רועה

בתוך עמק בין שתי גבעות מנוקדות באורני עד ירוקים וחדים ושדות ארוכים שלא שירטטו בני אדם מתקדם והולך עדר של כבשים וסביבן רועה שמחלל ניגון עתיק של רועים, ניגון על לילות קרים ומיטה שעשויה משיח יבש שהונח על גחלים לוחשות, ניגון על בקרים לחים ושמיים שמתחלפים מסגול לכחול, ניגון של עשבים וסלעים גדולים שריככו אדמה קשה וניגון על אהבה קטנה שנמצאת באיזה בית אבן רחוק בתוך כפר לא ידוע ליד נהר של מים שקופים ומפלים קטנים

רועה שאוהב כמו בסרט ישן, שהתמונה מלוכלכת והנוף לא מוכר. רועה שאוהב כמו בסיפור שמעולם לא קראתי אבל שמעתי אלף פעם לפחות, רועה שאוהב את דודי בין שושנים אדומות ולבנות, תפוחים ירוקים עסיסיים ואגדות על מלכים ומגפות

רועה שלעולם אינו מאבד את הדרך כי אינו מחפש סימון שבילים, רועה שרגליו קצרו מלכאוב, רועה שחוזר אל ביתו לעת ערב ולא לבית מאבן או אפילו מבוץ, לבית שמעולם לא הניח בו את ראשו – בית שציוריו הם נופים ארוכים שמתחברים לתקרה באזור קו האופק בית שקורת גגו עשויה מאוויר וחלל וכוכבים שנוצצים כל הלילה תחת שלטון הירח הבהיר בית שמרוצף בדשא ואדמה ופרחים בכל צבע וסלעים אדירים שהופכים להרים שגורדים את השמיים בית שחולמים בו חלומות ומפחדים בו פחדים
בית שלעולם יחבק ותמיד ידע להסביר את כל מה שלעולם לא מובן
בית שבוכה וצוחק ולעולם לא שוכח שאתה בשר ודם

רועה יוצא בשעת דמדומים מביתו,
ועוד אינו יודע מה
הוא ירעה

שבלונות

אנחנו דור של שבלונות, יוצרים תבניות תבניות של מילים ומשפטים מנומקים היטב ופסקאות ומאמרים וספרים ארוכים ארוכים שלתוכם אנו יוצקים את עצמנו
חולמים שאנחנו שודד הים המגיע לחוף לבן עם מים טורקיז ועצי קוקוס גבוהים, מגלי ארצות נודעים יושבים בתוך מערה על הר גבוה באמצע סין של לפני אלפיים חמש מאות שנה חוצים יבשות גדולות בשברולט קאמרו מודל חמישים ושש בצבע שחור מטאלי עם להבות ירוקות על הכנפיים כשלינרד סקינארד מתפוצצים החוצה מתוך הרדיו בשיר על בית מתוק באלבמה

במקום למלא את תבניות הדיו המתכתיות הקרות בחלומות אנחנו ממלאים את המילים הריקות והשונאות של אחרים בסיוטים הכי גרועים שאנחנו מסוגלים לדמיין, מפנטזים שמעברו השני של המסך המרצד יושב בחליפת אש שטנית עם קרניים כתומות ושק גדול של כוונות רעות איזה שליח של הרוע הבלתי נגמר כשבעצם הרע נראה כל כך רע רק כי אותן השבלונות הקדמוניות דורשות מאיתנו מבלי שנדע למלא את הפרטים שלא עוברים דרך מסך הדיו והטכנולוגיה

דור חדש של אנושות עומד לכבוש את כדור-ארץ, דור עם פנים מפוקסלות למשעי, עם אפים מנוסרים במחירים מוזלים ואוזניים שלא בולטות, עם עיניים כחולות מתוכננות היטב ושפתיים שלעולם לא משתמשות במילים. דור של הולכי על שתיים שהתגלגל על פני ההיסטוריה והמתין בסבלנות לרגע הנכון לפרוץ לתוך חלל האוקיינוסים המכוסה בחתיכות יבשת שכל החיים על פניו שכחו מזמן לאן מכוונות רגליהם

רק אני מסוגל לדמיין שהרע שונא אותי כי רק אני מכיר את עצמי מספיק טוב כדי לשנוא את עצמי עד כדי כך

הרגע הזה

הרגע הזה שהכל נגמר וכל האקשן והדרמה הרעש והאנשים חוזרים למסלול אחר שלא מתנגש עם המסלול שלך אבל מתקדם במקביל ממש קרוב אלייך ככה שאפשר לראות את החיוכים. הרגע הזה שלמים יש טעם יותר טוב מכל משקה אחר שאי פעם שתית ואתה מוזג עוד כוס ועוד כוס מברז מים אפור מטאלי שמעולם לא הקדשת לו יותר מדי מחשבה. הרגע הזה שעוד קלישאה מעוכה נמרחת על סיפורים וחוויות שנגמרו וכל מה שנשאר מאחור הם גחלים ולהבות קטנות קטנות והרבה מאוד עשן שמסריח את הבגדים גם אחרי שחזרת הביתה. הפחד הזה שלעולם לא תחזור לאותו מקום והידיעה המתוקה שהופכת לחיוך כשאתה נוסע באוטובוס לירושלים או לאיזה מקום אחר ואף אחד אחר מסביב לא מבין

חתיכות קטנות משבילים של אנשים אחרים וכוכבים נופלים ששייכים רק לך ולעוד אחת שעכשיו נמצאת כבר רחוק רחוק. הרגע הזה שהמוזיקה מתנגנת בתוך הראש דרך רמקולים חזקים והזיות ירוקות כסופות מרצדות מול העיניים דרך עשן בלי צבע שמבטיח להסביר את כל הדברים שמעולם לא הבנת. השקט שגורם לך להבין את השתיקה הרועמת של הטבע בתוך איזה ג'ונגל של חיות עם פנים ארוכות בשחור לבן וקרניים בצורת לב שאף פעם לא ישנים. השלווה של כבישים רחבים שמתוחים על פני אדמה אדירה ועתיקה שמחברים עוד נשיקה ללחי שכבר לא יכולה לחכות

הרגע שאתה חוזר בדמעות אל אותם קירות שתמיד מקשיבים לקול תחנונייך ומכירים את צורת כף רגלך ואת כל הקמטים הקטנים שעוד לא גילית בעצמך
הפרידה שמבטיחה עוד להיפגש במקום קצת יותר חם עם קצת פחות דאגות