יכתבו לך ספר

לחלום, באינסוף שפות שמעולם למדתי
לבכות, כאב וצער שמעולם לא היו מנת חלקי
לצחוק את הדרך מראש ההר ישר לאספלט של סמטאות טחובות וירוקות באמצע החורף הרטוב. למעוד ישר וחזק בשביל שלעיתים סלול ולעיתים מעורפל לפעמים מואר ולפעמים חשוך, לחייך בין השיניים את כל השמחה שהגוף אי פעם יצליח לייצר ולחבק חזק אל החזה את בעלי העיניים הכחולות והחומות שמכל מבט ששולחים לעבר פניי ניתזים קצוות של תחושה שלעולם לא ארצה לדעת להסביר במילים

לשבת באולם הקולנוע ולהמשיך ולבהות במסך גם אחרי שכל האורות נדלקו והקהל עזב – לסרב להאמין ששעת החלום נסתיימה להלילה, ללטף על הכתף ראש שכובש בכי חנוק ורוצה להיעלם בתוך בריכה של זכרונות שנגמרים, להקיף מותניים בחיבוק של יד חמה ולצעוד ברחוב הכי סואן ולהבין שרומנטיקה אינה נחלתה של פריז בלבד, לשתוק מבוכה של פעם ראשונה – של שני ראשים מתקרבים בחוסר ביטחון מצפים לתשובה לסקרנות

לעלות על מטוס גדול שלא מפגין שום רגש שמרחף במקצועיות לבנה עם דרגות זהובות ומנחית על השכל מציאות חדשה, לשלוח אל הלא נודע את אותו אחד שנשבעת להגן עליו בכל מחיר, ללמוד שמחר ילמד אותך את כל אותם הלקחים שפיספסת היום ולצעוד בעיניים פקוחות ובהירות לעבר חלום מאיים שמעולם לא נראה יותר מפתה וקרוב

לפחד את הסיפורים הנוראיים ביותר ששמעת ולקרוא משפט עם שש מילים שגורם לאנשים לבכות

ולפנטז שיום אחד יכתבו לך ספר

קורות חיים

אנחנו כל כך הרבה חומר ומעט מדי נשמה, רדופים בידי חלומות ששתלו בנו דמויות אב רוחניות וגנגסטרים אפלים של ברוקלין-ניו-יורק בשנות השלושים של המאה שעברה, בחליפות שחורות וכובעי מגבעת אלגנטיים בתוך מסעדות איטלקיות של סוללי כבישים פשוטים ומלוכלכים.
קשרים שנפרמים מראש בין שני בני אדם עונים על צרכים כמו בשאלון אמריקאי מטומטם, סקס סמים וחיזוקים קבועים לביטחון העצמי שנשחק על בסיס יומי דרך חורים במגררת של כנות וגבינה שוויצרית מסריחה – כבר הרבה זמן מסתובב סימן שאלה מעל ודרך הראש שלי, אם כל אחד מרגיש כאב בצורה שונה ושומע צלילים בדרך קצת אחרת, הלא כל אחד מאיתנו מרגיש אהבה בדרך אחרת? מה יש בסוד הכמוס והמושך הזה שמפעיל מכבש על ההגיון האנושי והמדע המדויק ומפרק לחתיכות תיאוריות ארוכות ומתמטיות?

קופידון מנפנף בכנפיו מחוץ לחלון שלי וכבר כמעט התייאש, גם ניסיונותיי למחוץ אותו כמו יתוש שנמרח על עיתון לא הרתיעו אותו ועדיין, נראה כי אפילו הוא התחיל לאבד את האמון באהבה הורדרדה שמקשטת את ימיו – יורה חיצי לבבות קטנים ישר לתחת של בני אדם וכלבים ואפילו ג'ירפות

קורות חיים באורך של עשרה עמודים מקיאים מספרים והישגים נקודות שיא ורגעים של אקסטזה.
קורות חיים באורך של ג'וינט בוכים דרך מסך עשן את כל השניות והשעות שבוזבזו ללא סיבה, את כאבי השרירים אחרי ריצה מטורפת מעל לעוד גבעה, פרידות עצובות שחסרו דמעות, סופים שנגמרו בשנייה אחת בלי שום ליווי מוזיקלי הולם, שקיעות משותפות שנעלמו בתוך האופק הכתום ספוגות שתיקה מאושרת ופחדים שלעולם לא יעלמו

