המכתב הראשון

"המדריך הכתוב לחיים הלא מתכוננים" או ליתר דיוק כשאתה מפנטז על איזה אי טרופי ומפתה באמצע האוקיינוס ההודי עם חול לבן ושמיים כחולים, ים טורקיז ואגוזי קוקוס שנופלים מעצים אקזוטיים וגבוהים אתה לא יורד לפרטי ההגעה לאתר ולא חושב על שלושים ושש שעות טיסה, מסלול טיסה קצר מדי, חום, לחות, ג'וקים! (אבל אקזוטיים), וחוסר משווע בקליטה אלחוטית-על נראית-על חושית שתפיג את השעמום באי החלומות הפנטסטי שלך.

החורף מעולם לא הגיע כל כך מוקדם וכל כך במהירות, לקח לו משהו כמו תשע וחצי שעות כדי להנשיב בפניי רוח קרירה שמקפיאה גם את האצבעות ברגליים. יומיים עברו מאז התרסק המטוס באלגנטיות על מסלול הנחיתה בצלע ההר של יוהן (יעני יוהנסבורג) ועכשיו ריחף לו הרגע הכי מרגיז ואיתו גם הרגע הכי מחויך של הימים האחרונים.
אני יושב בדירה מוקפת בחומה בגובה שניים וחצי מטר בערך ומעליה עוד חמישים סנטימטר פחות או יותר של גדר חשמלית (לא, לא אלקטרונית – חשמלית!). נשמע קצת משונה אבל לא מרגיש כל כך לכוד כמו שאחד היה מדמיין. לאורך כל הדרכים פה אי אפשר לראות אנשים, אפשר לראות בעיקר חומות ועליהן עוד גדרות ומאחוריהן עוד חומות עם עוד גדרות וכאילו כל הבנייה הזאת עוד לא תפסה את העין בכל צומת מבלי לפספס אפילו אחת עומדות לפחות חמש דמויות עטויות גלימות מטופשות מעוטרות במספרי טלפון לא חשובים ועירומות מכל שארית של כבוד עצמי כשגם אני, טייס משנה בטיסה הזרה הזו קולט את העניין מיד.

לא משנה איפה נמצא הבית שלך וכמה זמן הוא שייך לך ומי גר בו קודם, ברגע שבנית פינה חמה אחת שלך, כזו שמלאה בתפאורה מחו"ל עם זיתים ארוזים בשקית של טרופית עם מיקרוגל שחייבים להעביר מצד אחד לצד שני של המטבח כדי להפעיל אותו בשקע שעובד עם רעשים מבחוץ שלא היכרת וציפורים שנראות בדיוק כמו אלו שיש בבית אבל עם מקור ענק כמו של תוכי ומזכירות קצת דינוזאור עם קור שאתה לא ממש רגיל אליו ועם כוכבים שתקועים בשמי הלילה בצורה שאתה לא מכיר אל תשכח שמעבר לתפאורה יש את שלום שתופס ראש על הבר בכל מקום ומרסדס שהיו מתים להסתובב בב.מ.וו ובינתיים מסתובבים במחלקות לבגדי נשים או את המוג'וז שעוד יום אחד יהיו זקנים.
להתחיל כשאתה כבר ממזמן לא בהתחלה מרגיש הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע בתוך חלום פנטזיה

חופש

אני כל כך שמח לדעת שיש מי שעושה את מה שאני עושה אבל בצורה הרבה יותר טובה, מין זריקת הרגעה כזו שלא משנה כמה טוב או גרוע אהיה תמיד יהיה מישהו שאפשר יהיה להגיד עליו שהוא יותר מוצלח

יבשת אפריקה מתכסה בשמיכת לילה שכבר נראית לכולם שגרתית וכל האקזוטיקה המיסתורית היא כבר ממנה והלאה ואותם קבצנים שהופכים לכמעט בלתי נראים בלילה השחור מתכנסים בצמתים שלא הגיע אליהן האור ומתחננים למטבע בעבור ורד, רחמים או חופן תחושות אשם.
עייפות גדולה מיקמה את עצמה סביב עיגולי העיניים החומות שמתחילות לגלות כתמים אדמדמים סביב האזורים הבהירים של העין ודורשת ממני לצאת לחופשה על חלומות שהנחתי בתוך ארגזים מתחת למיטה

