קידמה

קיץ רותח של טכנולוגיות ריגושים אלקטרוניות מביא איתו ניחוח מתוך סרט עתידני שישפר לכולנו את התמונות הכי טובות שתלויות לנו על המדפים ומשבי חמסין של אופנה שבאה וחולפת מכים על הפנים ומיד אחריהם יגיע סתיו חום מלא בעלי שלכת שיפרשו על מרבדים אדירים וירוקים אל מול חופים צהובים וארוכים שמעיזים להימתח רק בקצה העולם
גשם רדיואקטיבי של מעצבים גרפיים ואדריכלי קימורי הגוף שלעולם לא יראו לי טבעיים מתעקשים לדעת יותר טוב מכולנו מה נכון וכמה כחול צריך להיות הגוון שמקיף את העיגולים השחורים בתוך העיניים.

הקידמה הצליחה לסגור מרחקים אדירים בין יבשות גדולות והצליחה למתוח זרועות אפילו לחלל השחור שמלא רק באסטרואידים, לווינים ושאריות של שדרי רדיו עתיקים שעוד מתקדמים לכיוון קצה הגלקסיה ולמרות כל הפאר ורוב הרושם שמשכנע את כולנו שככה עדיף מעולם לא היה המרחק בין בני אדם יותר גדול.
את מקום המרחק הפיזי תפס הפחד מפני הקול שיבקע המצד השני של מכשיר הדיבור, את מקומה של ההתרגשות תפס סטודיו צילום מקצועי שיוודא שתיראה כמו כל מה שלעולם לא תהיה. את המשבצת של המתנה הקטנה וההפתעה שלא ציפית לה תפסו חזק בביצים הקלישאות שמעולם לא נראו יותר ורודות ומעוכות בין דפי אינטרנט שאפילו לא באמת נמצאים שם אבל מצליחים לחתוך ישר בורידים הכי בולטים של הפעם הראשונה שהעזת לעשות את הדבר אחד שמעולם לא דמיינת שתעשה או תגיד.
את מקומה של הפשטות תפסו אלילי מציאות נהדרים שברחוב יראו נפלא ועל המסך יתעקשו לבלוע כדורי קריפטונייט שיהפכו אותם לגרסה המקומית דה לה סופרמן
את הביישנות דרסה הביקורת, את השמחה בעטו הצידה תיעודים של מה שקיווית למחוק, את הפחד מפני הלא נודע החליפו אינצפיקלופדיות שמתחייבות לאובייקטיביות יודעת כל, את השקרים הקטנים כבר אי אפשר לשקר, את החשש הכי קטן אפשר לפזר

וכולנו מאושרים, כי הכל ברור
הכל ידוע מראש
אין ממה לחשוש
אפילו רחובות חשוכים יכולים להפוך לשדרות ראשיות בלחיצה של כפתור

 

כמה זמן

כבר יותר מדי זמן שאני כותב על ולא כותב את, איבדתי את הקצב המהיר הזה שבורח ישר מהאצבעות שמתנגן בראש בקצב של שבע שמיניות או איך שלא קוראים לקצב המהיר הזה שלא נותן לראש להפסיק לזוז שמנענע את כל הגוף כאילו הייתי איזה תוף גדול חלול עטוף בעור של כבש או פרה שחוטה שהפכה בסופה המר והמלוח בתוך קערת המרק למנה עיקרית דשנה ומשביעה שהאכילה לפחות חצי כפר של ילדים רעבים באפריקה או במקסיקו או איפה שעדיין מבשלים חיות גדולות בתוך סירים גדולים עוד יותר ושחורים מרוב מדורות שעליהן ישבו ומרוב שומן שנטף החוצה מהן לתוך האש

