זומבי

האוטוביוגרפיה שלי לא תעוטר בסמלי ענק שמייצגים חברות אדירות שחולשות על שדות ענק של פאלוסים זקורים ומגוחכים ושדות שדיים תפוחים קופצניים ורדרדים מפוקסלים וגם לא יהיה חוקר מפורסם שעקב אחרי שנותיי האחרונות וגילה פרטים מרתקים מעניינים וצהבהבים אודות שקרים שלא סיפרתי וסודות ששמרתי לעצמי אף אחד לא יכתוב תסריט ואף אחד גם לא יעבד אותו לסרט שובר קופות שובר לבבות שובר את ההיגיון של כל חיי האלמוות הלא רצויים האלה. היצור היחיד שאמור לחיות לנצח הוא זומבי וגם הוא חי כבר כל כך הרבה זמן בקבר שלו מושיט יד החוצה פעם בכמה מאות שנים בודק אם כבר מספיק חם בחוץ ומה כיוון הרוח ומאיפה מגיע הסירחון ואם אפשר לצאת לטייל ולטרוף כמה בני אדם ולחזור לישון ולמרות זאת זורמים ברחובות בין ערימות של חרא ומבני בטון מפוארים וזכוכית כהה נהרות של זומבים עם פנים ירוקות וחולצות לבנות מגוהצות מכופתרות זרים לעצמם וזרים לזומבית אישתם וזרים לזומבים ילדיהם והוריהם וזרים לחברים שלהם הזומבים בבר שבו עובד בר-זומבי-טנדר שמוזג משקאות אלכוהוליים לזומבים שרוצים לקצר את חיי האלמוות שלהם.
תחרות החיים המטורפת הזאת שכל אחד מתחרה בה ולעיתים מוביל ולפעמים מפגר סגורה בפני הנפשות החיות הבודדות שמתחבאות בתוך מערות שחורות בין הרים קרים וחשוכים שאיבדו את הדרך ומתרוצצות בהיסטריה סביב עצמן מחפשות נפש חיה אחרת להיאחז בה ולקוות איתה ביחד שגורל האנושות עוד לא נחרץ.

שלחו אותי לחלל למשימת יחיד יוצאת דופן, לחפש את הנשמה החיה האחרונה בגלקסיית שביל התפוזים המדכאת הזו וברגע שאמצא אותה נגזר עליי להשמידה ולשלוח אותה בדואר שליחים מהיר למוזיאון החלל והגלקסיה האינטרגלקטי המרהיב הנוצץ בכדי ששם תוצג מאחורי סורג ובריח וחלון יפה ונקי לעיניי כל אומת הזומבים ותספר להם על כל מי שלעולם לא יהיו.

דם נשפך ומתפשט על ידיי ובית החזה והחולצה שעד לפני כמה רגעים הייתה לבנה הפכה אדומה לחלוטין והמכנסיים והנעליים גם הן אדומות ואני יושב בתוך שלולית של בוץ ודם ורפש ירוק ודביק ומעליי תלוי גוש בשר אדיר שמטפטף את הטיפות האחרונות שלו ועוד נשמה אחת אחרונה עולה למקום ההוא שאליו מרחפות נשמות שאין להן יותר שום תפקיד.

(LIFE (TradeMark

What’s life?
what’s life without loving
what’s life without saying “I hate you”
what’s life without crying
what’s life without being alone
what’s life without laughing
what’s life without pain
what’s life without punching someone in the face
what’s life without fixing one’s heart
what’s life without getting so drunk you can’t stand up on your feet and the whole of your friends must carry you home to bed
what’s life without seeing your friend doing so
what’s life without asking questions and what’s life without knowing there aren’t any good answers
what’s life without being a hero once in a while
what’s life without being afraid of the dark
what’s life without remembering all that has passed away
what’s life without scrambling in history’s pages, misspelling a new paragraph of adventures
what’s life without watching sunsets a dozen times every day
what’s life without falling in love in every person who passes by you on the street, hating his guts out, forgiving him for all that has happened and forgetting you have ever known when he disappears around the corner
what’s life without wanting to die
what’s life without smiling every morning and opening the eyes to a bright blue crystal clear skied world and hugging the total stranger who kept you warm during the night
what’s life without being a hippie
what’s life without having crazy dreams
what’s life without realizing sometimes dreams crush
what’s life without realizing dreams might only be meant to be dreamed
what’s life after you have seen it all and been it all
what’s life when you have regrets
what’s life when people who you love are far away and the only reason causing this situation is yourself
what’s life in the morning after when birds sing and a soft wind breezes through a big eucalyptus tree while the green grass is lying under your head
what’s life when you got tired and you wish for things to happen but nothing do occur
what’s life without forgiving yourself for actions when you might have had no other choice
what’s life without forgiving time for passing by so quickly and never stopping so you could catch him up

במסלול

זקן עם זקן שלבוש בשחורים משכנע זקן עם קוקו משוך הוא זורק ציטוטים ומדבר על אלוהים ועל כמה ששונאים בשמו הוא מדבר על מלחמה שנגמרה עוד לפני שנולד ומצדיק אמונות שצמחו עוד לפני כן ובחיוך צחור שיניים ועיניים כחולות עמוקות הוא מספר על עובדות שאינן לא נכונות ואינן נכונות ובאופן כללי די קשה לעמוד על דיוקן – ומולו על ספסל הרכבת יושב אותו יתום בן שבעים ותשע ונאנח בקול רוח עייפה שכבר חלפה מעל הרים ונהרות וזוועות שלא ניתן לתאר כי אותו צדיק היושב לפניו מדבר על תופעות שהוא ראה בעיניו ומדבר במושגים ששרפו את משפחתו בעודה בחיים וכאב ניבט החוצה מבין שתי עיני הקשיש החביב הזה, משקפיים אדומות מסגרת עם עדשות דקיקות נחות על קצה אפו המצולק משמש וגומייה כחולה אוספת את שערות ראשו המדובללות מדוללות ממילא לאחור והוא עיוור לחלוטין לכמיהתו של אותו חסיד לבוש חם ביום רותח

