קצ(ר)

מבלי לחשוב יותר מדי התחלתי להתנגן שיר עם כמה תווים שמזכירים הרבה רגעים שמורים עמוק בתוך איזה תא של זיכרון שנשלף החוצה ונשפך אל בין שתי עיניי וממלא את כל האנשים סביבי בצבעים וחיוכים שמרחפים בתוך ערפל ירוק זרחני ושמח שלא מסביר את עצמו ולא מצייר על פלקטים בשני מימדים צרים. שרת לי את השיר שכבר שכחתי מזמן עם המילים השמחות והמנגינה העצובה – מאיר מדמיין על סופרים כהים עם זקן לבן וארוך שטים על ספינת דיג מפח מנווטת את דרכה בין איים חוליים צהובים לבנים שנעלמים אל כחול ירוק של אוקיינוס עם היסטוריה ארוכה ארוכה מעשנים מקטרת מעץ חום כהה משופשף עם עיגולים שחורים והשמש שוקעת שם אל מול עיניהם המתבהרות שמתעוורות מקרניה של השמש החיה והחמה ומחום האדמה הלוהטת שתופסת צורה של שלוליות עפר בין מרבדי כחול וקצות לוויתנים זקנים שמכים במים בעוצמה.
סיפרת סיפור ולא סיפרת ולו אפילו לא מילה אחת רק יופי אצילי כזה כמו של פיות מאיזה סיפור אנגלי מימי הביניים שבוקעות מתוך היער על סוס לבן וחזק ודוהרות בעדינות ישר אל דרך כל מה שנשאר מהלב והעיניים, ושאריות הגוף המפוזרות שלי שעפו ברוח והתגלגלו לתוך נחל ממוסך ערפל שכבו דוממות וחיבקו את החלל האדיר שנוצר בין אותם איברים שפעם נראו כל כך שימושיים כשהיו ביחד

מבטך נחרט בנקודה בין שתי עיניי וקמטים סביב עיניי ובקצות השפתיים המתוחות נקמטו ופה מעוקם ונפש תועה התנגשו אל תוך חלומות שהתגשמו בעולם קצת, קצת יותר שמח הראש שמסתובב מסביב לאיזו נקודה שלא ברור בדיוק איפה היא מרחפת מרגיש כבד ומתעקש להניח את כל משקלו על שולחן בר מלא קליפות של בוטנים ושאריות של בירה שהתייבשה כשמלצריות יפיפיות עדינות עם מגשים שחורים עגולים ומחוספסים חולפות על פני הראש המונח והגוף הרפוי שלא נראה כי יתאמץ להשאיר טיפ נדיב ולא נראה כי יפנה את מקומו לאמזונות הטרף הבאות בתור שרק מחכות ללכוד ברשתן את גבר הקורבן הבא שיתבשל בתוך סיר של גזרים קצוצים דק ועלי חסה-נענע רקובים שהפכו לשחורים מזמן

שלושה משפטים
מעט מדי תוכן
כמה מבטים יותר מדי

לא-חיים

לא הספקתי,
להגיד שלום של להתראות ושלום של ברכה לטוס עוד פעם אחרונה על ההר האחרון בשרשרת הרכסים הארוכה שנשפכת עד לים והלאה מתחת למים להגיד תודה מספיק פעמים למספיק חיוכים טובים שנמתחו מאוזן לאוזן וחשפו שיניים וקריצה שסיפרה יותר מהרבה מאוד מילים לצלול עמוק ונמוך ולהמריא גבוה ולטוס גבוה כשמסביב טייסים מקצועיים מרחפים במבנה מחודד ומטריף שנמשך שניות ספורות ונשאר חרוט הרבה רגעים ושנים אחרי כן לנסות להבין למה דמעות הפסיקו לזלוג והתעקשו להרטיב את כל האיברים שמדממים בפנים עם מטרה כל כך חיונית לשתוק שתיקות אינטימיות רומנטיות עם פרצופים שנדבקו לגלגלי העיניים מבפנים ומופיעים בכל פעם שהעיניים ממצמצות ומשפריצים כתם של אהבה בצבעים זוהרים מטאליים חזקים וכחולים שנראים טוב על אופנועים ישנים שמונחים בתוך האנגרי ענק תחת כיפות שמיים אפורים שנסתרים על ידי עננים אפורים ובני אדם שלא קנו מחייהם מברשת של צבע לשמוע את השיר שלנו, זה שתמיד קפצנו בו יחד והיינו בטוחים שידענו את כל המילים ושכחנו בדיוק את אותו קטע אבל זה לא שינה שום דבר לצחוק מלהחליק על קליפה של שארית של מה שנשאר מיום ארוך ומעייף שהתעקש להמשיך ולזרוח מעלינו לצרוח מפחד ולהסתכל על כל הזקנים האלה שהסתובבו במשקפיים ומקל של ניסיון בידם כשמבט של ידע נסתר ניתז מעיניהם השחוקות