ובכלל לא ברור לי למה אני מנסה לצעוד בשביל שלא נפרש ולא אני תכננתי לצעוד דרכו, מאז שאני זוכר את עצמי פחות או יותר או לפחות בשנתיים האחרונות אני מטייל דרך החיים ובולע כל שנייה שמעיזה לעבור לי מול הפנים אני צורח הכי חזק כשכולם מתעקשים להיות בשקט ורוקד כמו מטורף כשהמסיבה כבר נגמרה מזמן והאור כבר עולה וכל העובדים החרוצים שעושים את דרכם הפקוקה העמוסה ביתר מנות קפאין שרק מחכות להניח את כפותיהן על מחשבים לבנים ומשוכללים גדולים ומפותחים שיצליחו לחרבן החוצה בצורה מעוצבת משוננת מכובדת ומתוחכמת את הטריק הכי חדיש ומחודש ויעיל שהאנושות המפוארת שלנו הצליחה להמציא עד עכשיו
אני מדמיין מוזיאונים בתוך הראש שלי מוזיאונים שמציגים תערוכות אומנות של ציירים שמעולם לא התפרסמו ופסלים מחוננים שמעולם לא יצרו אפילו לא גוש קרמיקה אחד, אני בוהה בפסל לבן וישן של אישה יפה מאיזה תקופה רומית עתיקה שבה כל הנשים היו יפיפיות וכל הגברים היו שריריים והיה להם גדול וחושב לעצמי שהציירים הכי טובים שפגשתי בכלל היו צלמים והצלמים הכי טובים שפגשתי בכלל היו טכנאי שיניים לכודים כל היום באור ניאון לבן של מרפאות שיניים וביטוח דנטלי רפואי שמקיף את כל סוגי הנזקים האפשריים ומזכיר לי שלעולם לעולם לא נצליח להשתחרר מלפיתת המוות של הפחד הגדול מפני חוסר הביטחון ותחושת הנפילה מטה שככל שעובר יום ואחריו עוד יום אני רק נמשך לתוך אותה התחושה המטורפת שמאיימת להעלים את כולנו בבום גדול של זיקנה ודיכאון של תרופות וכאבי גב כרוניים וכל אלה על אף השמות המפוצצים לעולם לא יישמעו טוב כמו נשיקה של בחורה שלעולם לא תראה שוב או כמו יד רכה שעוברת על כל הגוף אחרי לילה שאי אפשר לזכור או כמו שתיקה ארוכה ארוכה על הר לא מיוחד באמצע שום מדבר מעניין באמצע המדינה הכי אקזוטית שעוד לא יצא לי להכיר

אלוהי הרוקנרול

חונכנו להאמין באלוהי הרוקנרול, מלאכי דיסטורשן וקלשוני לס פול תנכיים
לימדו אותנו להאמין שהמפלצות יושבות לא בבטן האדמה אלא בקצה מגדלים גבוהים מחודדים ומזכירות פינגווינים עגלגלים יותר מאשר את אותן החיות שמופיעות בסיוטים של ילדים
כתבו רק בשבילנו המנוני אצטדיונים אדירים ובלדות שקטות שמאיימות בכל שנייה להתפוצץ מתוך הרמקולים החוצה ולחתוך את הלב בדיוק באותה צורת צלקת שכבר הספיקה להחלים על גופם של דמויות מתוך אגדת הילדים שאף אחד לא כתב לכדי ספר אבל כל ערב מספרים אותה מעל במות חשוכות מוארות באורות חמים וסגולים בתוך ברים ואולמות קטנים שנמתחים לאורך ערי בדידות וצער ושקים מלאים בתקוות וחלומות גדולים שגם אם לעולם לא ייתגשמו תמיד ידגדגו בחלק התחתון של הגב, קצת מעל התחת וירימו אותנו קצת יותר גבוה מעל הקרקע לכיוון השמיים עם הכוכבים

תקליטים ישנים באריזה מתקלפת ותמונה של שני זרים לוחצים יד תלויים לי על הקיר ואני משלים עוד חלק בפנטזיה ומעיז להגיד בקול שכולם משוגעים, אני מניף את היד על פני הגיטרה ובוקע מתוכה צליל שכבר שמעתי מיליון פעם לפחות – הרעש מהדהד בחדר הקטן ונעלם ואני צולל חזרה לתוך הפנטזיה הצבעונית שמרחפת סביב

כוכבים גדולים מנצנצים חזק לתוך עיניים של ילדות סקרניות עם חלומות אדירים שחושבות שבתוך אור הזרקורים יותר חם – מאהבה או מתשוקה בוערת וזולגות לתוך דמעות של הבנה כואבת שחם פה כי האורות הבוהקים שורפים את הפנים עד שלא נשאר מה לצלם ואחרי מי לעקוב

שמועות

השמועות על חזרתו לארץ של האושר הפשוט היו מוקדמות מן הצפוי ושגויות מבסיסן, התקוות הקטנות עוד מתנפצות על סלעי טרגדיות פרטיות ולא חשובות כשאדוות הגלים שלמרות הכל נמתחות לאורך החוף, ממשיכות להסתער על קו החול הצהוב שנשרף בחום השמש בתרועות קצף לבן ומלח – אלפי שנות חמסין ונחילים של מדוזות חלפו מעל המדבר ובתוך הים הכחלחל ממערב ועל אף כל הפוטנציאל התנ"כי שכבר הוכיח את עצמו בעבר,עדיין נעדרת הרומנטיקה מדפי ההיסטוריה האחרונה שנכתבה פה. משוררים יפים וסופרות גיבורות שצנחו ממטוסים ישר על עורפו של האויב שלא חשד הבינו כבר מזמן שהקסם במזרח התיכוני הנוכחי מתחיל בקצה צינור הנרגילה ומסתיים איפשהו על השפם השחור שכבר מלבין בקצוותיו תחת קמטים של שמש וקור וצלקות ממלחמות מלאות בחול ולילות ללא שינה

