סרטים על אנשים יפים יותר

סרטים על צרות של אחרים שאמורים למכור לי שלווה או לפחות לגרום לי להגיד שכנראה יש אנשים עם חיים יותר חרא משלי לא ממש קולעים לנקודה ורק מתיזים לכל עבר את כל הבוץ והעובש עולה על פני המים וכל האנאליות חסרת המילים שלי שמשתקת את מיתרי הקול והלשון בדיוק ברגע שבו אני מצפה מהם לפעול מפילה אותי על הקרשים שכבר לא יכולים לשאת את משקל הגוף שלי בנפילה וגם הם כבר סדוקים ושביבי עץ ניתזים לכל כיוון כשאני מנסה לתפוס באיזה חתיכת עץ שתרכך את הנפילה המתוקה שלא הייתי מייחל אפילו לא לעצמי ביום רע.
אנחנו קטנים כל כך קטנים וחוסר ידיעת העובדה המדויקת הזאת מונע מעצמנו לדחוף קנה לתוך הפה ולסחוט הדק שחור ומתכתי שלא נושם ואין לו רגשות הוא בעיקר פועל – מאחורי הרבה מדי רעיונות עומדים מעט מדי אנשים שמזריקים ישר לתוך הורידים הכי רחבים בגוף את כל מה שצריך להרגיש וכל מה שאמורים לחשוב והגוף נלחם כמו במחלה ועומד לקרוס מן המאמץ המצח והכתפיים כבדים לפתע הבטן מתהפכת והברכיים משתחררות ברגע וכל המסה הפיזיקלית הזאת שאפשר רק לחשב במשוואות ומדדים שלא באמת קיימים קורסת לתוך עצמה לתוך הרצפה לתוך ייאוש שנדחק יום אחר יום אחר יום אל פינות חשוכות מאוד ומוארות מאוד ובעיקר לא נוטות להיות מושפעות מהמציאות שכבר מכוונת לכיווננו כיתת יורים שלמה שמחכה לפקודת האש מול קיר הנורים. ממתקים וליצנים צונחים לי על הראש ואני מביט מעלה והשמש מסנוורת וחמה וחיוך עולה על פניי צחוק של ילדים וסתם עוברי אורח מהדהד באוזניי ויכולתי להישבע שאפילו שמעתי איזו ציפור מזויינת שרה רק לכבודי, כל היקום המטורלל הזה לובש כבוד והדרה רק לקראת זיכוך מחויך אחד והרמוני שבו אשלים עם הסדר העולמי המופלא והמצויר הזה שנשלף ישר מהדמיון של וולט דיסני או לפחות מתוך איזו סדרה אמריקאית מצחיקה

דמות שחורה ומלאכית תופסת צורה מול עיניי ואני הוזה את פיה נפתח ואת עיניה מתמלאות בחיים והיא שרה באוזניי באיזו שפה שאני לא אמור להבין ודמעות מתחילות לזלוג מטה לכיוון הרצפה משתי לחיי ואני מתחיל להקיא שוקולד ועטיפות פלסטיק של בובות מעוצבות מחנויות מהודרות והמלאכית מסריחה מחתיכות של זיכרונות שאחרים הדביקו עליה בשמי – אני נופל על ברכיי שוב ומתחנן,
לא בחרתי את החיים אותם קיבלתי ולמרות זאת קיבלתי אותם ובדרך אל הקץ המתוק עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי לעשות

אני שולף את האקדח וסוחט את ההדק שלוש פעמים
ואף קול יותר אינו נשמע

תורת השום דבר, מהות הכלום

מהפכנים צריכים למות צעירים אחרת הם הופכים לסיפור עצוב שטופים באור נרות זיכרון קלוש שגוסס וכבה והופך לעשן כל ההיסטוריה אפופת הערפל האפרורי והסמיך של הזן המפותח להחריד הזה שנלחם והורג וחוזר הביתה בדיוק בזמן לאכול עסוק בלחימה על טריטוריות וקווי גבול דמיוניים על אהבה ועל אמונות ועל איברי מין זקורים שניטרלו מזמן את כל שאר איברי החישה ורק גרגרנות סגלגלה אדומה צפה מעל ומשתלחת לכל כיוון ורומסת צלילים ואותיות של קירבה.