המרחק האדיר בין איפה שסיפרו לנו שצריך להיות
לבין איפה שכרעו רגלינו

מה שמעולם לא כתבת

כשחזרתי ראיתי אותך שוכב על הרצפה במין תנוחה לא טבעית, מיד כשקפצת לקראתי והרחתי את הריח הכל כך מוכר של הזיעה שלך וגופך החם חיזק את גופי קרוב אליו נזכרתי במחשבה שמעולם לא חשבתי וניחוח לא מוכר של אהבה ישנה שכבר שרפה שדות של אחרים עלה באפי. לא הצלחתי להוציא את המילים הנכונות, למעשה לא הצלחתי להמציא מילים בכלל ולספר לך כמה רגעים חשבתי על הרגע הזה בדיוק או כמה דמיינתי מה יקרה ובאיזה צבע השמש שמצוירת על הקיר שלך תזרח.
טבעתי בתוך בריכת התחושות והרגשות העצומים שרק התמלאה והתמלאה בתוכי ואיימה בחיוך מפייס לגלוש במורד לחיי ועל חולצתך.

אם רק הייתי קצת יותר חכמה, אולי הייתי ממציאה איזו שפה חדשה שרק אתה ואני מכירים ורק שנינו יודעים להבין אותה, הרבה מעבר למילים והשתיקות של היום יומי והרועש.
לאהוב אותך קצת הזכיר לי את אותם רגעים שבהם העייפות נוחתת על עיניי ולכל מצמוץ מתלווה איזה משקולת כבדה מדי שמצמצמת את אישוניי עוד ועוד עד שהעיניים נעצמות וכשהן נפתחות שוב אני לא בטוחה כמה זמן עבר אבל תחושה לא מוסברת של שלווה מרחפת מעל ראשי ותחת הכרית ומזכירה לי שאתה פה קרוב גם אם פה בחדר אתה כבר לא.

הגלים בים שנמצא בקצה עיר האורות שלנו בינתיים המשיכו להישבר בקצב של נשימות עמוקות ורגועות ומחשבות של געגוע לחיוך שלך שמעולם לא נמחק כמו קעקוע שיודע רק אושר העלימו את תווי פנייך מזיכרוני, הרבה זמן עבר מאז שחיזקת את גופי אל חזך ולחשת באוזניי מילים שהמצאת רק בשביל שנינו – השמש התעקשה להמשיך לזרוח ולשקוע בתוך ההרמוניה של הטבע והזמן וכל מה שהצלחתי לעשות מאז היה להתגלגל קדימה גם אחרי לילות בלי שינה וימים ארוכים של דמעות

בעיות של עולם ראשון

כסף נשפך מתוך כיסים של מכנסיים מחויטות בצבע אדום ארגמן חלקים ארוכים ארוכים ובלי שום סימן לקמט ולרגלי ענק הממון הנוכחי רוכבים על סוסי פרא מודרניים אלקטרוניים רובין הודים של העת החדשה, דור האיקס ווי שווה אמ סי בריבוע תואר שלישי ולא נחוץ בתחילת העשור השלישי לחיים שחורשים שדות עבדים בסמוך לנהרות של אספירין ופרוזאק, סמים קלים וריגושים מהירים וערימות של ספרים עבי כרס שנכתבו בידי פילוסופים סוציו-פסיכולוגיים שעוד יבוא יום ויחייכו מתוך קברם כי ידעו בדיוק מה עומד לקרות

עניים צריכים לשלם מעט ולקבל הרבה, זריקת מנת הצדק האוניברסלית היומית ישר במעלה התחת כדי שלא נידבק במחלות ממאירות מהחלל החיצון שמרחף סביב בחשיכה ברעשים של דממה וחוסר בחמצן – המינגווי, אריסטו ולאו צה בחליפות לבנות חלקות ובוהקות עומדים יחפים במרכז היכל התזמורת המפואר ומחכים לכניסת המוזיקאים, מחברים חוט מחשבה אחד ושני לחבל חדש שייאחז על ידי מיליארד טועים שיגלו משמעות מאחורי הגחליליות התלויות בשמיים כל לילה ויסתובבו במרכזי הערים האופנתיות ביבשת כמו חסידים מסוממים, מתנדנדים משדרה לשדרה