רגעים ארוכים ושניות קצרות נשפכים בחינם על דפי הזמן וכבר עכשיו מתגרים במבטם שיזכיר לי יום אחד כמה ביזבזתי זמנים יקרים והשמש ממשיכה לזרוח ואחריה הירח הלבן שלא מחייך בחצי הכדור הזה של הארץ ועננים חולפים מעל הראש וביניהם כוכבים בהירים שמציצים כאילו היו נערים סקרנים במקלחת של אחותו הגדולה של אחד מהם

אוויר נכנס לתוך הגוף ומתפזר החוצה דרך האף ושוב פעם נכנס, מזכיר לי שהחופש שנעלם על הרקע היום יום המשודר שוב ושוב עוד לא נגמר וכמו ילד שחולם פנטזיות על גיבורים חזקים ומעופפים גם אני יכול לפנטז חלומות על גיבורים מעופפים ולהירדם לתוך הזיית המציאות הצבעונית שלי, בעיקר אם אף אחד לא מבין אותה

מיכאל

"לילה טוב"
"לילה טוב" ענה בחזרה השומר בתוך בוטקה הבטון הקטן בשער הכניסה לקיבוץ
השעה הייתה ארבע וחצי בבוקר ולפני 5 דקות וחמש מאות מטרים פחות או יותר ירדתי מחללית הלילה הירוקה שלי בכניסה לקיבוץ המדברי הלוהט שבשעה הזאת הוכה ברוחות קפואות שחודרות לעצמות וחושך כבד עוטף אותו ונעלם רק תחת פנסי התאורה הכתומים הגבוהים.
"מספיק חם לך?"
"בטח" ענה,
"זה קצת מצחיק, אני גר פה כבר ארבעה חודשים ואני לא יודע איך קוראים לך?" הוספתי,
"אני מיכאל" אמר, "נעים מאוד"
"אני יובל"
מיכאל חייך ומעולם לא ראיתי חיוך מלא בכל כך הרבה שיניים וכל כך הרבה עצב, עיניי שלי התחילו להתמלא בדמעות כי הייתי עייף מנסיעת הלילה שהחליטה לא לתת לי לישון ומהמחשבה על מיכאל בזמן שהתרחקתי מהבוטקה הקטן שלו,
מיכאל יושב בבוטקה כל לילה ושומר על הקיבוץ, פנים קטנות ושאריות שיער לבן על הראש, זיפים בולטים כי כבר לא התגלח כמה ימים ומשקפיים עם מסגרת שחורה שנאחזים בסלוטייפ נייר בהיר כדי לא להישבר, עיניו חומות בהירות והמבט שלו מבהיר מהרגע הראשון שהוא לא ישכח אותך, פיו המעוקם ואפו שנראה שמן יותר בקצהו רועדים בקור ומספרים בלי מילים כמה הוא מתגעגע לאישתו היפה והמתה, איך מעולם לא ראה את נכדיו והיה עושה הכל בכדי לראות את בנותיו שוב, הבל פיו הכבד מסגיר את בדידותו ושותפיו האלכוהול והטבק, מדי כמה שעות הוא נכנס לטויוטה האפורה הגבוהה ומסייר על השביל ההיקפי פעמיים וחוזר לחמימות של לבנת הבטון שלו להלילה. הוא לא ממש נראה כמו שומר, מיכאל נראה כמו עולה חדש יותר או פחות שאמרו לו שכדאי לו לחיות בדרום  אולי אפילו באילת – זה רחוק מכל השיגעון של העיר הגדולה ולעולם לא יעשו לו שם צרות. אז הוא עבר לאילת, אשתו נפטרה לפני הרבה שנים ושתי בנותיו התחתנו ועדיין גרות באוקראינה, צמודות גם הן לבוטקה מעץ שבנו בעליהן והן עקרות בית נאמנות, שומרות אמונים לפחד ולדרך חיים שהפסיקה להיות רלוונטית לפחות לפני מאה שנה

כל בוקר מיכאל עולה על האוטובוס הראשון חזרה דרומה לאילת, יורד בתחנה המרכזית ומשם הולך ברגל כמעט שלושת רבעי שעה עד לדירתו, פותח את הדלת שחורקת ונכנס, מימינו דלת לחדר השירותים ובו גם המקלחון וכיור קטן שהרכיב, ממולו חדר השינה ומשמאל פינה קטנה שבה הוא מכין אוכל. אין למיכאל יותר מדי אבל זה בסדר, הכל בסדר.
להיזכר במיכאל מעיר את הרחמים, לראות בנאדם שחוסר המזל הייתה התכונה היחידה שחילק לו אלוהים פשוט סוחט את כל הדמעות שיש בגוף