזה מספיק גדול כדי שלא כולנו נהיה טרודים באותן דאגות שמבין שלפחד זה אולי הדבר הכי טבעי שאפשר לעשות פה

ביקשתי ממך לספר לי מהו הפחד הכי גדול שלך? מה מקפיא לך את הדם? מה מטריד את המחשבות ושומר אותך ערה עד אמצע הלילה?
חייכת בעדינות ושינייך הלבנות ביצבצו מאחוריי שפתי האודם הרכות שלך – אמרת שלחלוק את מחשבות הפחד מקהה את חודם של כל אותם הרעיונות המאיימים

כמה משמעות

ניתן לילדים להישאר צעירים לנצח ניתן להם להישאר תמימים לנצח ניתן להם לדמיין שדרקונים באמת מרחפים בארץ רחוקה שמלאה רק בהרים גבוהים ובפיות יפיפיות ניתן להם להמשיך לפנטז שחלומות גדלים על עצים וחסידות מביאות תינוקות חדשים לעולם בתוך חיתול לבן גדול ומניחות אותו על אדן החלון כאילו היה מתנה להורים הצעירים
ניתן להם לחקור את הסובב הרועש הזה הרוחש הזה המרגש הזה עד שממש קשה להסביר-ניתן להם לשחק-ניתן להם לחלום-ניתן לעשות את כל הדברים האלה שתמיד רצינו גם אנחנו אבל אמרו לנו שאסור-ניתן להם לשמוח כי זה מה שילדים רוצים לעשות-ניתן להם לצחוק כי אין דרך יותר טובה מזאת לחלוק את הרגעים הקסומים האלה ביחד-ניתן להם לבכות כי אין דרך יותר טובה מזו להיות עצובים לבד-ניתן לברוח רחוק כל כך עד שישכחו איך קוראים להם ולמה בכלל הם יצאו למסע הארוך הזה-ניתן להם לשקוע בשינה ארוכה ארוכה ולא נחשוש מהרגע שבו יתעוררו ומכל הרגעים שחולפים בזמן שעיניהם עצומות-ניתן להם לפרוח כאילו היו פרחי פרא באיזה יער גדול ומטריף במרכז יבשת אמריקה או שיחים נמוכים וצבעוניים על איזו גבעה עירומה ועתיקה באמצע היבשת האפריקאית הגדולה השחורה-ניתן להן להסתכל לאריות בעיניים ניתן להם ללכת לג'ירפות בין הרגליים-ניתן להם ונפסיק לחשוב שאנחנו אלה שנותנים להם ונבין שהם פה בשביל לקחת נבין שהאופרה הזו לא נכתבה עלינו אלא עליהם שאנחנו פה בשביל למלא תפקיד קטן ובעיקר לדאוג לאוכל ולעוד כמה פרטים לא הכרחיים לא חשובים

נזרים את כל המחשבות החוצה מהראש נרוקן את כל צינורות המחשבה בשנייה אחת-נוותר לעצמנו ונוותר לסביבה על הציניות המטומטמת הזאת שיותר מדי פחדנים בוחרים לעטוף את עצמם בה, נסלח להם-נאהב אותם נחבק אותם כאילו היו שלנו ונבין שהם חלק מאיתנו כמו שאנחנו חלק מאיתם נבין שאנחנו לא צומחים לבד ומעלה לכיוון השמיים על פני הכחול השמנמן המסתובב הזה שכל כולו אומר חן וכבוד שכל כולו כבר ראה הרבה ולא ממש יודע עוד מה מחכה לו שלא    משתדל לפתח משוואות ארוכות ארוכות ומסובכות שיציגו לכל שאר כוכבי הלכת למה הוא כנראה הראשון שיתפוצץ והאחרון שיוכל לספר לכולם איך היה-נזרים את כל הנוכחות הלא ברורה שלנו לעיתים קרובות מדי הנוכחות היהירה הזאת שאנחנו נולדים איתה אל תוך העולם הזה שמאשרת לנו שאנחנו בהחלט הכי מפותחים יותר מאריות או כלבי ים בטוח שיותר מחתולי רחוב ובטוח שיותר מפותחים חכמים מוצלחים ובעלי פוטנציאל מכל אדם אחר שחולף על פנינו ולא מוצא יותר מדי חן בעינינו המתנשאות
נלמד לפצוע את עצמנו כדי לדעת שאנחנו עדיין אנושיים נלמד לחתוך בבשר החי כדי להבין שגם אנחנו זמניים במתכונת הנוכחית נלמד להבין שאומנם כנראה שלא נגמור נזירי זן בודהיסטים על איזה הר גבוה ומושלג בטיבט הקסומה אבל גם אנחנו יכולים להבין שאפשר וכנראה שגם צריך לרחף טיפה מעל עצמנו כדי להצליח לחיות עם עוד כמה אחרים כי בסוף כולנו גומרים סיקס פיט אנדר בין עכבישים בצבעים משונים ובין שורשים של עצים עתיקים נחים את מנוחתנו האחרונה בהחלט או לפחות עד שנחזור כמו פרפרים או ציפורי בר אפריקאיות או בתור זבוב מטריד שרק מנסה למצוא את אור השמש הזמין ביותר או את גוש החרא הרך והמזמין ביותר שעליו אפשר יהיה לנחות

לעולם לא נדע כמה משמעות יש בנו עד שלא נהיה חסרי משמעות