מעבר לאיפה שנמתח האופק

בנאדם חושב, וסל ערכים מתנדנד לו בקצה המקל המונח על כתפו כשהוא מתקדם הלאה בשביל שבו מתקדמים עם מחשבות על מוט הלאה ואוסף את כל רכושו ובקושי מצליח לקשור את הסל ועל אף כל אזהרות המסע המהבהבות ששומעים שוב ושוב בכלי התקשורת המאיימים הוא נודד אל עבר נוף חדש. מתוך סל הערכים נשלפים בעת הצורך כוח ואמונה וזיכרונות ישנים-מתוקים שלעולם לא מתיישנים וסיפור חזק עם סוף טוב וחוטים ארוכים ארוכים שפעם היו קשורים שלא ידעת איך לפרום וקשר חדש נפרם והסדין הלבן שכל קצוותיו כבר מלוכלכים מציע עוד רעיון מטריף שמדליק כוכבים חדשים בשמיים שלא ראית עד עכשיו.

אתה יכול לצאת למסע ולחשוב שאתה כל כך צודק ולדעת שאתה לא טועה וכל הסביבה הנפלאה-המחבקת-מאשרת שהקיפה אותך מהיום שבו התחילו לספור תהנהן ותאמין בכל צעד חדש שאתה לוקח על פני האדמה החמה והמוכרת. אבל יום אחד תגיע לפיסת ארץ שמעולם לא דרכה כף רגלייך על גביה וכל אותם הרעיונות הנפלאים כל כך שבצד השני של העולם נראו מוצלחים ויעילים ונקיים נשמעים כמו קללות קשות. וקיר גדול שחוסם את השביל עם משקפיים בוחנות וגומות חן שמסרבות לחשוף את החן הקסום שלהן יסרבו להימתח בפנייך ותנסה לרוץ בכל הכוח לתוך הקיר ותנסה לקפוץ מעליו ותנסה שוב ללכת סביב או לחפור איזו תעלה תחתיו ותפוצץ את כל חומרי הנפץ שהבאת איתך בנקודה הכי רגישה של הקיר ותדפוק על הקיר בשתי ידייך החשופות שוב ושוב ושוב.
והקיר יביט אלייך במבט לבנים-מבוטן-חסין אש ולא יגיד אף מילה ותשובתו בהירה בין חלקיקי מחשבות בשפה אחרת שמרכיבים את חומרי הבסיס בתוך הקיר הענק הזה.

יש חלק אחד בקיר שלא צריך לפוצץ, לתוכו זלגו זיעה ודמעות ודם ניגר בין אצבעותייך הקפוצות לאגרופים לתוך יסודותיו הקפואים ואותו חלק לח בקיר שעכשיו כואב את כאבך מתחיל להתרכך ולגלות נתיב סודי בו תוכל לחצות את הסף הבלתי אפשרי שעומד בינך ובין צידו השני של השביל שאליו הגעת. העיניים נעצמות בעייפות שכבר עטפה את הגוף פעם וכשנפתחות העיניים, קרן של אור שמש וחום עדין מתחיל לחמם את הסנטר והאף ואת הזרועות החשופות ונגלית לעינייך המשכה של הדרך, מרוצפת באבני הקיר המרוסק ונפרשת עד הרבה מעבר לאיפה שנמתח האופק

רגע

אני חולם על קצוות השראה וחלומות שאפשר לראות רק דרך פילטר כמו של סרט ישן עם כתמים שחורים על המסך וכל התמונה קופצת כל כמה דקות כשעל המרקע נמרחות דמויות יפות וארוכות מצד לצד לבושות שמלות לבנות שמרחפות מעלה ברחוב ניו יורקי טיפוסי ושיער גלי בלונדיני שגולש אל החזה מטה וחותך ישר לתוך הלב שלא חושד שהוא עומד ליפול, דמויות משופמות מחויטות לתוך בדים רכים ונדירים תפורים לתוך קווים אנכיים ישרים ועניבות חלקות שמגיעות בכל הצבעים

אני חולם על חברים שעוד לא פגשתי וחוויות מטלטלות שלעולם לא אצליח לזכור, קפיצות ראש נועזות לתוך עמקים ירוקים מקושטים בנהר שקוף ורחב שחותך את הכל לימין ושמאל, צפון ודרום כשבקצה האופק ההפוך מציץ חוף שנהב לבן שכוב לרגלי אוקיינוס כחול כהה שעולה על גדותיו כל לילה מחדש וסוחף פנימה והחוצה בעלי חיים שנראים כל כך דומה לי