העולם נע מחוץ לחלונות הזכוכית החסינה של החללית הירקרקה שטסה סביבי הלאה לכיוון הכבישים המוכרים הלא נגמרים שלא מובילים לאף מקום מסוים – אני יושב ולא זז ולא מתקדם כמו אסטרונאוט נכה שקטעו לו את הרגליים משיר שכתב איזה דיוויד בואי אקס ביטלס לשעבר עם מבטא בריטי שתמיד רציתי, בחלל הוא מרחף כמו כל אחד ועל הארץ הוא מקורקע. מחשבות ריקות ממלאות לי את הראש בתכנונים של תוכניות שלעולם לא אבצע ותחושת בחילה מתחילה לטפס במעלה הבטן ובית החזה ולכיוון הגרון וזו בכלל הבחילה של לא-אכלתי-שוב-יותר-מדי-זמן-בוא-נתקע-איזה-המבורגר-מוגזם-לאללה ולא ננשום איזה שעה ואחרי שצללתי לכמה רגעים במחשבות הכעס המדומיינות שלי תחושת ההכל סבבה מתפשטת בגוף ואני מציית לה ולמנטליות המוכרת וממשיך לנווט קדימה בשיטוט אחר הקרב הבא בסדרת האימונים המפרכת הלא מתוכננת שלי.
טריילר טראש עם ניחוח ים תיכוני חבורת כפריים מותקנים בתוך רבי קומות אסתטיים ודוחים שמשוכפלים פעם אחר פעם כמו באיזה סרט אימה עתידני על רובוטים שיצאו משליטה כי הבינו שלגזע בני האדם אין שום תכלית יעילה צונחים על מדרכות רחוב רחבות ומשופצות כשמפלצות בטון ומלט מקיאות אותם החוצה בשעות היום ומקיאות גם בלילה

מבנים מפוארים ומפורטים שולחים זרוע ארוכה לכיוון השמיים ומסתירים את השמש כשעומדים תחתם ובתוך אותם בניינים פסלים מפוארים ניצבים ושולחנות עץ זוויתיים מעוצבים מונחים בפינות חדרים רחבי ידיים מרופדים בשטיחים מקיר לקיר וסוליות סוליות יוצאות ונכנסות מימין לשמאל ומלמעלה למטה וההתרחשות הרועשת והמסקרנת כולה גועשת רוחשת תחת שלט גדול וזוהר שנוצץ מעל דלתות הכניסה ומזכיר: "תורת השום דבר, מהות הכלום".

קיום בינוני וזמני שכולו ציפייה לחיים אחרים בנצח הארוך והאפור

מכיר אותך

אני שונא אותך, את עוד לא יודעת את זה אבל אני כבר ממש שונא אותך.
שונא את הרגע שבו את קמה בבוקר ופותחת את עיני הזכוכית התכולות שלך שמשתפשפות באור השמש הנוגה, שונא את הרגע בו את קמה ומתחילה להתלבש ושמה עלייך את המעיל הארוך שאני כל כך מתעב ובהליכה מהירה יוצאת מדירתך לתחנת האוטובוס, שם את ממתינה בסבלנות ומניחה את משקפי השמש השחורות והגדולות והשנואות שלך על אפך הקטן ומתיישבת במושב האוטובוס בדיוק ברגע שהוא יוצא מהתחנה. אני שונא שאת מגיעה לסטודיו הקטן והחמוד שלך במרכז העיר הגדולה והמפותחת שלא מתפתחת לשום מקום ומתיישבת מאחורי שולחן הסרטוט הגדול והדוחה שלך ומציירת ציורים שיום אחד יחוללו בי שמות ובחיוך גדול ומרושע את חושפת שיני ערפד נוטפות דם ויוצאת להפסקת צהריים וחולפת על פני חנויות ומסעדות שלא שייכות לך ומחייכת לעברן כאילו אהובך ניבט אלייך מחלונותיהן ואת ממשיכה לפסוע ברחוב לצד אנשים שאינם מודעים לרשע המהלך על צמד הרגליים הדקיקות שלצידם ואת חולפת מולי ועינינו נפגשות וחיוך עולה על פני וחיוך מובך גם על פנייך מופיע שנינו מסיטים את המבט לכיוון כל דבר שייתפס בעין וממשיכים לצעוד הלאה לכיוון עוד משבצת שצריך לסמן באיקס.
את חוזרת לביתך השנוא ומלא הרוע ומבשלת קדירה של כשפים אפלים ומחשבות חולות ומיד כשהתבשיל רותח מניחה אותו על אדן חלונך כדי לבשר לעולם על האסון שאת זוממת. אני שונא כשאת מתיישבת בערב מול הטלויזיה וצופה בערוצי הזעם והרצח שמשודרים אצלך בטלויזיה העמוסה במסרים שוטפי מוח וסיסמאות שנאה ונרדמת לאיטך ועוד מסר אחד אחרון של רשע נקלט באוזנך ואת נרדמת על הספה וחולמת חלומות של מזימות ותככים ותוכניות זדוניות שאפילו יד הדמיון לא תוכל להן.
אני שונא את החברים שלך שנפגשים בבית קפה או פאב שלעולם לא אבקר בו וזוממים רעות עם גלוחי ראש עטורי קעקועים מרושעים ובורים שתוכנתו לשנוא עוד מימי ינקותם בברדסים לבנים ומצנפות גבוהות מקדשים את צלילו של הנשק החם והקור האנושי.