סוכר, קפאין וניקוטין נשפכים החוצה מתוך הערים הגדולות והביובים תופסים צורה של שוקולד וקולה וסיגריות כאמל לייט כי בכל זאת חייבים להמשיך לנשוך שפתיים במיוחד כשנראה שהמצב עומד להיות רק יותר גרוע, חייבים לשחות הלאה בשלולית המקומית שמריחה מזבל ומטעויות של אנשים אחרים ולחלום שילד שאין לו כלום באפריקה היה מחליף איתנו מקום אם רק היה יכול ואם רק היה מדבר בשפה אחרת משתזף בגוון אחר ולומד מראש שיותר מדי אנשים הפסיקו להאמין בחלומות

הסברים מורכבים ומשוואות ארוכות מתפרקים לחתיכות בראש שלי, קורסים מספר אחר מספר לתוך החושך וחיוך נמרח מאוזן שמאל לימין והגוף כבר מתחיל להתרפק על הפגיעה בקרקע והכאב החד שיטוס במעלה עמוד השדרה אל הצוואר וישר לתוך המוח ואחריו יגיע אור לבן שלעולם לא יוכלו להנדס דרך איזו טכנולוגיית עיוות ושיפור – כזאת שתגרום לי להאמין שלמלאכים באמת יש כנפיים וקופידון באמת יורה על אנשים חיצים בתחת

צריך לחבר לכמה אנשים מגאפון לפרצוף כדי שנוכל לשמוע את כל מה שהם חושבים וכדי שלא יוכלו לברוח מהרעל שהם משדרים לעולם מאחורי מסכים מרצדים ולבנים של הגנה שבסוף היום גם הם עלולים להישבר

סוף טוב

עיניים כחולות ועצובות מלוכסנות בכיוון מטה בקצוותן מביטות דרך זגוגיות משקפיים עייפות ממוסגרות בצבע שחור ודק מביטות אל המעבר הכחול ברכבת הארוכה שמובילה אנשים עייפים ומתגעגעים, תיירים ותושבים חוזרים עשירים ומסכנים שמרגישים שווים בפני המוות והחיים שיכולים להיפסק בכל שנייה בקול תרועה טראגית שתרגש את כולם עד הטראומה הבאה במלחמה הבאה שטרם החלה וכבר חרטה בי כמה צלקות

שורות מסודרות וריח ישראלי אותנטי של מושבי רכבת והרצפה שהתלכלכה מכל יופיה של הארץ שנדבק לרגלי הנוסעים והשבים
ממרחקים עצומים וממסעות ארוכים שנמתחו על פני כל הגלובוס הכחלחל המנוקד בחתיכות ירקרקות של יבשה וטומנים ריחות וטעמים של יבשות אחרות ואנשים ביותר צבעים ממה שאפשר להעיז לדמיין
חייל בתחפושת אזרח לרגל סוף השבוע שורף את כל מה שראו עיניו בשבועות הזית האחרונים ומחטא את דרכי העיכול הנשמה והכבד שיושבים עמוק בבטן ולא חושדים בנוזל הריחני השקוף הזורם דרכם ומזכיר למוח ולעוד כמה חלקים שלעולם לא רואים שמקומם הקבוע איננו איפה שקבעו מדענים מקצועיים ואנשי רוח משוננים

כימיקלים זורמים לי דרך המוח, מחברים ומפרידים חושים שלא שידרו הגיון מלכתחילה. הם מספרים לי שהעולם יותר גדול והקלישאות לעולם לא יהיו דביקות שוב והגיבורים ישובו לשלוט על בני האדם שזוכרים כבר רק איך לפחד והעיוורון הפך למנת חלקם המתוקה
התמונה מתחילה להסתובב מחוץ לחלון וכל קו האופק מקבל זוית חדה מדי כשהראש צונח מטה אל האושר של הלחיים הלחוצות לאספלט שעוד נשארו חמות ממגען של הדמעות שנטפו לכיוון הכביש למרות שסיפרו לי רק על סוף טוב