פוסט אופטימי

זה יהיה פוסט אופטימי
פוסט כזה שמספר על כל הרגעים הקטנים בחיים שחומקים לתוך מיכל הרגשות הנוכחי ומעלים חיוך על השפתיים ומקמטים סדקים קטנים בצדדים של העיניים ומעל הלחיים אצל אנשים יפים, זה יהיה פוסט שיאשר בפנינו את כל מה שאנחנו יודעים שנעשה נכון ונראה נכון ונשמע נכון וככה בדיוק זה צריך להיות, פוסט שיהיו בו המון פסיקים ונקודות – הרבה יותר מהרגיל

זה יהיה פוסט שיספר על חוויה שמעולם לא עברנו אבל הצלחנו לפנטז אותה כאילו היינו ממש שם, כאילו החזקנו מגאפון אדום מקושטים בסמלים של שלום אמריקאי פוטוגני אחוזים בטירוף באיזה ג'וינט מגודל וסופר שמבטיח לשנות את העולם כמו שאף אחד עוד לא שינה זה יהיה פוסט שכבר כמעט ושכח איך נראה הבית, פוסט שלמד לפתוח את העיניים ולהסתכל על כל הזהב והחרא שזורמים יחד ברחובות במין חינניות כזאת שלעולם לא תיראה לי הגיונית זה יהיה פוסט שיבטיח להיגמר באיזו שורה שתספר שיהיה יותר טוב ולא כי ברור שבאמת יהיה יותר טוב, פשוט כי אף אחד לא כתב אף תסריט שונה

זה פוסט שישאל שאלות שבטח כבר שאלו קודם ועל אף פי כן עדיין לא תימצא תשובה הגיונית, זה פוסט שישאל למה ילדים מוכי טראומה מפתחים כלי נשק חדשים יותר ומשוכללים יותר אם לא למען העצמת חווית הטראומה לילדיהם שלהם שטרם זכו לבקוע אל אור השמש, זה פוסט שישאל איך הגענו עד קצה טווח הראייה ונעלמנו מעבר לאופק לתוך יבשת חדשה ולמרות זאת אנחנו עדיין לא יודעים איך לפתוח את העיניים כשאנחנו הולכים ברחוב, זה פוסט שישאל כמה עוד זוכי פרס נובל לשלום ישבו בכלא ואיך עוד לא התרסק לתוך השכל האנושי האסימון שלכולנו מגיע יותר

זה פוסט שכבר הספיק להיות לא רלוונטי בעולם שהחליט להצטרף למסלול כדור הארץ בחלל

זה פוסט שמבטיח שגם אחרי שיכבה האור נמשיך לגשש באפילה

מכשיר הרדיו

אני צורך תרבות משומשת יד שנייה מרדיו ישן של שנות השישים שמפספס צלילים בצורה הכי מדויקת שאפשר לדמיין ומתוך המכשיר החום שבקצוותיו הזמן משאיר את חתימתו בצורת כתמים צהובים וחתיכות עץ קטנות שמתקלפות בוקע קול של זמרת קובנית שחורה שראתה הרבה יותר ממה שבנאדם צריך לראות ואהבה מספיק אהבות בכדי לכתוב אלף רומנים ארוכים שיהפכו לרבי מכר בינלאומיים, וקולה הרך מתחספס בקצוות ועושה ללב מה שמטחנת בשר עושה לפרה שעכשיו יושבת ישיבת קציצה מזרחית במרכז הצלחת הגדולה המונחת לפניי אחרי לילה ארוך של שתייה ותחילת סיפורים שמישהו עוד יכתוב יום אחד, בין הלחמניה לחסה, מעל הבצל ודרך הגבינה המותכת

והשירים שממשיכים לבקוע מתוך מכונת הצלילים, המעגלים החשמליים וגלי הרדיו מציירים בחלל החדר העמוס במחשבות ודל בנשימות נופים רחוקים ואחרים של קרחונים שנשברים ומתרסקים לתוך האוקיינוס לצד הבחורה שתזדקן איתי יחד על נדנדת העץ הגדולה שתלויה בחצר המשחקים הגדולה שנבראה רק לכבודנו ופנטזיות פסיכודליות על ניו יורק שלא יוצאת לי מהראש ומדגדגת אותי במקום הזה בגוף שלא נותן לך לנוח עד שתציית לפקודותיו ותחלום בתלת מימד על מסך ענק את דרכך בין הרחובות הארוכים והרועשים של אותה עיר פנטזיות שבולעת לארוחת בוקר לפחות כמה אלפים כמוך ודמיונות על מוזיקאים בכל הצבעים שהתייאשו מזמן מלאתר את אור הזרקורים החמקמק הזה שמבטיח תהילה ואושר וכמות בלתי נגמרת של ספקות ורגליהם ואגודליהם המורמים על כבישים ארוכים ושחורים מובילים אותם באוטוסטרדת החיים שטובעת בתוך קלישאה שטבע מישהו יותר שנון מאיתנו אל הבמה היחידה שתיתן להם את מה שהם צריכים ולא את מה שהם רוצים

כל החלום הנפלא הזה משאיר אותי שכוב בפינה חשוכה של החדר ודורש ממני לחרוט עוד מחשבה אחת על קירות הבית שצבעו רק לא מזמן