אני שונא אותך ואת כל מה שאת מייצגת
אני שונא אותך
למרות שאינני מכיר אותך כלל וכנראה שלעולם גם לא אכיר

באמצע

אנחנו נוודים שמנווטים בעולם שכבר לא רואים בו את הכוכבים והשמיים מכוסים בעשן ועננים שחורים שמגיעים מרחוק ממקומות שבהם בני אדם כבר לא מסתכלים למעלה, בורחים מבית ונודדים למקום יותר מוכר ופחות מנוכר שצריך לחמם כשקר עם שק על הכתף שמלא במילים ובטראומות ובכינויים שהדביקו לנו ואפילו לא ידענו שאפשר לקרוא ככה לאנשים – יש שעולים על מטוס גדול ולבן עם כנפיים מספיק חזקות וממריאים איתם לגובה ולמרחק שמעולם לא חשבו שאפשר להגיע אליהם כל כך גבוה שזה כבר בחלל כל כך גבוה שזה כבר לגעת בכוכבים או באבק של סיפורים שסיפרו לנו כשהיינו קטנים וכבר שכחנו. יש כמה שמסתובבים קרוב מסביב למחילה שבתוכה שכנו כל ימיהם ומגרדים את הקירות המלוכלכים של העיר המלאה באורות ניאון זוהרים המפתים לפתוח את הפה ולהקיא החוצה את המילים והמנטרות הסתומות שזורמות בקצב קבוע לתוך הוריד המדמם והמנוקב בכלים של רופאים ודוקטורים וחלוקים לבנים כחולים ירוקים שמרגיעים את המשוגעים שמסתובבים באזור.

נכנסתי לחנות הלא נכונה ואף אחד לא צייד אותי במעיל הנכון שיגן עליי מהקור המקפיא והכחול שנושב בכל הכוח בחוץ – מפיל בניינים שבנו לפני שהגעתי לכאן והמשכתי לצעוד במורד רחוב ארוך ומואר שלא נראה כאילו עומד להיגמר בכתובת מדויקת, בסוף הרחוב מונח איזה שדה צהוב ומלא בחיטה ועוד כל מיני גידולים שמציירים ציירים מפורסמים וגדולים במאות שחלפו מכאן והלאה כבר מזמן ועל אף השיגעון ששם קץ לחייהם הילה של גאונות ואושר מזויף מרחפים סביב אותם פורטרטים חברתיים עצובים מאוד שמזכירים ליותר מדי בעלי ממון חצי-עשירים-חצי-עצובים-ובעיקר-מאוד-קיימים שהריבועים הקטנטנים סביבם נמדדים בפיקסלים ויחידות שלא קיימות במציאות שבסוף הכל נגמר וכמו גלים בים שקוף ופסטורלי שנמתח מיבשת ליבשת או סתם מגדה אחת של שלולית לקצה הבוצי האחר שלה גם ליצורים הנשגבים והמפותחים ביותר צפוי סוף קדום וטבעי מאוד, כינורות לא מנגנים במלודיות מושלמות ופסנתרי כנף גדולים ושחורים מוארים באורות אדומים וסגולים לא משמיעים תפילות אשכבה מפוארות או צער. מה שנשאר אחרי שעוד יצור חלף מפה זה התמשכות שנמתחת הלאה והלאה ולא נגמרת גם אם היית עשיר וגם אם היית חמור.

