זכרונות בשפה אחרת

מעולם לא למדתי שפות אבל אני מהרהר ביוונית עתיקה וציורית-מדעית של אריסטו בטוגה ארוכה וסוקרטס שזוף עטור זקן לבן
אוהב בצרפתית של בורדלים אדמדמים בסמטאות פריז ממש לפני שעולה אור הבוקר
מדליק סיגריה תחת כובע רחב שוליים מעור ושורק באנגלית של בוקרים אמריקאים משופשפים בדרום ארצות הברית על גבול מקסיקו וקו סחר הסמים הפרוץ
צורח באנגלית קלאסית כמו של שייקספיר ששורפת בדיסטורשן חשמלי מתוך גרון של מחוררי ורידים שמרתיחים רוקנרול על כפיות של הרואין ומותחים גבולות חדשים באבקה לבנה של קוק
מתפלל בעברית עתיקה, אינטימית שמילמל סבי באוזניי ובכה כאב, עמידה וקדיש על דורות שמעולם לא היכרתי והיא זורמת בעורקיי בצבע כחול-טורקיז, אחרי אלפי שנים שהסתתרה במרתפים חשוכים והתלבשה בבגדי מלכות לכבוד מסיבת ההשקה האידיאולוגית הנוצצת בשדרה המרכזית של עיר האורות העברית הבינלאומית הראשונה
מת מפחד מפני דמויות עטויות גלימה כהה שתחתיה אין דבר ופני הדמויות המכוערות שלעולם אינן מתגלות מכוסות בחריצי נחל עמוקים וצלקות בולטות בארמית נוצרית של כתות סודיות אפלות וקעקועים עם משמעות כמוסה

אני רוקד עירום סביב מדורת ענק ושר בנקוסא מעורבת בזולו ועוד אחת עשרה שפות רשמיות לפחות את ניגוני הגשם בפתח עונת הבצורת האפרקאית השחורה
שורף דרכי עפר לא סלולות שחוצות אדמות ילידים ספוגות בכישופים לטיניים בני תרבויות עתיקות על הארלי דיווידסון של מהפכנים שלא נשאר להם מה להפסיד
הולך בחליפת שחור-לבן וצועד ימין ואז שמאל לצד פינגווינים על היבשת הכי צפונית בכיוון קצה המגנט הפלנטרי הכחול ומנשק באסקימוסית שוטפת את אהובתי אדומת האף
מטפס על הרים מושלגים ומהם משקיף על מרבדי דשא והיסטוריית טבע-זן שנמתחת עד הרבה מעבר לאופק ושותק בקנטונזית בתוך מנזר סיני בן שלושת אלפים שנה, מעוטר דרקונים אגדיים וקירות עץ חומים וכהים
מרסס כתובות על קיר שפעם הפריד בין פחד לפחד גדול עוד יותר ומצטט שיר של ג'ון לנון בגרמנית שלא נותנת לאף אחד להתעלם ממנה וחורט צלקת נוספת בחומה ולו רק כדי שלא תיבנה לה תאומה

בין לבין

רגעים מתים, רגעים שלא קורה בהם יותר מדי רגעים שבין לבין.
בין בריאת העולם לבין התוהו ובוהו התנכי חסר הצורה ששרר על פני מים ותהום באף צבע או בין מיליון שנה בהם שלטו דינוזאורים ממין נכחד אחד לבין מיליון שנה בהם שלטו דינוזאורים ומפלצות ממין נכחד אחר – בין מהפכה אנושית אחרת לבין שלב נוסף באבולוציה, קופים יורדים מהעצים ומטפסים עליהם בחזרה מתים מפחד מפני נמרים ואריות ששולטים בעולם הפרא על האדמה החומה מעוטרת בשיחים צהובים וירוקים שמחליפים צבעים כשעונות עתיקות מחליפות משמרות ברקיע כרצונם באופן קבוע שמשתנה כל כמה אלפי שנים מבלי שאף אחד ינתח אותן לעומק.

מנהיגים דגולים שחתמו על הסכמי שלום היסטוריים והפילו משטרים אפלים וקרעו לחתיכות שנאה עמוקה ודעות קדומות הלכו לשירותים להתרוקן והרטיבו את השפתיים והגרון במים מברז בשירותים שלא ידע את זהותו של אותו מנהיג אדיר ויוצא דופן שנראה כל כך מרשים בתמונות ישנות וסיפורים בלתי נשכחים.
היסטוריות נכתבות בראשי פרקים, רגעי שיא ואקסטזה שמקרבים את כולנו לנירוונה האינסופית ולהרמוניה הנכספת שבין לבין נראית כל כך מזמינה אבל לא רומזת בשום צורה שגם כשתגיע ותשרה עלינו את השלווה הנכספת, עדיין נחרבן ונאכל, נקום ונלך לישון – גנבים ימשיכו לגנוב, זונות ימשיכו לפשק רגליים והרעבים ימשיכו לגווע ברעב. אנשים שמחים ידבקו בשמחתם וכלבים משוטטים ימשיכו לנבוח על כל עובר אורח ברחוב שלא חושד ונבהל למשמע השרשרת שנמתחת במפתיע.

בין לבין יש סדקים קטנים שלא נוצרו מפאת הזמן ולא נפערו כי מישהו שכח לכסות אותם כשירד הגשם, סדקים עבים שאי אפשר לטעות בהם למשהו אחר שחוצים אוקיינוסים אדירים ושולחים לשמיים פסגות הרים מושלגות שגם הן פעם היו לבה מותכת בלב ים כחול.

