בניגוד לכולכם

בניגוד לרובם, הכישרון לא מתפוצץ לי ישר מהאצבעות
בניגוד לרובם גם אין לי קבוצה מחויבת של מעריצים
בניגוד לרובם אין לי סיפור חיים קשה ומורכב, החיים היו טובים אליי וכנראה גם בעתיד הכל יהיה די בסדר
בניגוד לרובם, אני לא משוגע אני רק רואה דברים טיפה אחרת וגם זה דרך העיניים שלי
בניגוד לרובם אין לי שיער לבן שצומח רק בצידי הראש
בניגוד לרובם, עוד לא כתבתי שום דבר ששווה לדבר עליו או לפנטז בשמו
בניגוד לרובם אין לי מוזה מטריפה שמגלה בי צדדים אפלים ומלאים במסתוריות מושכת
בניגוד לרובם אינני מיוחד ואפילו אינני דחוי באופן יוצא דופן מן החברה
בניגוד לרובם, אין לי חלומות על עולם אחר – החלומות שלי מסתכמים בקצת שלווה ואולי איזה עץ של זית או תאנים
בניגוד לכולם כנראה כי ככה סיפרו לי, אני לא אגיע רחוק
בניגוד לרובם, העולם שלי קטן – קטן כל כך שאם יניחו אותו בתוך כף היד, הוא לא יגלוש החוצה
בניגוד לרובם אני עושה מלא טעויות ומעט מדי דברים נכון
בניגוד לכל אותם חכמים ויחידים, אני נראה כמו עוד אחד או פחות אחד שלא מפתיע אף אחד בעיר הגדולה והמוארת הזו
בניגוד למה שחשבתם, גם המילים הללו לא נכתבו כי ידעתי איזה סוד שאחרים לא יודעים
בניגוד לאמת, כנראה שאני משקר גם עכשיו
בניגוד לכל מה שלימדו אותנו שהוא נכון, לשקר זה נכון
בניגוד לכל מה שנכון, נכון הוא מושג שאפשר לפרש
בניגוד לכל מה שאפשר לפרש, הפירוש שתמצאו הוא כנראה נכון
ובניגוד לכל מה שנכון גם המחשבה הזו תיארך פחות מדף

יוצא ממני שיר

אמרו לפני ויגידו עוד הרבה, חרא
הכל גרוע, הכל קורס ונשאר יציב באותו הזמן, אותה השנייה הנמרחת על פני יום שלם שרק חיכיתי שיעבור, אותה יבשת רחוקה ושחורה שלעיתים ארורה ולפעמים מרגישה כמו חלום או כוכב אחר או סתם עוד יעד אחד שבחרתי לי שלא התאים כמו כפפה ליד
ועל אף שחלף ונגמר ואזל לו הזמן השחור ולא רק בגלל גוון העור של יושביה אפריקה עדיין נטועים בי פנימה, חומות השכונה שהפכו לחומות של פחד עצמי, הצורך בביטחון שחרץ לעומק לתוך מגדל האמונה שהכל בסדר, החיוך נותר מרוח אבל כבר עומד גם הוא להינמס לדייסה צהובה וסמיכית שרק מחכה שיום אחד יגיע והכל יהיה שוב בסדר

הכל לא בסדר,
וזה,
בסדר
וגם אם אני לא מצליח להבין וגם אם אדפוק את הראש בקיר עוד שבעים פעמים וגם אם אבנה ואשפץ ואסייד ואטייח ואפעל הרבה ואחשוב מעט הזמן ימשיך לעבור ונגיע לסוף ונחזור שוב להתחלה וסימן השאלה היחיד שיצוף מול הפנים יהיה אותו אחד שטמון בהשתקפות הניבטת מפני משטח המראה, סימן השאלה הרומנטי הזה שלשמחתם של רוב תושבי הכדור מרחף רק בזמן צחצוח השיניים וסירוק השיער באותם מקרים משמחים שבהם עוד נשארה קווצה או שתיים לסרק, אותו סימן שאלה שלנצח יישאר מרחף מעל הראש ובין האוזניים כי הוא מניע את הגוף קדימה לכיוון אותו סיפור שעוד לא כתבתי אבל מישהו כבר מכיר את סופו ועכשיו מגיע תורי לחרוץ עוד חריץ במדרכה האפורה