אני מדמיין שבילים שעוד לא טעמו את מלח טיפות הזיעה שמטפטפות מקצה האף ומודד כמה דמעות של שמחה ועצב שמתערבבות לעיתים קרובות מדי ימלאו את הסיר שהנחתי ליד מיטתך, עוד כמה רחובות ארוכים של אחרי הצהריים בתוך איזו עיר ים תיכונית רומנטית שקיימת עוד מהמאה הראשונה לפני הספירה שצעדו בה אבירים בשריונות ברזל כבדים ועלמות חן צעירות ובתולות סמוקות לחיים ורודות שכותבות מכתבים ארוכים לאהובן שנסע רחוק על אונייה גדולה לגלות יבשות שעוד לא סומנו בעיפרון וכל זה רק כדי למצוא עוד חמישה קילו של זהב שיהפוך את העולם המנוכר מלכתחילה למקום שנושבת בו רוח קצת יותר קרה שיכולה להקפיא גם את הר הגעש הכי גדול בדרום אמריקה

אני מחכה שינחת עליי הרגע הזה, מהחלל החיצון שמעולם לא נראה קרוב יותר
הרגע שיעביר ידו בשיערי בעדינות וילטף את העורף ומיד אחר כך ייתן סטירה קלה על לחי שמאל
הרגע שילחש לי באוזניים כאילו היו לו שתי פיות

הגיע הרגע להפסיק ולחכות

גם אפריקה סולחת

לילות זורחים וממלאים את הרקיע בשחור עמוק שוב ושוב בצייתנות אוהבת תחת שלטון השמש, הירח והכוכבים שזוהרים ומסנוורים את העיניים אפילו כשלא מסתכלים עליהם עד שזה כואב
מחשבות מתקצרות עקב שיבוש בקליטת התדרים שמשודרים ממרכז הגלקסיה מתוך תחנת הרדיו עשרים ושתיים נקודה אחת עשרה כשג'ינגל של חברה שמוכרת לי את כל מה שלעולם לא הייתי מגלה שאני צריך אם לא היו מזכירים לי את העובדה שאני זקוק לו יותר מדי פעמים ומכונת פעימות הלב המצוידת בקוים ירוקים שיוצרים זוויות חדות מתחילה להראות סימני תשישות ונראה כי בכל רגע היא עומדת לקרוס לתוך חור שחור חדש שנפער במרכז הגוף שמשתדל להסביר את כל מה שהוא בעצמו לא יודע

מברשות שיניים בודדות בכוסות צבעוניות ובקבוקי יין אדום מאזור שמעולם לא הייתי בו ממלאים את כל החללים הריקים שנשארים אחרי שנכבה האור, כשילדים קטנים בוכים כי הם לא רוצים ללכת לישון למרות שכבר אמצע הלילה, כשמכוניות פאר כסופות טסות דרך כבישים שתמיד נראים חשוכים מדי, כשקבצנים נשכבים על מדרכה בצמוד לאיזה פח מכוסים בשמיכות ושאריות עיתון וראשם תחוב בתוך קופסאת קרטון כדי שלא יקפאו מקור, כשטירות טירות עם חומות אסתטיות ועיצובים חדים ונקיים צומחות אל עבר השמיים כמו עצים ביער טרופי שמנסים להגיע לאור השמש, כשכוונות טובות נדרסות על ידי מילים ומשחקי כס מלאי כבוד וגלימות מהודרות שעושות דרכן דרך מסדרונות הגרסה הכי מזויפת של גן עדן
אני מרים ידיים, ומוריד אותן מיד אחר כך

כל בוקר אפריקה סולחת לי מחדש על לילה ארוך וגשום, סוער בסופות חשמל ורעמים מתגלגלים כשהשמש זורחת בדממה מטריפה, ממריאה את דרכה הלאה בזחילה לעבר מרכז השמיים שלעולם לא מנסים לנחש מה יקרה היום

סיפרת לי

סיפרת לי שאני חירש לניגונים של כלי נגינה אקוסטיים-אקזוטיים בצבעים כהים שכמעט אי אפשר לראות ובצבעים בהירים וזוהרים שמסנוורים כמו השמש ביום חם מדי אחרי לילה גשום ברעמים שמבריקים את השמיים באפריקה הרחוקה שעוד תחרוט עליי צלקות של חיוכים

