פיספתי

יש משפט קיטשי כזה שמדבר על העדיפות של האיכות על פני הכמות ומשום מה על החיים שלנו עצמנו מצווים אותנו לא להכיל את הקלישאה הזו, משום מה המירוץ הפך לכמה זמן תצליח לחיות ולא מה עשית עם אותן שנים ארוכות על פני הארץ מתי הפכתי לכזה תמים והסכמתי לקנות את חלקי לתוך המירוץ הזה שבכלל לא תלוי בכמה בשר אכלתי איזו סיגריה עישנתי עם כמה בחורות שכבתי איזה שיר העיר אותי בכל בוקר וכמה מסריח היה הבל הפה בבוקר שאחרי

אלוהים כבר לא מתיימר לשבת על איזה כיסא גבוה מעל השמיים, הוא כבר מזמן אסף את עצמו מכל קצוות היקום ופינה את הכיסא – ובהיעדרו טיפסו על הכיסא אנשים רעים וגם סתם סקרנים שגילו את נפלאות רכות הכס העליון ועד כמה מסריחים הנאדים של המורם מכל וגילו איך מפעילים את מנגנון חוטי הבובה שמרים ומוריד את ידינו למען כל מטרה שהיא שתמלא את הגוף בעוד חלקיק רכוש שמיד נספיק לשכוח

השמש זורחת ושוקעת והירח ממשיך לרדוף אחריה כל לילה כאילו בסוף הוא יצליח להחליף איתה מספרי טלפון ולקבוע דייט בגלקסיה הכי טרנדית בעיירת שביל החלב הנוצצת שממשיכה להתרחב
ועל אף כל הרומנטיקה שנשפכת לי על הראש מתוך ספרים עם משמעות בהירה וסרטים עם סוף טוב וסוף צרפתי ומתוך שירים ארוכים עמוסי מסרים ותובנות של נוודים מנוסי שנים ונשפכים מתוך רצון טוב וכוונה לעזור, הגב ממשיך לכאוב כשהחיוך נמתח מאוזן לאוזן ואני מפנטז שיום יבוא ואצליח להמריא מן הנקודה שסיפרו לי עליה כי היא הקרקע

טוסט משולשים

הטוסטר מעלה אדים לבנים בהירים על רקע פנסיו הירוק והכתום שמודיעים לי כי הנה הגיע השעה להרים את המכסה ולחשוף את פרוסותיו הלוהטות ותוכו הבוער של הטוסט שהכנתי מבעוד מועד
ידיי שולפות את הפרוסות הדבוקות אחת לשנייה בגבינה צהובה מלוחה חמצמצה ונקניק אדמדם וכהה עם שני פסים צרים של שומן הנמתחים לרוחב הפרוסה וחתיכות קטנות של עלי בזיליקום ירקרק וריחני מרפדים את הקו האחרון לפני ממרח הזיתים השחורים המלוח שממלא את כל שטח פני הפרוסות הלבנות ומיד אני מפיל את הטוסט לתוך הצלחת כי הוא כל כך חם

וליד השולחן אני מתיישב ואדים קטנים ודקים עולים וריח של שריפה מבוקרת ממלא את כל חלל החדר, בשתי הידיים שאוחזות בפרוסות הלוהטות רק בקצות האצבעות אני מקרב את הטוסט לפי ומריח את הבזיליקום השרוף ומיד מתפרצים בפי זרמים של רוק והלשון נאבקת בהם מטה אל תוך הגרון, הפה נפתח והלשון נוגעת בעדינות בפרוסה התחתונה והשיניים מיד מצטרפות לסגור על הלחם שאינו חושש ותולשות את ממרח הזיתים ולאחריו הבזיליקום והגבינה הצהבהבה והנקניק ושוב דרך שכבת ממרח הזיתים והלחם בצד השני שכבר יודע מה מר גורלו והלשון פורצת דרך הסדר המוכר ושטף של טעמים ממלא את החיך העליון וצידי הפה ליד השיניים וניחוח התערובות יוצא החוצה דרך האף ועוד שלושה ביסים ובליווי עיניים עצומות וכמות אדירה של סיפוק ורוק מחליקים מטה כל חלקי הטוסט שעוד נשארו בפי

גשם נוסף של טעמים מתפרץ בפי בביס הבא ואחריו משב רוח הוריקן ומיד אחריו טורנדו שנעצר לפתע בפינה האחרונה שנותרה בידי, סופת הטעמים שמסיימת את דרכה בביס האחרון עושה את דרכה מטה אל קנה הבליעה ומשם מטה בתוך תעלות ורדרדות אדומות מלאות במיצי עיכול ושאריות של חוויה שאפשר רק לאכול

 

נכתוב על זה סרט

געגועיי לרגעים שעוד לא שייכים לי

אני מונח מול הים על סלע והוא נשבר מולי כשמעליו צונחת השמש בקצב שנראה כאילו כמעט ואינה מתקדמת ולנצח היא תעיר את הצד הזה של העולם, שלושה נערים אולי בני שש עשרה רצים לתוך הים כאילו מחלקים בתוכו משאלות בחינם ושתי נערות נשארות על החוף ומתהפכות על הגב ושוב על הבטן כשאותה החמה מציירת עליהן בגוונים של חום ואדום

מעולם לא ביקרתי פה קודם ועל אף זאת טעם המלח שהצטבר על השפתיים מוכר לי כאילו קמתי מול הכחול הגדול הזה כל בוקר בחיי, צלילי הגלים שנעלמים על החוף ברשרוש שלא דומה לשום קול אחר שולחים יד לתוך זכרונות שהייתי אמור לחוות ממזמן ובדיוק ברגע הזה דמעה לא ממלאת את עיני ולא גולשת במורד הלחי ומטה אל החול
ציפורים חוצות את המבט מצד שמאל לצד ימין בצורת חץ לא סימטרי ועפות לאיזו יבשת חמה יותר עם חופים קצת פחות עצובים ועפיפון בשמיים חורט זיכרון בילד שהוא לא אני וגם לעולם לא אהיה

געגועיי מתעקשים לספר לי על כל מה שעבר כבר לפני גם אם ראיתי את זה בסרט או שמעתי על זה ברדיו, אני מתמסר לתחושה הממלאת הזאת שמנחמת ומאשרת שהחיים בסדר וכמו שהבטיחו לי מאז שאני זוכר שגם בסדר, יהיה

הרפתקאה חדשה עומדת בפתח המטוס ועומדת לזנק לתוך האוויר הריק שבין החלל לארץ ויד ביד אנחנו נופלים מתוך חיבוק הדוב האימהי של כל מה שהיכרנו עד עכשיו ובטוחים שאין לנו מושג מה יקרה מעכשיו אבל בסוף נכתוב על זה סרט