מעולם לא הנחת רגל

אני חושב וכואב לי
ואני שוב פעם בתוך זיכרון שהיה אמור לחלוף מזמן בתוך איזה משב רוח של ילדות ופנטזיות על אנשים שלא באמת קיימים שטובעים בתוך כל מה שקיוויתי שאי פעם אהיה
אי אפשר לתאר את מה שמעולם לא דמיינתי שיקרה, לא מצליח להוציא מילים באף שפה שיסבירו למה ממשיך לתקתק בתוך הראש השעון הלא מכוון שלי בקצב קבוע מחוג וקטן ומעליו מחוג גדול בקצב שלא משתנה ולעולם לא חוזר על עצמו

הלילה יורד על אפריקה, על היבשת הכי שחורה וצבעונית שדרכתי בתוך שלוליות החיוכים על חצי פניה, על אנשים שמשנים את העולם בכל שעה ואנשים שמשנים את המיקום של הפלזמה פעם בחצי שנה על אנשים שמחים ועצובים שנראים בדיוק כמו אנשים שמחים ועצובים ביבשות אחרות ולעולם לא ארגיש זר שוב גם לא על כוכב אחר שלחייזרים בו יש שתי רגליים ואינסוף רגשות ופחדים

כל הרעשים של הלילה מפסיקים להפחיד ילדים ברגע שמדליקים איזו מנורה שמגרשת את החושך ומקבלת את פני הנראה, קולות של בתים מעץ ובטון נרדמים ומתכווצים בקור של הלילה ושעות קטנות שרק ילכו ויתארכו בהמשך היום זוחלות את דרכן בין אותם המחוגים השחורים שלפעמים נראים כל כך כמו הבית
הבית איננו בתוך משפט שנמעך לתוך אוזניים אדומות פעם ופעם נוספת
הבית הוא המקום שתחזור אליו גם אם מעולם לא הנחת רגל בתוכו