להתגעגע מספיק,להתגעגע כל כך שכואב בכל הגוף – להתגעגע עד שכל וריד ותא ומולקולה שמחברים את החלקיקים חלקיקים שהתרחפו בחלל שביל החלב השחרחר עוד הרבה לפני שנוצרנו מתפקעים ומאבדים את הצורה ומאבדים את עצמם לדעת וקופצים לתוך אוקיינוס שמספק תשובות ושלווה שפתאום נראה מאיים ומרגיש כאילו עוד רגע והריאות יתנפצו למיליון מיליוני חלקיקים ונחזור להיות אבק כמו הדינוזאורים כמו הפחם הלבן אפור שנשאר אחרי שהמדורה כבתה כמו אוטובוס צבעוני זרחני וגדול וישן שפעם נסענו בו לבית ספר ואז נסעו בו לבית ספר מסוג של אנשים מבוגרים שלא מוכנים לגדול בעולם שגדל סביבם וחלודה אדירה כבר מאכלת את שלדת האוטובוס הפעם צהוב הזה הלא-משומש הזה הלא יפה לא אסתטי לא מושך לא מוביל לשומקום וממנו והלאה נמתח שביל צהוב עם חול בשוליים מסודרים ומקצה השביל פורץ דשא בגובה מעל הראש שנמשך הלאה והלאה ולכל הכיוונים ומסמן לאונייה רחוקה שכבר ידעתי שאבדה שיש עוד קצת אור במגדל עם האור והגעגוע הוא פיסה שכבר לא תחזור אבל צלקת-לב עוד אי אפשר למחוק

לא-אנשים לא-מעניינים לא-מספרים לא-חיים ולא-מתים

כל מה שנשפך

סורגים מכסף וזהב עוטפים אותי בכלוב מרופד וחדיש עמוס בפרסומות ושלטי חוצות שנמרחים על כל קירות תא המשוגעים שלי ומסכי פלזמה רחבים ושחורים ודקים ושבירים מרצדים לי מול העיניים ובתוך האישונים ובתוך הכלוב הקוף מתפרע ומנענע את השער השחור זהוב והקר ולא נראה שזה מזיז לאף אחד. חומות של בטון ועיוורון שעשוי מטכנולוגיה מפותחת ניצבים ביני ובין העולם שחלף לפני שנייה, אי אפשר לנשום את הנשימה שנשמת ואי אפשר לטעום את האוכל שאכלת הגוף מאחר להרגיש את הכאב והיופי והסבל האנושי הלא מרגש שמקיא את עצמו על הזמן העייף והאדמה היבשה

הרבה מדי משמעות נעולה במעט מדי סתרים ומילים דו משמעיות שלא מספקות שום תשובה ובעיקר מפריחות סימני שאלה אדומים וגדולים שמזכירים בלון מנופח של ליצן במסיבת יום הולדת שמונה במדינה שבה הכל שמח. כבר אין שליטה על הגוף שנמרח מגלגל העין ומטה שואף להימעך לרצפה או לקפוץ מתחת לפסים ושלט היציאה האחרון שנותר בגוף הוא הפה, ואני מקיא. מקיא על השולחן ומקיא על הספרים ומקיא על השכנים הירוקים בבית הלבן עם הדשא הצהוב וגג הרעפים האדום ומקיא על הטלויזיה שבולעת באושר כל פירור ומקיא על הצבא ועל המשטרה ועל ידיעות חדשותיות רקובות עמוסות אינטרסים גדולים שחותכים אנשים קטנים שבכלל אין להם מושג למה יורד גשם ויש לו צבע משונה ומרקם מוזר, ומקיא על השדות הארוכים בצפון הירוק ומקיא על הים ששכחתי כבר איך הוא נראה וצרחתי אז כבר לא יכולתי לשמוע את גליו מתנפצים אל החוף ממלאים את הרגליים בחול ובצדפים נדירות ומקיא על השמיים הכחולים הגדולים הנוראיים שמסתכלים מלמעלה על האקווריום החולה הזה שגורר רגליים ונופל מסורבל לרצפה וממשיך להתעקש על קדימה והלאה וגבוה וחזק וכואב ולא משנה מה יקרה בדרך העיקר שנגיע לסוף המסלול.

