לגדול

לגדול ולא במובן הפיזי – למתוח זרועות אל מעבר למחוזות שאותם למדת להכיר, לשאול שאלות שבקצהן נמתחים סימני שאלה ארוכים ושחורים שלא זוכים לתגובת סימוני הקריאה חדי המשמעות, לחייך את הדרך קדימה בתמימות של ילדים – של סיפור שכתב איזה סופר צרפתי לפני מאה שנה על מבוגרים שלעולם לא יצליחו להיות ילדים שוב ולדעת שהדרך הפרושה לפנים על אף בורות הציניות המחוררים את נתיבה עוד תספר סיפורי פנטזיות שידברו עליהם גם עוד עוד אלף שנה

לגדול ולא במובן שכולם מבינים – לגדול כשאתה יודע שאתה היחידי בכל העולם והגלקסיה שגדל בדיוק בצורה שאתה גדל כשאתה ישן או כשאתה בוכה ולדעת שגם אם היו יקומים מקבילים או חייזרים ירוקים עם ראש מגודל ועיניים ענקיות – גם אז, היית מרגיש מיוחד אפילו אם יש סיכוי שזה לא נכון

לגדול ולא במובן שאי פעם תצליח להבין – כי כל שנייה שמותחת הלאה את חוטי מסטיק הזמן הורוד הלאה לעולם לא תראה מתוקה ואמיתית כמו השנייה הבאה שעומדת לבוא ובכל פעם שתציץ אחורה אל אותו רגע מאושר חבוק בזרועות חמות שלעולם לא ישחררו את אחיזתן המאמצת – אותן זרועות יראו רחוקות הרבה יותר וחמות הרבה פחות וגם חום גופך והלחיים הסמוקות יראו קצת פחות אדמדמות והרבה יותר מלאות בגעגוע

לגדול ולא במובן שהצלחתי להסביר לאף אחד עד היום ולמרות הניסיון הבלתי חולף הזה שמאיים להתפוצץ כמו בלון יום הולדת מפואר בצבעים אדומים וסגולים בפנים שלי ושל כל מי שעוד מתעקש לחשוב על צעדיי אני פורש זרועות ושתי רגליים שכבר מזמן החליטו לא לשתף פעולה וכאבי התרגשות בבטן שתמיד גורמים לכל הגוף לרעוד ולמצח לזלוג טיפות של זיעה וכל שהמוח מבקש לפנטז באותם רגעים הוא זיכרון רחוק שמרחוק נראה כל כך יפה וצבוע בצבעים חזקים וכתומים על רקע שקיעה חמה שיורדת על המדבר שתמיד יראה כמו בית שמחכה לי שאחזור

לנבול ולא במובן העצוב שמביא דמעות
לגדול כי פשוט אין לי שום אפשרות טובה יותר

 

חיפה

לעולם לא תהיי רומנטית כמו הגבעות הנמתחות לים של סן פרנסיסקו וגם ההמולה הרועשת והענייניות של מנהטן לא הולמת אותך
ישובה תחת השמש הקופחת בשמונים אחוז לחות לפחות לרגלי הר ירוק שכתבו עליו שירים נשכחים ולחופו של ים עתיק שראה מצביאים עטורי גבורה וצליינים מלאי תקוות שראו בך תחנה ללילה עד שיגיעו אל יעדם עמוס הקדושה והמאבקים
את לא מתיימרת ברחובתייך המעוקלים המנוקדים בעצים ושיחים גבוהים שמסתירים רבי קומות שקצרו מלגרד את השמיים ובמדרגות הנמתחות מעלה ומטה דרך רובע ערבי וגנים סימטריים להלחיץ ופאבים מעוצבים היטב – נעדרים מכל קמצוץ של ייחודיות שמזכיר לכל עובר שסרטים מצלמים במקומות זוהרים קצת יותר

מנורות רחוב הלילה המאירות ואלומות האור הנבקעות מתוכן רוקדות יחד בהיבהובים קבועים ומזכירים גחלים לוחשות של מדורה שעומדת להיכבות קצת כמו אופייך שתמיד מבטיח פוטנציאל גלום ואפשרויות בלתי מוגבלות שכמו בסרט אמריקאי עם סוף לא שמח לא זוכה להתגשם לכדי תהילה נוצצת וסיפורי אהבה נועזים

היית לי ועודך תחנת עצירה, אפשר לשכב אחורה ולעצום את העיניים ולא לחשוש שמשהו גדול יקרה, לא יכתבו שירים בלתי נשכחים ולא תעוף דרכך סופת טורנדו
וכך תשארי עד שמישהו יעיז לפתוח את אותם ספרי היסטוריה מאיימים ומלאי לקחים ולשנות משפט או שניים ולהכתיר אותך בתרועות של חצוצרות בלוז זהובות למלכת חיי שוכנייך