הדף נמרח לשעה מאוחרת וממש עוד רגע יוצא ממני שיר

דפים פרועים – אפריקה

דפים פרועים כאלה, דפיo שקורעים את הדף ומבזבזים את הדיו, דפים שתקרא עוד כמה רגעים או כמה שעות ולא תבין מה עבר עלייך ותגיד לעצמך שטוב שלא הבנת מה עובר עלייך ושבעצם רוב האנשים לא יודעים מה עובר עליהם – עסוקים רוב זמנם בלהמציא סיבות והסברים לכל מה שעובר, לכאב בכתף, לויברציות ביד, לרכות הדופקות בקצב קבוע, לכיסא שקיבל צורה כבר של תחת

דפים פרועים, דפים כועסים, דפים מתחרזים-זוגיים-כואבים שבוכים שרוצים וכמהים ולעולם לא שבעים דפים שתמיד רצית שיימשכו לעד או שיהפכו לספר או לסרט או לקצה חוט מחשבה של מישהו אחר
דפים של הקשרים, של תיאורים, של טיפשות, של ילדים, של אהבה שאין לה סיכוי כי מבוגרים אטומים ועצובים קבעו שאין לה סיכוי, כי בעולם המבוגרים כבר המציאו את הקסם הכי עצוב שהצליחו לחשוב עליו, כי אנחנו בטוחים שלא מגיע לנו, שאנחנו גיבורים של טרגדיה יוונית שרק מחכים למערכה האחרונה שתגיע, שיקרוס עלינו המסך שיישרף התיאטרון, שהקהל ייכנס להיסטריה וילדים יימחצו ונשים זקנות יצעקו בבהלה וגברים חזקים ומסוקסים ימלטו על נפשותיהם בכדי שיום אחד יוכלו לספר על כל המתרחש סיפור

דפים שחוקים, דפים שזורם מהם דם, דפים שעוצרים את כל המחשבות כי למדתי באיזו החלטה חלולה-מלאה-בקדושה-מעונה-מאוהבת-בעצמה כזו שאני יותר טוב, שאני אבלע את כל החרא ואחרבן זהב, אריח כמו ורדים והחיוך המרוח יספר לכולם שהכל עשר
דפים שחורים, דפים של אפריקה, של אפריקה שכבר לא נמרחת תחת רגליי ועדיין זורמת לי בורידים. אפריקה שלוחשת בחיוך זקן, מקומט ומפויס "היי, לפחות התחלת ללכת" ובחיבוקה החם עדיין אינני מסוגל לבכות
אפריקה וכל נחליה הזורמים ונחליה היבשים, הרים אדירים בצורות שלא ידעתי לדמיין ופנים שלא אוכל לשכוח, אפריקה שעוד יושבת בי במרכז החזה, אפריקה ששוקלת לפחות רבע טון על העפעפיים, אפריקה שזוחלת במעלה עמוד השדרה ומסרבת לשחרר, אפריקה שהפכה לתירוץ שחוק, שכבר לא מנחם, שמזרים בי דמעות, שמרוקנת עליי מחסנית שלמה של כדורי כאב

אפריקה, שהגיע הזמן לסלוח לה
לאהוב אותה
לגעת בגופה המצולק ולהביט בעיניה הדומעות, לחייך למראה מאמציה האדירים להסתיר חולשה, לספר שגם כפפה של מישהו אחר יכולה לחמם לי את היד
אפריקה שלימדה אותי, ששתקה איתי עד שכבר לא שמענו כלום, עד ששכבנו שרועים על הגב על איזו גבעה מסולעת משקיפים על העיר הכי מפותחת שהמציאו כאן

היא כמו ילד שצריך לאהוב, שמחכה להיעלם בתוך חיבוק
היא רוצה שנושיט
לה יד