החיים נגמרים באיזשהו שלב
מהפכות הן לנצח

היום שבו הפסקנו להסתכל למעלה

נרדמתי,
לא מצליח לזכור אם שכבתי במיטה או נסעתי באיזה אוטובוס שהוביל אותי בדמיון לאיזה יעד קסום עם כוכבים נופלים שנמרחים לאורך כל הלילה השחור שנמתח על פני כל הצד של היקום שלי כשחלומות סתומים ופנים של אנשים שפעם היכרתי התקדמו לכיווני במהירות מטורפת ונעלמו בקצה המסך שעיניי הצליחו לפרוש

בתוך הזיית הכמו-מציאות הזו אנשים שנראו בדיוק כמוני הלכו בתוך רחובות ארוכים ששירטטו עיר מימינם ומשמאלם הלאה עד השקיעה באופק מערבה ומזרחה לכיוון קאובויז שבורחים עם עלמות חן צעירות שחיוך לבן שיניים מקועקע לפניהן הרכות

חלמתי על היום שבו הפסקנו להסתכל למעלה אל השמיים ולקוות שמשאלות ימשיכו להתגשם, על היום שבו הפסקנו לטבוע בתוך יצרים ורגשות שאי אפשר לתרגם למילים ועל היום שבו הפסקנו לקוות שיהיה קצת יותר טוב.
אנשים פסעו מצד אחד של החלום לצידו השני ולא החזיקו ידיים רומנטיות שלובות אצבעות חמות שחוששות מפני אהבה שתתגלה חד צדדית וכואבת וסופרים פנטזיונרים ריסקו לחתיכות ערימות אדירות של עטים גדולים אדומים וכחולים ושחורים והדיו נשפך ברחובות הבטון והסימטריה וסיפר לכל תושבי העיר העצובה הזאת שהבשורות הטובות עייפו מלתהות את דרכן אל אוזנינו ושירים ארוכים ורעיונות שטרם מצאו דרכם אל ספרי ההיסטוריה צללו אל מצולות הנפש החומה שאיבדה את כוחותיה האחרונים בתוך שלולית רדודה של מהפכות אנושיות וצודקות שהבינו לפנינו הרבה יותר נכון

התעוררתי בתוך הזיעה שמילאה את כפות ידיי וכל השיערות בגוף עברו לדום מתוח כשזרם חשמלי של צמרמורת שלא צפיתי טיפס במעלה הגב אל העורף והלאה לכיוון הירח שנתלה מעל ראשי וחייך את חצי חיוכו בתוך האפילה הנפלאה הזאת של המיסתורין המושך של עוד לילה שהבטיח לא להיגמר

ביום שבו הפסקנו לשאול שאלות ופחד החליף את הילדותיות הסקרנית שלנו, חיבקנו את המותניים חזק וקיווינו שנקבל הזדמנות שנייה לחזור אל הרחם החם של האהבה שלא תלתה עצמה בדבר

עם סוף אחר

המדע מאחורי למה לאנשים כבר לא אכפת אחד מהשני
אנשים עם ראש גדול ומשקפי זכוכית עבים כמו בקבוק של ערק עם מסגרת שעשויה מקרן של חיה נדירה שכבר נכחדת עסוקים בלנתח את כל מה שלא עובד, במקום לתקן את האגרטל שהחליט לשכב לחתיכות על הרצפה – מסתכלים על כל סך שבריו ומוצצים חזק את האצבע השמנה ומנסים לדמיין אם אי פעם יחזור האגרטל לאותה צורה בדיוק, מונח על אותו המדף ממנו צנח לחיי עולמים

אנחנו עובדים על עצמנו בתיווך גורם שלישי אובייקטיבי בציפייה שנפסיק לשקר לעצמנו ולסובבים סביבנו, מתים מפחד מפני התגשמות כל הרוע המיץ שיוצא לשטן מהתחת הרים גבוהים וחומות מבוצרות להגן מפני היצר הטבעי שנטמן עמוק מתחת לאדמה – כנות שנשמעת כמו קללה מפני משחקי אגו מגודלים מטופשים שמספרים לי בסקרים נרחבים שאני ארבעים ושבע אחוז מאושר ושבעים ושש אחוז טמבל, מעולם לא מדדתי באחוזים אורגזמה ואף פעם לא הצלחתי באמת לספור כמה אנשים לא אוהבים אותי. כדאי להשקיע שלושים וארבע עשיריות מראשית תחילת הזמן ועד היום שאיעלם לכל העניינים החשובים שלא מעניינים לא אותי ולא אף אחד אחר רק בכדי שיתמלאו עוד כמה שורות ריקות וינגנו עוד כמה תווים הרמוניים ומלאכותיים בסונטה המלנכולית המתוקה הנמרחת של החיים שנכתבו לאור הירח שזורח בצד אחר של השמיים בכל לילה

חיוך שנמתח מצד לצד של פנים יפות שלא ראיתי כבר כמה חודשים חושף שיניים לבנות וקטנות וגומות חן חלקות תחת אף קטן מנוקד בפירסינג כסוף ועיניים כחולות ירוקות שמזמינות אותי לטבוע לתוכן באושר פרוע אבל לעולם לא תיתן לשלב את אצבעותיי באצבעותיה ולחלום על סיפור עם סוף אחר