אבל עד שזה יקרה
אני אעצום עיניים

חיפה

 

שוכחים אותם

אנשים שטוחים עמוקים לרגע

חבורה של סטודנטים לרפואה מיוהנסבורג בחופשת סמסטר בהרים שנתנו השראה לטולקין ועוד כמה סופרים אחרים לפנטז את הסיפורים הכי מוטרפים שאי פעם כתבו
מרסל, ענק מעל שני מטר לפחות רגיש כמו אלף בחורות ומצחיק כמו כריס רוק עם עיניים כחולות וזיפים שחורים ומבט מלא טירוף ותשוקה
דרום אפריקאית אחת צעירה שמגלה את העולם טיפה מוקדם מדי
מוחמד מאוסטריה שהוריו בכלל מעיראק שהחליט שהזמן הטוב ביותר לביקור מולדת הוא בזמן אחת המלחמות הגדולות של ימינו
שמעשן סיגריות דקות וארוכות של זונות וגומע ומקיא סיפורים בשקיקה
חבורה של תלמידי תיכון צרפתיים מפריז שבאו ללמוד חומר שאי אפשר ללמד ובחורה אחת שעולה מתוך הקבוצה ופותחת את הפה ומשחררת אל האוויר את הצליל הכי רומנטי שאני יודע לדמיין כשמשקפיים מגודלי מסגרת מונחים על קצה אפה הקטן המונח בקצה פניה הקטנים השחומים היפים
מורה להיסטוריה מסקוטלנד שמעמיס על ילדי מלאווי את שרשרת המאורעות הגלובליים מאז ועד היום ומחכה ליום בו יחליפו השדות הירוקים של ביתו את השדות השרופים המסריחים של אפריקה

ריחות לעולם לא מצטלמים טוב
בגלל זה שוכחים אותם

 

בחווה

לא התכוונתי לצאת למסע וגם לא תכננתי ללמוד לקחים חדשים או מסקנות פוקחות ומפכחות עיניים אבל כשהתחיל העקצוץ בחלק התחתון של הגב לגרד באותה תחושה מוכרת ומתוך כל הר ושדה או חתיכת אספלט רותח התפרץ אותו יצר נדודים שצייר לעצמו מוניטין מפוקפק ומלא תשוקה וגופי שב אל מצבו הטבעי בתנועה איטית וארוכה לעבר קו האופק של המחשבות

נחתתי בחוות סוסים או לפחות כך הכריז השלט המוגזם הירוק, ואותה נחיתה רכה התרככה פי כמה וכמה כשאת ידי מילא בקבוק בירה ואת אוזניי סיפורים שהציתו את הדמיון שציפה בדיוק למה שעומד לקרות
על הספה מולי שכב כלבלב לבן וראשו שחור ועיניו מלאות בחום בהיר ולידו ישב רוכב אופנוע ספרדי ממדריד, מזוקן ועטוף בבגדים שאמורים לשמור על חום הגוף ומבטו וסיפוריו שטפו נופים מטריפים על פקיסטן המדברית ועל איראן והפחד מפני המשטרה, על חופיה הבתוליים של נמיביה ועל הלילות לאורכם בהם החול מנצנץ כמו הכוכבים בשמיים ויהלומים חבויים בין דיונות שמעולם לא דרכה בהם רגל אדם
מאחוריי הבר הקטן עם המקרר הכחול שמרעיש כאילו היה משאית עמד סטיב, אצן למרחקים של למעלה ממאתיים קילומטר מעוטר בזקן בלונדיני שמכסה כמעט את כל פניו ומסרב לגלות את חמישים ושמונה שנותיו שנעלמות מאחוריי צניעות ושקט של נזיר זן נדיר
ומתוך המטבח מגיחה לולו, מנהלת החווה שהגיעה גם היא ממרחקים ארוכים, ממקסיקו השאננה שראתה יותר ממה שבנאדם אחד צריך לראות, שכאבה כאב של עיר שלמה, שחצתה את העולם בתקווה למצוא טיפה אחת של שקט
ובין הדממה בין הזריחה לשקיעה מסתובבת וכמעט לא ניתן לראות את אמה, מורה קנדית בלונדינית ויפה שנשאבה לתוך הטבע הפראי המסתורי של ההרים הלא נגמרים של אפריקה

ואני יושב ביניהם והאוזניים כבר כואבות מרוב להקשיב, הדמיון כבר תשוש מלדמיין מקומות אחרים, הזיכרון כבר מתחיל לבלבל את הסיפור שלי עם סיפורים שנשמעים הרבה יותר טוב ועצי אקליפטוס שמתנועעים בחוץ בקצב קבוע מזכירים לי נוף ילדות כאילו הייתי חלק משיר של שלמה ארצי

סיפורים בעברית תמיד ישמעו יותר טוב
גם אם כבר ידעתי איך הסוף ייראה