קבוצה חדשה עומדת בתור כדי להיכנס למשחק ואין חוקים שאפשר להסביר בכניסה לאצטדיון הענק שמסתיר את השמיים והאופק, בצעדים שקטים שאפשר לשמוע גם מרחוק מתקדמים אינסוף זומבים בשביל שכבר התקדמו עליו חיות מכל הסוגים ואין מספיק מקום לכולם וצריך לבנות נתיב נוסף לכלי רכב שאין להם לא מנוע ולא גלגלים.

Happy

כמעט ועשיתי אותנו מאושרים בייבי, כמעט וגרמתי לך לשמוח. חשבתי שהנה נכנסנו בשערי הפנינה הנוצצים של האושר והסבבה האינסופית וכבר ראיתי על הספסל את איינשטיין מעשן מקטרת עם אפלטון ושניהם קירחים ומחויכים וקווצות שיער לבנות בוהקות פורצות מצידי ראשיהם וטוגות לבנות וארוכות מכסות את גופם הצנום והנזירי-סגפני ולרגליהם סנדלים תנכיות כאלה שמעולם לא סבלת ולמרות זאת הן משוות לצמד המוחות המגודל הזה מראה של חוכמה אדירה שחלפה מן העולם כי היא הבינה שאין לבני האדם סיכוי. בניתי לנו בית משלנו עם גינה וחצר וכלב ותליתי בו את כל החלומות שלך ואת הציורים המשוגעים שדמיינת באוזניי שקיעות אדומות וורודות שנמשכו ימים שלמים ולא הנחת את הדעת ולא עצרת לרגע להסתכל לאחור תפסת לי את היד ושרפנו את כל הדרכים האפורות והרחבות של העיר העייפה והמקושטת הזאת – נעצרנו רק בקצה של האדמה והחול והזפת בדיוק במקום שבו מתחילים לזרום המים, איפה שבנו קרוסלה שאם תסתובב עליה מספיק מהר תוכל לעוף עד ליבשת אחרת או לפחות תוכל לרחוץ את הגוף המלוכלך שלך בצבע כחול שלא ירד.

לא ישנתי כבר כמה לילות וגם כשהגיעה החשיכה ואחריה הלילה נשכבתי וחלמתי בעיניים פקוחות על דמיונות שהבטחתי לשנינו ולא קיימתי. כשמילים ועוד מילים ועוד מילים נשפכות על החול ומתפזרות לכל מקום, אין מי שיאסוף אותן וחלקן נקברות בחול וחלקן מתעופפות ברוח ואת חלקן תופסות ציפורים שעפות רחוק – כל הסיכויים עומדים נגדי ואני מתחיל לקלל ולהתפתל ולצעוק עלייך ועל הציפורים המחורבנות והחול המלוכלך והמים המוזהמים והמטונפים שמזכירים לי כמה אני כאן וכמה חלומות מתפוגגים ונראה שלאף אחד מיצורי הטבע הפלאיים האלה זה לא מפריע ומבטך תופס את עיניי
דמעות גדולות ושקופות שניראות כל כך כבדות על ריסי עינייך הקטנים מתנודדות ונופלות ומתנפצות על החול הקר והחשוך ושאר גופך אינו זז רק הדמעות הכואבות השבריריות הללו שניראות כמו קריסטל מטביעות אותי ואת כל העולם בצבע דהוי ושקט ואדמדם.

כרכת את זרועותייך סביב גופי התשוש והעייף ספוג ברסיסי טל הלילה ובשברי חלומות מנופצים ושתקת איתי שעות, סיפרת לי שבבית צריך גם מקום לפחדים.

אנשים ריקים ממלאים עולם ריק