והתעלפתי, פתרון מושלם לעולם דפוק. מבלי לשמוח או לכעוס עיניי נפתחו והמבט ננעל מיד על התקרה הלבנה בחדר והדממה שעטפה את אוזניי מעולם לא נשמעה כל כך חזק, רוק החליק במורד הגרון ויכולתי להישבע ששמעתי ילדים צוחקים באיזה חצר עם גדר ירוקה וכלב שחור ששומר. הרמתי את הידיים ודחפתי את גופי לאוויר הגב שעון אל הקיר והמבט מתחיל לעכל מחדש את כל מה שנשפך

אשרייך, מיסיונר

אשרייך אדוני המאמין אשרייך, שאתה כזה זין שאכפת לך יותר מאלוהייך רם הודו ששוכן שם ממעל במרומים ולא מזיז לך ששכן שלך שחי שחצי שעה מערבה ממך על פיסת אדמה שמכילה בדיוק את מה שמכילה פיסת האדמה המונחת תחת קורת גגך אותם גרגרים קדושים ופירורי חול שורשיים ויבשים וזיכרונות שמתו מזמן אותו אחד שעליו אתה נובח כופר ומתפלל קדיש על שמו יורק על בתו ומקלל את אשתו אשרייך יקירי, בן עמי, שותף לגורלי.
אשרייך שאתה נוסע איתי ברכבת ובאוטובוס ועומד לידי ברמזור בתל אביב, דוחף בתור ומתפלח ראשון בכדי להספיק לרוץ ולהניח תפילין בטרם תשקע השמש החמה כשבני ואחי וכל שאר המטורללים שבחרו או לא לחיות מסביב ולעמוד בחוד החנית של גדוד מובחר שמתנהל כמו משחק שחמט על שחור ולבן בידי גנרלים עיוורים ושיכורים רצים קדימה וצועקים הסתער כשאתה ממלמל תפילה על אהבה ושוקע במחשבות ספוגות במילות שנאה.

אשרייך, אתה, כן אתה שקורא את השורות ולא מבין על מה הכעס, אשרייך אתה שלא מביט לצד השני ומשנן מילים שאינן חפות מארס, אשרייך ואברכך שלא תדע לעולם את הצער והקושי שאתה מערים על כולם בתוך האינקובטור החמים והלח שבנו סביבך ביראת קודש קיצונים – מחובר עם מוצץ לאמונה עיוורת, עיוור בדעה ולא באמונה.
בעולם שבו תוכל להשיג את מה שאתה רוצה רק אם אתה משוגע או מיסיונר ניצבים תמרורי ענק שמכוונים נשמות תועות לכל כיוון שקיים למעט הכיוון ההגיוני, הרוח נושבת שמאלה וההמון נסחף ובין כל הטמטום המשחרר הזה מסתובבים עוד כמה מהפכנים שפויים שמפחדים להרים את הראש ולרדת נמוך.

מפעמת בי בפנים בנקודה הזאת שמתחממת בשנייה זעם וכל מה שהגוף שלי מתכוונן לקראתו זה אלימות כלפי המרגל הפורץ לתוך הבית שלי ומחדיר לתוכו זוהמה ואמונות תפלות ועיוורות שעד היום לא הפריעו לי מרחוק.
והוא חלקלק ודוחה ומסריח כי הוא לא שמע על הדיאודורנט מעולם ובחיוך מלא שיניים טחובות ומכוערות הוא מחבק אותי וממלא את הרחוב באורו המזויף הצדקני והמייסר שמונע ממני לפתוח את העיניים בבוקר ללא תזכורת מאותה נקודה רותחת ובוערת שמזרימה את הדם בגוף במהירות ואוטמת את השכל וההיגיון.