פנטזיה שתופסת צורה בדמיון לא יורדת לעולם לפרטים ולא מספרת שבין לבין גם היא צריכה ללכת לשירותים

בשנה הבאה

אף פעם לא חשבתי שאני מאמין באלוהים, גם מזל נראה לי חמקמק מדי בשביל לשים את כל תקוותי בידיו ופסלים של ציוויליזציות רחוקות ועתיקות עם עיניים מלוכסנות ואלים שיושבים על איזה הר אולימפי עם שמות מפוארים נראו לי קצת מנוכרים. כשהייתי פחות גבוה ויותר שואל תמיד חשבתי שאני הולך לישון כי אני עייף ומדליקים אש כי קר, וכל ההרים והים והציפורים שצייצו כל בוקר לא דיקלמו בפני את הדרך הקוסמית המופלאה שבה צוירו על ידי איזה כוח אדיר עליון ומטורף.

חשבתי שאנשים נעלמים ומתים וצריך להיות עצוב ותינוקות שנולדו נראו לי כל כך שבירים ועדינים עם עיניים עצומות או מלאות בסקרנות שלא משתמשת במילים, אנשים עם כובעים גדולים ושחורים ומעילים ארוכים וחמים או עם צווארונים לבנים וג'לביות לבנות שמכסות כמעט את כל הגוף תמיד חלפו על פני ולא סיפרו לי למה גם בחמסין הם לבושים חם, אולי הם בדיוק חזרו מאיזו ארץ רחוקה ואולי הם עמדו לצאת אליה למסע.

אם הייתי חייזר וחללית האם שלי הייתה חונה ברברס מאחורי איזה היכל שקדוש לכמה מיליונים או יותר הייתי נכנס לתוך האולם המלא בראשים המכוסים שמתחבקים ומשתחווים ובוכים וכורעים יחד ומנסה להבין מי היצור האדיר והנורא המופלא ומהולל הזה שמאיים בפחד מצמית ומכסה תחת כנפיו באהבה רכה ועדינה ומי אלה כל נציגיו על הפלנטה הכחלחלה הזאת באמצע הגלקסיה שבהינף מכחול שעשוי מנוצה של ציפור שכבר לא עפה לעבר אף אופק של שקיעה כתומה מובילים עדר של יצורי אדם להבטחות וביטחון ולחיים שיתחילו בנצח הארוך של סוף משחק-כדור-הארץ.

ביקשתי מחללית האם שתברך את חבריי החדשים באושר ושמחה ויותר מכל ביקשתי ממנה שלא תאריך את סבלם יתר על המידה ותתן שהשנה הבאה תימשך לא יותר משנה אחת

על אי מאיר

קורא איים בזרם סיפר על זה בשיר מאיר אריאל על יפיפיות קטנטנות וזונות שפעם נראו יותר טוב על שלושה בנים שנספו באסון שלא היכה בתדהמה את אנשי העולם וגם גיבור הסיפור השורד נדחק לפינת בר חשוך בהוואנה מפני העצב והדמעות כששיכורים שחורים במכנסי תכלת מרופטים ישנים כל כך דקים שהם עומדים להתפזר על כל הנמל וחולצות איכרים קובניים משובצות וכובעים של מלחים או חיילים או בכלל סוכנים חשאיים

כותב שירים כשמאיר את עיניי ריצוד המחשב שיורד מלמעלה למטה וחוזר שוב ושוב, שירים על בעיות שכואבות ליותר אנשים על אהבות שמחזיקות את הלב שבוי בתוך בית החזה מסביב לכל העולם על מלחמות בינלאומיות-בינגלקטיות-חוקיות-למחצה שנפתחות בשם אידיאליים נעלים וננעלות עם הזנב בין הרגליים כי ניצחון במלחמה אחת הוא רק תחילתה של מלחמה חדשה ועמדות שמירה חשוכות לאורך התעלה כבר מזמן נעלמו מעל פני השטח והוצבו על קו הגבול החדש המוסכם והוסרו בשנית רק כדי להישלח לחזית היום יום שמעולם לא עברה לילה שקט.

עוד לא הגיע סוף הסיפור וזאת שכבר שנים האין שנייה עוד לא נכנסה דרך דלתות הבר האינדיאני אבל הוא עוד יושב ומחכה לה שם עם סיפור חזק וטוב ותה ואם יישאר אז גם כמה פלחי תפוח ואולי היא לעולם לא תיכנס וכל התפאורה האקזוטית המסקרנת הצבעונית הזאת שנמתחת על פני נמל עם שם בספרדית לרגליו של רכס הרים שקנו את שמם משבטים רחוקים של עבדים שאבודים בתוך סיפורי מעשיות שמשנים את ההיסטוריה כל ערב מחדש

ארנסט המינגווי כבר מת מזמן וקשה להגיד אפילו איך הוא נראה אם זקן לבן מעטר את פניו המצולקות את עיניו הבהירות שכמעט התעוורו לחלוטין מחיים של דיג וציור ופחד מפני הלא נודע בתוכו, שער ראשו לבן מקורזל תלתלים קטנטנים שלוחשים רמיזה קלה על אימו ומוצאו של אביו וצווארו השרירי השזוף –מקומט וגופו הבינוני שיכול היה להיות שייך למאה אלף אחרים ובקצה ידו הנחה על הבר עוד דאקירי קפוא וכפול מונח ונראה בדיוק כמו הים שלתוכו שוחים כרישים וממנו לא חוזרים בני אדם