פרדוקס של בחירה צוחק עלינו מתוך חלון הראווה של חיי החברה ובליווי תקתוקו של שעון ביולוגי סופר לאחור את מספר הרגעים שנחשוב שעוד יש סיכוי לשינוי

בני אדם מסתובבים על הכדור הכחול ומחפשים משמעות בארצות מכל הצבעים, לפעמים חם והשמש יוצאת החוצה והולכים לים ונרדמים תחת איזה נוף פסטורלי להפליא ולפעמים יורד גשם וסופות ברקים מכות באדמה שלא חושדת ורעמים מתגלגלים מצליפים באוזניים חירשות שלעולם לא ידעו שאחרי הברק מגיע הרעם

גן חיות

יותר מדי פעמים המוח נכבה והפה מתמלא בבוץ ולכלוך וקופסאות מחמאות מרוקנות מכל שמץ של כנות מתעופפות לכל כיוון ופוגעות באוזניים שלא חושדות באיום הקרב ובא. כמה נפלא נהדר ויפה ומדהים ונדיר ויחיד ודביק ולעיס וטעים ורעיל ומגעיל וורוד ולפני כמה ימים אבל כבר הספקתי לשכוח חילקתי את אותם השבחים לפלא אחר שכבר שכחתי את שמו ואני לא ממש מנסה גם לזכור
תשבחות ומחמאות וציבוריות מזויפת שמצטלמות נהדר בפריים טיים של ערוץ "סמסו עוד קצת ובטח תשנו את העולם של כל אדם חוץ מזה שמביט אליכם במראה" לא מזמנות את האושר הזה שכותבים עליו ביותר מדי מיני מדריכים עמוסים בשנאה עצמית ורווחים מנופחים – היא מזמנת הנאה, מצוצה עד תום וזמנית שנגמרת בלי שום התראה ומשאירה אותך מכור-שעון לקיר מכווץ בקריז של נרקומן מודרני אסתטי מגולח למשעי שבא להקיא שאריות של גורמה מסעדות מעונבות שממוסמרות לתוך קומות הקרקע של בנייני ענק בתוך ערים גדולות גדולות וחשוכות שלא יודעות אם מחר תזרח השמש בין רחובותיהן הארוכים והישרים

לחישה קטנה עושה את מסלולה האינטימי מבין שיניים לבנות ודרך שפתיים מכווצות שהוגות אותיות שנושבות רוח קרירה לתוך אוזן חמימה ואי אפשר להבין אפילו לא מילה אחת שנאמרת בשרשרת ארוכה של הברות ונשימות של הוקרה שלעולם לא תעבור מסך גם לא בערוצי-החלק-האחורי של קופסת הטלויזיה הקוסמית. הוקרה שלעולם לא תפוסל לכדי אות-מגן-הוקרה מכובד שיונח על שולחן שלעולם לא יראו או במדף העליון של ארון הבגדים מאחורי הבגדים שלעולם לא תלבש וגם לא הוקרה של יום ציון לאומי לזכר מעשיי גבורתייך ותפארת עוז פרשנותם של ערכייך. הוקרה של מבט דומם חזק יותר מכל רוח תקופתית שנושבת על פני בני אדם

ומן האוזניים זורמות המילים בין קשרים לוגיים ומשוואות של ציורים מודרנו-קלאסיים חצי דקורטיביים ובין צד ימין של הגיון בריא וצד שמאל של קאובוי פרוע בצבעים פסיכודליים זרחניים ירוקים וכתומים וכחולים ותהליך כימי מורכב ועדין מבעבע לכדי פשטות שניראת בלתי מושגת לעיתים יותר מדי קרובות, פשטות של נחת שנצבעת ברוח ששוכחת פתאום וצבעים רגועים של כחול על הים תחת שקיעה בצבעים סגולים-ורודים-כתומים בקצה היבשת השחורה שיכולה גם להרגיש כמו בית

מילים מקושטות יגישו פחית קולה של הנאה
דממה של הוקרה תעטוף בחמימות של נחת

מה הגישו לך היום בגן החיות?