מצידו המזרחי הסמוך של הקרון המולה בוקעת מפיה של חיילת צעירה ירקרקה שעונדת שרשרת כסופה ולק ורוד מאוד והיא שקועה בפלפול עמוק ומוסרי מאין כמוהו עם היושבת בקצהו השני של נס הטכנולוגיה החדישה הזעירה פורצת הגבולות הזו שמקרבת את שכנך השוכן קומה מעלייך אפילו קרוב יותר ולמרות זאת בני האדם עדיין לא רואים אחד את השני ממטר

הרכבת חולפת על פני מבצר ישן ודי הרוס שפעם שמר על ארץ שכבר איננה קיימת ופתאום פורץ הים מתוך החלונות לתוך עיניי האסטרונאוטים האדישים למראה הכחול האדיר הזה שנמשך עוד ועוד ומסתיים רק באותה נקודה שאי אפשר להגיע אליה שבה הוא מתנגש עם הכחול של השמיים שתלויים מעל וגרגרים של חול מפוזרים ממש בקצה המים ונעצרים בקו אחד ומוחלט סמוך לפסי הרכבת החומים הרועשים ודממת הטבע האלמותית הזו פוסקת פעם בכמה דקות רק כשעוד חללית מסע כחולה-אדומה-עם פסים בכל הצבעים חולפת ונעלמת הלאה בתוך תאים של זיכרון ועוד זיכרון שחתומים בתוך מכתב שנשלח לאחד שמת לפני יותר משבע שנים

צולל ראש

אני נמרח על דפים ודיו ומשפטים ארוכים וסתומים שאמורים להסביר אותי יותר טוב מאשר המילים עצמן והנקודה החמקמקה המתעתעת והמסתורית שכל גופי מאוהב בה ובאותם רגעים שבהם היא מרחפת בין עיניי ומפזרת ביטחון בצורה של גלי ים מושלמים וכחולים שמתנפצים וחוזרים בקצף לבן ומבעבע עוד ועוד ממלאים את כל מה שאיני רואה דרך שתי עיניי והזיות נפלאות צפות סביבי באיזה מין מחול משוגע שמאיים להשאיר את העיניים פקוחות לעוד הרבה זמן.
יש נחמה ברגעים של שקט שמגיעים מיד אחרי שעות ארוכות ולא מובנות של כעס שהוא פחד מפני חוסר הידע וחוסר הודאות – כששלווה שנובעת מתוך איזה פכפוך של שקט איפשהו בפנים בתוך הנפש פנימה שחודרת לתוכך מבלי שום סיבה הגיונית בגלל איזה ציוץ של ציפור שמעירה בבוקר כשאור יום מתעקש לפרוץ פנימה לתוך החושך המלאכותי המכוסה פלסטיק וקירות בטון מלאי ביטחון והגנה של בית שפעם היה שייך למישהו שלעולם לא אכיר וחיוך של דמות מסרט שכבר ראיתי כמה פעמים אבל בטח שכחתי כשבסוף הגיבור הנאצל מניף את אהובתו אל כיוון השמיים ומעל גבי סוסו הלבן והאבירי מוביל אותה ואת סטיותיו אל עבר שקיעה סגולה ורודה כתומה שמתנפצת על הכחול-שקוף של הים ומחליפה הירח בחליפת ערב שחורה ומנצנצת אלפי מיליוני כוכבים שבני אדם עוד מנסים לספור

בסוף השיר מגיע החלק שבו הפסנתר מלטף בעדינות את האוזניים וגיטרה עם מיתרי ניילון שקופים ומתוחים מציירת את העצב ומקצה האצבעות ניתזים תווים שיודעים להגיד אהבה וכאב יותר מכל מילה שאי פעם שמעתי וקול הקהל השבוי המרחף בחלל חצר האלוהים הקטנה והמוכרת כל כך פוגע ומנתר חזרה מן הקירות ונבלע בתוך חור שחור שלתוכו נבלעים כל הקולות שתמיד ארצה לזכור

שלושה משפטים וכל האוויר בריאות נגמר ולכמה שניות הגוף נחנק וחרדה נשלחת בכל הורידים להזהיר את שאר חלקי הגוף שעודם שרויים באופוריה בשלולית הרגש הסמיכה האדומה שקופה ושחיית הלילה הדמיונית שלי נעלמת בתוך מציאת דמיונות בעולם שלעולם יחלום חלומות
צלקות שאינן מקרב חרוטות על ליבי ועל איברים אחרים ופנימיים ומעטרות את הגוף בסיפורים שמעולם לא סיפרתי – סיפורים של גיבורים מיתולוגיים ואדירים ששטו בספינות עץ יווניות אל עבר אוקיינוסים ופיסות אדמה לא ידועות ושיערם צומח פרא ועיניהם שראו חיוכים ודמעות ונפשם שרצתה עד מעבר לכל תיאור לפגוש את אהובתם הרחוקה המתגעגעת מצומקת לתוך תמונה אחת של זיכרון כל כך רחוק שכבר כמעט ונשכח

לא נולדתי גיבור ואפילו סתם אומץ די נעדר מסל האופי האנושי התלוי על כתפיי
ולמרות זאת אני קופץ ראש לתוך המים הכחולים כהים וצולל לעומק