לימדת אותי להסתכל לתוך עיניים של בנאדם כשהוא שר, כשהוא מצייר החוצה את הנשמה האמיתית שלו בסולו גוספל שחותך את הלב שממשיך לפעום גם כשהסרט נתקע והכתוביות נמחקות, כשבנאדם שר הוא לא מחופש בשום צורה

אמרת לי שאם לא אשיר תהיה סתם מוזיקה, תוים שחורים על דף לבן לא עושים אותך בטהובן, צחקת. חיוך בכמה סולמות הרמוניים שנשמעים נפלא גם לבנאדם שלא למד קרוא וכתוב מימיו, צעקת באוזניי שלמלא את הראש במשוואות וידע מנותח היטב לא יגרמו לגלי הים שנשברים שוב ושוב על קצות היבשה הצהובים-לבנים להישמע אחרת ונשים יפות יישארו יפות, חיות ימשיכו לדבר בשפה שלעולם לא אדע ואסטונאוטים ימשיכו להופיע בחלומות שלי גם אם אטוס לגלקסיה אחרת

מה שנשאר בלב אחרי ששמענו את כל השירים המפורסמים זה השיר שכתבתי על חבר שנסע רחוק או מת צעיר מדי ויעבור עוד הרבה מדי זמן עד שאראה אותו שוב, על עיר רחוקה שמתגעגעת לטביעות הרגל שעוד לא יצרתי ברחובותיה הארוכים הרועשים, על מדבר חול גדול שכתב עליי שיר מבלי שידעתי. שיר על אהבה אחת לא מיוחדת, אהבה כזאת שאהבו בדיוק כמוה הרבה פעמים לפניי ועוד יאהבו הרבה אחריי. אהבה לידיים שיזדקנו ויתקמטו זכרונות שלובים בין אצבעותיי, אהבה שכל כולה ציפייה למחר וגעגוע ליום שעומד להיגמר

פסקול של אנשים אחרים

אף פעם לא רקדתי, במסיבה באמצע מדבר שנמשך הרבה מעבר לאופק שנמתח בצורה של גבעות ועוד גבעות של חול וסלעים ופרצופים מזוקנים ומשקפיים וקרחות עם קעקועים לצלילי סקסופונים וקופסאות קצב מסורתיות ומילים חדות ומדויקות בשפה בלקנית שאני לא מבין
עוד לא ישבתי בבר באזור החשוך של תל אביב על גבול יפו כשבקצה המעושן הרחוק שלו בין כיסאות גבוהים ודמויות ארוכות דופק על גיטרה ישנה שחוקה זמר עם שיער לבן ששרף את כל ניו אורלינס וסביבותיה אבל שלום סיפר לי עליו סיפור בלוז כחול
עוד לא טיילתי בתוך השלכת החומה זהובה של מרחבי מערב היבשת האמריקאית הצודקת והחזקה אבל צעיר מבולבל אחד שאסף טרמפיסטיות עם מטען כבד כתב לי מכתב על איך יהיה להזדקן איתן ואיך ישמעו הסיפורים שנכתוב ביחד
אף פעם לא הייתי בליברפול של החורף האנגלי האפור שמתבהר לגוונים של צבע אפור וקודר כשיש גשם ואנשים שמחים שותים שם בירה כאילו הייתה חיונית לזרימת הדם כשחיפושיות וחרקים אחרים מתרסקים על הפגוש בדרך הביתה מעוד לילה ארוך
לא צללתי לתוך טריפ פסיכודלי של שנות השבעים עם מכונות מוזיקה ורודות שממציאות צלילים שמעולם לא שמעתי כשברקע פסנתר מנגן נעימה שכנראה תביא איתה את סוף העולם הכי הרמוני שאפשר להמציא
לא פתחתי את העיניים אחרי האור הכי חזק שנחת על הירושימה כשפתיתי אבק ושאריות של חיים נחתו בעדינות על הקרקע ואף רעש לא נשמע

אבל שמעתי שירים של אנשים בשר ודם שלעולם לא ישמעו עליי
סיפורים ומנגינות שטיפטפו החוצה מבין אצבעות של דמויות שתמיד נראות כל כך טוב על הבמה ויודעות לקרוע החוצה את בכי ואושר של אנשים אחרים